כל מה שחשוב ויפה
דוד גרוסמן. צילום: עפר ינוב
דוד גרוסמן. צילום: עפר ינוב

דוקאביב 2021: גיבורי תרבות ואנטי־גיבורים

דוד גרוסמן, שושנה דמארי ופרשת הרצח של איציק מור. מרלין וניג על שלושה סרטי דוקו ישראלים מרגשים במסגרת פסטיבל דוקאביב

דוקאביב הוא אחד הפסטיבלים האהובים בישראל והוא משמש בית אמיתי לחשיפת יצירה דוקומנטרית איכותית מישראל ומהעולם. השנה ייפתח הפסטיבל בחמישי הקרוב (1.7) ויתפרש על פני עשרה ימים, עם שלל הקרנות ואירועים מיוחדים. בסקירה ראשונית זאת, בחרתי להתמקד בשלושה סרטים דוקומנטריים ישראלים. שלושתם מעמידים במרכזם דמות, ויוצרים באמצעותה מעין דיוקן עלילתי, ויחד עם זאת, כל אחד מהם שונה באופיו ובמרקם האסתטי והמבע הקולנועי שלו.

גרוסמן

בימוי: עדי ארבל. הפקה: עלמה הפקות, 2021 (54 דקות). ישודר בהמשך בכאן 11

״אדם שכותב, בוגד בכל סיטואציה שבה הוא נמצא. בעצם זה שהוא גם בתוכה וגם מחוצה לה. כל הזמן כאילו עין שלישית פקוחה אצלו ולא ממצמצת״. כך מתאר דוד גרוסמן, מגדולי הסופרים בני זמננו בישראל, את חוויית הכתיבה. ויש בדבריו, כמו בספריו, מהכנות שפותחת את הלב. יש בו באיש, שכבש פסגות של כותבים וחולמים צעירים, יכולת לעורר בנו את הרצון ללמוד איך מגיעים לשם, ואיך זה להיות שם.

ה״שם״ הזה נמצא בדרך וכאילו בועט מתוכו כסופר, ללא הרף. כך, בשוט הפתיחה, לדוגמה: כחול. כובע. משקפי שמש. דוד גרוסמן ״לבוש כמו סופר״ ומשהו במבטו אל הים גורם לכל מי שמביט בו להביט לשם – לאן שהוא מביט. אנחנו נמצאים בקרואטיה, לצורך תחקיר, למרות שגרוסמן מבטל את חשיבות התחקיר: ״האמת שזה די שטויות העניין של התחקיר״, הוא אומר, ״כי הדברים הכי חשובים אתה לא צריך ללכת ולעשות תחקיר בשבילם, זה דברים שאתה מכיר בתוכך״.

גרוסמן מתאר את הכתיבה כאובססיה. כמו מחלה, קדחת, בעירה פנימית. בכתיבה הכול אינטנסיבי וחי יותר. ״זו עבודה פנימית ואגוצנטרית ובודדה. אדם כותב לעצמו״ הוא מעיד. ומספר איך כשכתב את ״אישה בורחת מבשורה״ הוא הרגיש ייאוש. ״הרגשתי שזה לא ספר, זו תאונה ספרותית״

גרוסמן מתאר את הכתיבה כתהליך של פירוק ופירור הנפש. והאמירה הזאת הופכת לנכונה גם בגרוסמן, סרטה הדוקומנטרי והפואטי של הבימאית עדי ארבל. הסרט אמנם לא נמנע מתחקיר, אבל הבחירה המרכזית שנעשתה בו היא להעניק לנו דיוקן, כזה שמצטייר מבעד לדבריו של גרוסמן ובכך הופך את הסרט לקטן ואינטימי יותר.

גרוסמן מתאר את הכתיבה כאובססיה. כמו מחלה, קדחת, בעירה פנימית. בכתיבה הכול אינטנסיבי וחי יותר. ״זו עבודה פנימית ואגוצנטרית ובודדה. אדם כותב לעצמו״ הוא מעיד. ומספר איך כשכתב את ״אישה בורחת מבשורה״ הוא הרגיש ייאוש. ״הרגשתי שזה לא ספר, זו תאונה ספרותית, אבל שאני לא יכול לא לכתוב את זה״.

הייאוש הוא שגרם לו לכתוב מכתב לגיבורת סיפורו, אורה, ורק במהלך הכתיבה הוא מגלה, לפתע הבין משהו גדול מאוד. זו לא היא שצריכה להתמסר לו כשהוא כותב. זה הוא שצריך להתמסר לה. המצלמה מצליחה ללכוד את מבע פניו של גרוסמן ובאמצעות קומפוזיציה מוצלחות חושפת את פנימיותו כאדם.

״מעניין לי לכתוב על נשים״ הוא אומר בסרט, ״כי לכתוב כמו גבר אני יודע. ואני רוצה לכתוב כמו שאני לא יודע״. הרצון להרגיש איך זה להיות אדם אחר מתגלה כאחת משלוש הסיבות הדומיננטיות שבגללן הוא כותב. המהות הזו של הכתיבה היא לב העניין של הסרט. אמנם שזור בו המנעד הביוגרפי (תסכית בגיל 11; כתב צעיר של קול ישראל; שירות צבאי במודיעין וכו׳).

birds

עוד שזורים סיפורי הוריו (וההשראה שהיוו ל״ספר הדקדוק הפנימי״). אשתו וילדיו (תמונות וסרטונים מילדותם של ילדיו, כולל התייחסות לאבידה גדולה של בנו אורי ז״ל, שנפל במלחמת לבנון השנייה). שזור המנעד הפוליטי (מבחינתו, צדק הוא הורמון שהמוח צריך להפריש נוכח העוול, כחלק מהכללים של הפיזיקה האנושית). כל אלו כמו מרחפים ומטילים צללים על הדמויות והספרים שכתב.

ואולי זה מה שמעניין פה: סרט שהמציאות הריאליסטית בו מתכתבת עם משהו מופשט, פרוש על שורות צפופות, על הגות, על מחקר אינסופי של הפרטים הקטנים. או כמו שגרוסמן מיטיב לתאר את המתח הזה – כמו בין מציאות לדמיון, התחושה של איך זה לא להיות, שמובעת דרך האמנות. סרטה של ארבל מצליח לתת לצופיו הצצה ייחודית אל נקודת מבטו של האיש שכולנו מכירים מבעד לספריו, וככזה הוא הופך לאישי מאוד.


המלכה שושנה

בימוי והפקה: קובי פרג׳, מוריס בן־מיור, 2021 (110 דקות). ישודר בהמשך ב־HOT8

היא יפה כל כך ואותנטית, שזה לרגע פוצע. אי אפשר להרגיש אצלה זיוף או גאווה גם ממרחק השנים, וזה כשלעצמו מרים את התריס על דמות דיוקנה שנגלה אלינו במשחקי אור וצל – במוסיקה שפורטת על מיתרי פניה הייחודיים. עוצמתית. במבטא תימני בקטע תיעודי, כבר בפתיחה היא אומרת: ״רוצים לדעת על החיים שלי? אבל אני לא נותנת את עצמי, אני מספרת את עצמי״. הבחנה רגישה שנאמרת רגע לפני תמונה יפה של יונה לבנה על עץ מעולעל ירוק.

2018, בקיבוץ יקום – עזבונה של שושנה דמארי, מלכת הזמר העברי, נפתח לראשונה. הוא מלא עובש, אבל הפריטים כאילו מקימים לתחייה את דמותה האגדית של הזמרת ומספרים חיים שלמים. פסל פניה מוצג כמו פריט מעתיקות יוון, יציב ומלא הוד. בהמלכה שושנה, סרטם של קובי פרג׳ ומוריס בן מיור, נעשתה עבודה דקדקנית, שדולה פרטים רבים מתוך מוזיאון ארכיאולוגי מפואר של חייה.

הסרט חושף סיפור של אישה מלאת תשוקה וסטייל, שכל ביט שלה גורר התרגשות. אפילו ברחוב, בין ענני עשן הסיגריות, היא מוקפת גברים מעריצים, וכשהיא נשאלת, איך את שומרת על הקול? היא עונה את הדבר הכי אמיתי, ״אני חושבת שהקול שומר עלי״. הסרט הוא למעשה ארכיון פניה שמוצג לנו באופן לינארי, דרך דמויות שהיו קשורות בחייה או בחיי אהובה, בעלה, שלמה בושמי, והמלחין שאיתו עבדה, משה וילנסקי.

זוהי תמונה מהימנה המשרטטת את הקונפליקטים שעמדו בפני דמארי, שנעה בין תפקידיה כזמרת נערצת, שמייצגת את הזמר הישראלי, לפרסונה בינלאומית עסוקה ומבוקשת, נערצת לא פחות, ולצד זה, אתגר האימהות שלו התקשתה להתמסר עם הולדת בתה נאוה. ניכר שזהו מחיר שהיא סירבה לשלם כאישה וכוכבת, בתקופה שהפמיניזם היה בחיתוליו. ולמרות זאת, לבסוף היא חוזרת הביתה.

הסרט רומז גם על האהבה שנרקמה בין דמארי לוילנסקי, בעת התגבשות הקריירה שלה, לצד זה שבעלה עשה הכול בשבילה ועמד לצדה כל הזמן. הבחירות האמנותיות מדויקות ומצליחות לגבש מסמך זהות ייחודי, צוהר לסיפור חייה של דמארי, הפורש ביוגרפיה מרתקת מהיבטי חייה הפחות מוכרים.

שושנה דמארי. צילום: סמי בן גד

שושנה דמארי. צילום: סמי בן גד


חורים

בימוי: שירלי ברקוביץ׳, הפקה: צחי כהן, 2021, (79 דקות). ישודר בהמשך ב־HOT8

סרטה של שירלי ברקוביץ, חורים, הוא מותחן דוקומנטרי מורכב, שנוצר בכלים היפר־ריאליסטיים שעמדו לרשותה כבמאית חוקרת, סביב פרשייה שקטה, שכמו נעלמה מהתודעה הציבורית.

בשנת 2010 בעקבות קטטה במועדון ״ואן גוך״ ברחוב כורש בירושלים, נרצח איציק מור, צעיר בן 20, מנווה יעקב (או אם להתבסס על עדותו של אלי פולק, הפרמדיק שהגיע לזירת האירוע, נשחט בצווארו). שני צעירים המעורבים בפרשה – נחום בן יצחק ואוהד דדון – נעצרו כחשודים ברצח, והושמו במאסר בית. רק כארבע וחצי שנים מאוחר יותר, האחד מהם, בן יצחק, הואשם ברצח ונשלח לבסוף לכלא.

מדוע אחד ולא שניהם? באופן סימבולי, גם בסיומו של המשפט פורצת קטטה ובמרכזה זעקת הכאב של אביו של מור, המוחה על חוסר הצדק. במהלך עלילתי מתוחכם מלווה המצלמה את דני מור, האב, מהערב שבו הכל קרה, דרך סיפור חייו האישי ועד לזירת האירוע.

ברקוביץ׳ מצליבה את כל העדויות הקיימות בפרשה, מתוך תקווה לחשוף את האמת, ונוגעת בחומרים המדממים באומץ מרשים. לתחושת גורמים שעקבו אחרי הפרשה, כמו עו״ד ארז פדן, בדרך לגילוי האמת כל אחד סיפר חלק קצת אחרת, ואם גילוי האמת הוא הבסיס הערכי לכל מה שאנחנו עושים, הרי שכאן משהו השתבש, כשהפרקליטות בחרה לא לערער ולא יידעה את האב על הזכות לערער – נתון שגילה רק כשפג תוקף המועד להגשת ערעור (אחרי 30 יום).

האב טוען שהפרקליטות העלימה ראיות, ואילו עו״ד רונאל פישר, סנגורו של דדון, שיצא זכאי בדין, רואה את המציאות המשפטית המורכבת מעט אחרת. אך האם, באמת, מעוות לא יוכל לתקון? הסרט שולח אותנו לסיפור חיים קשה ומפותל, כל הדרך ממותו ואל מותו של איציק מור.

ייחודו של הסרט באנשים הפשוטים והחיים הרגילים שהוא מציג. מבעד לדמויות חסרות האונים נוכח עוולות הבירוקרטיה וההגדרה המשפטית. ״אין לי שקט עד היום הזה ולא יהיה לי שקט עד שאני אדע את האמת״, אומר דני מור בעימות פתע שהוא עורך עם ל׳, חברתו של איציק, ששהתה איתו במועדון. ל׳ משחזרת מה היה ומאשרת שדדון הוא זה שהחזיק את הסכין אחרון, ושהמשטרה לחצה עליה להחליף גרסאות.

אז מה באמת קרה סביב חקירת האירוע? כמו בלש נכנס דני מור לנבכי החקירה והתוצאה היא סרט דוקו קצבי ומותח.

חורים. צילום: אורי אקרמן

חורים. צילום: אורי אקרמן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden