כל מה שחשוב ויפה
מיכל סרודיו אילן, בדרכי
מיכל סרודיו אילן, בדרכי. צילומים: אבי אמסלם

מיכל סרודיו אילן מפרקת ומרכיבה מחדש את הנוף האורבני והטבע

פורטפוליו Promotion: מיכל סרודיו אילן מציגה בבית האמנים עבודות ש״מורכבות משכבות של אינפורמציה, נוף או מבנים, שמכריחות את המתבונן לחדור לעומק היצירה ולזהות ולהרכיב את מה שנסתר מהעין וגלוי חלקית״

שנים אחורה, כשמיכל סרודיו אילן הייתה צריכה לחשוב ״מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה״, היא התלבטה בין לימודי משפטים לבין לימודי אדריכלות. בסופו של יום הבחירה נפלה על לימודי משפטים, אך משיכתה לאדריכלות ולנוף אורבני לא שככה, מסתבר. ״גדלתי בבית שעולמות האסתטיקה והעיצוב היו חלק בלתי נפרד מהחיים בו וכך הם גם מהווים חלק ממני״, היא מספרת.

ואכן, ״בדרכי״, תערוכת יחיד שלה שתיפתח ביום חמישי (1.7) בבית האמנים בתל אביב, מעידה שגם בחלוף השנים המשיכה הישנה המשיכה לחיות ולבעוט בתוכה, והפכה לעולם יצירה שמתרגם אותה לעבודות מרשימות שבמרכזן עומדים נוף אורבני וטבע. את העבודות היא יוצרת על בדים בגדלים שונים בטכניקה מעורבת המשלבת צילום, ציור וקולאז׳, שבתוך כך מייצרת מארג שכבתי, כפי שכתבו האוצרים ורה פלפול ואריה ברקוביץ.

״העבודות מורכבות משכבות של אינפורמציה, נוף מגוון או מבנים ארכיטקטוניים, המונחים זה על זה. כל שכבת אינפורמציה מסתירה חלקית את זו שקדמה לה וכמו מכריחה את המתבונן לחדור לעומק היצירה ולזהות ולהרכיב את מה שנסתר מהעין וגלוי חלקית״.

מיכל סרודיו אילן

מיכל סרודיו אילן. צילום: מ״ל

העבודות בתערוכה משרטטות מסע פיזי ואישי־חווייתי של סרודיו אילן, שנרקם מהדרך, מנוף הטבע ומהנוף האורבני שהיא מזמנת. כמי שחיה ונושמת אמנות ומרבה לנסוע ברחבי הארץ והעולם, המדיום הצילומי משרת את ״הערוץ הפתוח״ שלה בכל סביבה שבה היא נמצאת.

דרך עדשת המצלמה היא מנציחה רגעים ומראות שלוכדים את עינה המתבוננת תדיר, תרה אחר עוד גילוי, עוד זווית או עוד פרט ששבה את עינה, שבהמשך, מן הסתם, ״ימצאו את עצמם״ משולבים באחת מיצירותיה. לעתים, לדבריה, גם תוך כדי נסיעה בדרכים, במבט קצרצר מתוך הרכב החולף ובהרף הרגע, היא קולטת ומתעדת קומפוזיציות ששובות את עינה וחוברות ״למאגר״ אסוציאטיבי וחזותי המזין את יצירתה.

כך, הכותרת שנושאת התערוכה ״בדרכי״, מיטיבה לדייק את המוצג בה בדו המשמעות שהיא מקפלת בתוכה; הן הדרך ״האמיתית״, שההליכה ו/או הנסיעה בה חושפת את סרודיו אילן למראות שסביבה או לאורכה, והן הדרך האמנותית־אישית, שבה היא מביאה אותם לידי ביטוי.

הצילום הוא לדידי נקודת ההתחלה של העבודה, אך אין לו מקום כמדיום בפני עצמו, אלא כרובד בתוך מארג העבודה כולה. כך גם הקולאז׳ הוא רובד שבא להתערב בקיים, לשבש את המציאות או לצקת לתוכה תוכן או הקשר אחר ולשנות אותה

״השילוב בין צילום מטופל בצבע והתערבות קולאז׳יסטית, יוצרים ניסיון של פרוק והרכבה מחדש של הנוף האורבני והטבע״, מנסח טקסט האוצרות את מערך היחסים בין שתי המהויות שסורדיו אילן בוחנת בעבודתה: את האופן שבו היא מוהלת אלמנטים אדריכליים עם אלמנטים מהטבע, כמו גם מדיומים שונים.

״הצילום הוא לדידי נקודת ההתחלה של העבודה, אך אין לו מקום כמדיום בפני עצמו, אלא כרובד בתוך מארג העבודה כולה. כך גם הקולאז׳ הוא רובד שבא להתערב בקיים, לשבש את המציאות או לצקת לתוכה תוכן או הקשר אחר ולשנות אותה״. 

אוהבת גרידים ופסים 

התערוכה היא עוד פרק במסלול היצירה של סרודיו אילן, שב־30 השנים האחרונות, במקביל לעיסוקה כעורכת דין עצמאית – שממנו פרשה לאחרונה – עוסקת בציור, ואף הציגה בתערוכות יחיד וקבוצתיות בארץ ובעולם. ״ציירתי ולמדתי עשר שנים אצל יעקב מישורי, תחילה במכון אבני ואחר כך בסטודיו שלו עם ציירים וציירות נוספות, והשנים האלה היו לדידי מקור עוצמתי ומרגש של הפריה והעשרה״.

בתקופה זו, היא מספרת, גילמו עבודותיה סגנון מופשט שהושפע ממישורי, ובציוריה רוויי הצבע בלטו מוטיבים כמו עיגולים וקווים שהפכו אז מבחינתה לכתב ידה. ״בסוף שנות ה־90 הצגתי תערוכת יחיד בגלריה נלי אמן. התערוכה עסקה במופשט, כשבתוכו אפשר היה לזהות קו מובחן מאד, שהתבסס על מעין עיגולים שהיוו את נקודת המוצא שממנה נבנו הציורים״.

העיגולים והקווים שאפיינו את כתב ידה של סרודיו אילן בתקופה המופשטת, התפתחו עם הזמן ולבשו מופע של גריד; מושג דומיננטי הרווח במודרניזם, שנוכח ומאפיין את עבודותיה האורבניות בדרך שבה האלמנטים האדריכליים שנחשפים דרכו מקנים להן רבדים פרספקטיביים,

״אני אוהבת גרידים ופסים. הם עושים סוג של סדר באי הסדר ומפגישים את האקספרסיבי עם האנליטי. אני מאמינה ביצירתיות שעולה מתוך אי הסדר של תהליך העבודה, שיש בה מהחופש וסוג של נינוחות נון־שלנטית שאינה כובלת ומשחררת מפני הפחד לטעות, וזוהי גם הנטייה שלי. בה בעת ובמקביל, ככל שהתהליך מתקדם והעבודה מתגבשת ומתהווה, אני ׳מסדרת׳ את אי הסדר, ומכנסת אותו לתוך גריד״.

בכל פעם שאני מגיעה לכניסה לתל אביב אני נפעמת מקו האופק של העיר, כיצד הוא משתנה במהירות רבה כל כך ומהאופן שבו מבנים ישנים ורקמות טבע משתלבים לצד מגדלים חדשים שצצים בתדירות גבוהה

כך לדוגמה, העיר תל אביב מונצחת בעבודותיה דרך גרידים של חלונות, טורי פתחים ופרספקטיבות ייחודיות שמכניסות צמחייה לפריים. ״בכל פעם שאני מגיעה לכניסה לתל אביב אני נפעמת מקו האופק של העיר, כיצד הוא משתנה במהירות רבה כל כך ומהאופן שבו מבנים ישנים ורקמות טבע משתלבים לצד מגדלים חדשים שצצים בתדירות גבוהה״.

את הרושם שמותיר בה המראה ואת התחושות שהוא מעורר בה אפשר לראות בסדרת עבודות המציגה את נופה האורבני של העיר כשהוא משלב חסימה וגילוי, כמו מעמת את הבנוי עם הטבע באמצעות קומפוזיציות המאתגרות את מציאות המרחב הצילומי תוך יצירת נרטיבים חדשים.

עבודות, שחושפות תרבות אדריכלית עכשווית שמייצגים מגדלים גבוהים, אך מתערבות בנוף הפלדה והזכוכית ומסתירות אותו חלקית באמצעות סבך צמחייה או מופע רחב של עלוות עצים, ספק כמשאלת לב כמוסה ספק כחסימה מפני מבט מציצני של הצופה.

birds

סדרת עבודות אחרת מתבוננת מבעד לגריד בשילוב הישן והעכשווי, כשבבתים הוותיקים אפשר להבחין בצמחייה ירוקה שמעטרת את אדני החלונות ומשווה להם ממד חמים, כניגוד לחומריות הקרה של המבנים החדשים. סדרה נוספת בתערוכה מתמקדת בדרך, ומציגה עבודות שבהן נמתח הכביש הריק והערום, כשהבנוי נדחק אל האופק הרחוק כאזכור קלוש בלבד והטבע הוא שאומר את דברו.

עבודות אלה, לדברי סרודיו אילן, נוצרו בזמן הקורונה כשהסביבה האורבנית הייתה פחות נוכחת בחייה ובחיים ככלל, ומטבע הדברים, תרתי משמע, הן מציבות את נוף הטבע במרכז, לעתים אף מתמקדות בעץ יחיד, אולי כייצוג למצבי הבדידות שכפתה התקופה על העולם. 

נכון לעכשיו, רגע לפני שהתערוכה נפתחת, סרודיו אילן לא שוקטת על השמרים. לאחרונה, היא מספרת, החלה להתנסות בעבודות שמשלבות צילום על גבי מצע אלומיניום וחיתוך לקטעים המייצרים המשכיות בדומה לרעיון של טריפטיכונים, אך כוללות יותר משלושה קטעים, ״סוג של טריפטיכון כפול 3״ כפי שהיא אומרת בחיוך.

כשוחרת תרבות, כשסרודיו אילן מציינת את שמותיהם של פיטר דויג, גרהרד ריכטר וג׳קסון פולוק כאמנים האהובים עליה במיוחד, זה לא מפתיע. שכן, התערוכה בדרכי היא אמנם בראש ובראשונה מסע אישי המביא לצופה חוויה שנרקמה ממבטה הבוחן־חוקר, אך בו בזמן כזה שנושא עמו משמעויות אוניברסליות המציבות שאלות וקונפליקטים שמעסיקים את עולמות האמנות והתרבות העכשוויים.

כך, בדרכה שלה, דרך שכבות העבודות ובאמצעות הקומפוזיציות שהן מייצרות, סרודיו אילן נעה בין המציאותי והמדומין – או שמא הנכסף – מזמינה את הצופים לחדור אל בין נבכי הנופים שהן מציגות ולחבור למסעה. 


מיכל סרודיו אילן | בדרכי
אוצרים: אריה ברקוביץ, ורה פלפול
בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה: 1.7; נעילה: 24.7

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נירה כלב

    אהבתי מאוד איך צילום יכול לההפך בחזרה לציור. מעניין אם היא מעבירה את הצילום לבד הקנווס ואז מציירת עליו? גילוי נאות אמא שלי אוהבת יער-יערות בולגריה, פעם היא חזרה עם תמונת קנווס גדולה של יער, ואני נתבקשתי, לעלות עליו בצבע כדיי לחיות אותו. כמו כן אהבתי את תוספות הצבע של הצירת ,ממש.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden