כל מה שחשוב ויפה
עמק הפרחים, מוזיאון בית העיר
עמק הפרחים, מוזיאון בית העיר. צילומים: טל אלמוג

עמק הפרחים: מוזיאון בית העיר נותן כבוד לכרם התימנים

לעיצוב יש חלק מכריע בתערוכה עמק הפרחים, שמספרת במוזיאון בית העיר את סיפורו של כרם התימנים בתל אביב. המעצבים נועם בר ואוהד חדד מודעים ״לסיפור שאנחנו מספרים ולביקורת. זה מקובל וחשוב, אין איך לברוח מזה״

יובל: הי נועם, הי אוהד, מה שלומכם? ואיך עובר עליכם הקיץ בינתיים?

אוהד: אצלי נהדר. הקיץ הזה מרגיש שכל האירועים שלא קרו בשנה וחצי האחרונות קורים בקיץ אחד. שזה מרגש אבל גם רגע רגע, תנו לנשום

נועם: עד כה היה מאוד עמוס בפרויקטים ועכשיו כשנפתחה התערוכה הנוכחית מנסה להירגע וליהנות מהתוצרים

אוהד: לגמרי צריך לפנות זמן בלוז להנות מהתוצרים

נועם: ומהים 🙂

יובל: יפה, שמח על האווירה האופטימית. אז קודם כל מזל טוב על התערוכה עמק הפרחים בבית העיר, בואו תגידו בכמה מילים כל אחד מה היה התפקיד שלכם בכוח ונתקדם משם

נועם: אני אחראי על עיצוב ובניית התערוכה, זה תפקיד רחב שכולל גיבוש רעיונות, ניהול והתנהלות מול גורמים רבים לכדי שיתוף פעולה אחד שיוצר את חווית הקהל בתערוכה

אוהד: אני באתי כמעצב גרפי שאחראי לקחת את המחקר הארוך שנעם ורונה ריכזו, להנגיש אותו ולהפוך אותו לתענוג לעיניים. וכמובן את הפוסטרים והפרסום. אבל כאן, בניגוד למוזיאונים אחרים, קיבלתי הזמנה להצטרף לצוות; להיות חלק משמעותי וליצור בהובלת נעם שפה חזותית לתערוכה שכוללת קיר שמספר על ספר ״הדיוואן״ שנועם פשוט נתן לי להשתולל ואפילו הבאנו עבודות של סבתא שלי

יובל: יפה. אז נועם, מכיוון שאתה היית שם קודם וגייסת את אוהד, ספר רגע בכמה מילים על איך זה התחיל, כי זו גם נראית תערוכה שלעיצוב יש בה תפקיד גדול יותר, במידה מסוימת חלק בלתי נפרד מהאוצרות

נועם: לגמרי, התערוכה היא תערוכת קונספט שמנסה להביא לקהל משהו אחר, הן מבחינת הביקור במוזיאון והן מבחינת נקודת המבט על המקום והמקומי. בתהליך כזה החלק האוצרותי שאחראי על ה״למה״ נמצא בדיאלוג כל הזמן עם התהליך העיצובי ששואל את ״האיך״. בחלק האוצרותי שאותו מובילה האוצרת הראשית של בית העיר, איילת ביתן שלונסקי, נשאלות השאלות הגדולות, ובדיאלוג איתה אנחנו מנסים לעשות את ההתאמות המדויקות

יובל: אז איילת באה עם הרעיון של התערוכה ואז מה? באיזה שלב נכנסת לתהליך ומאיפה התחילה המחשבה?

נועם: איילת התחילה ממחשבה על תערוכה שמתמקדת בשוק הכרמל, ותוך כדי יחד עם צוות האוצרות הרגשנו שמה שקורה לצד השוק הוא הדבר שבו אנחנו רוצים להתמקד. יש משהו בשוק שמרגיש שאין טעם לייצג כי החוויה כל כך חייה וישירה.

העולם של הכרם שאליו נחשפנו דרך תחקירים תוכניים וויזואליים התגלה כעולם ומלואו, במיוחד שנות ה־70 הסוערות שבהן החלטנו להתמקד. פשוט נדהמנו ממה שאני קורה לו ״הרנסאנס״ של הכרם – עושר תרבותי פורץ דרך שהתבטא במגוון תחומים

נועם בר: העולם של הכרם התגלה כעולם ומלואו, במיוחד שנות ה־70 הסוערות שבהן החלטנו להתמקד. פשוט נדהמנו ממה שאני קורה לו ״הרנסאנס״ של הכרם – עושר תרבותי פורץ דרך שהתבטא במגוון תחומים

יובל: אוהד – מה אתה ידעת על מה שקרה בכרם לפני שקיבלת את הפנייה מנועם להצטרף לתערוכה?

אוהד: הכרתי חלקים: אהובה עוזרי כמובן, דקלון, צלילי הכרם והעוד, פה ושם סיפורים ושמות. אבל החיבור של כל החלקים מפתיע ומרגש. כמו לדוגמה ציר הזמן המוזיקלי שמתעד את התפתחות המוזיקה המזרחית בכרם התימנים, ואיך הכל התחיל עם השפעות של מוזיקה רוסית.

זה פשוט מטורף שסוף־סוף מישהו עצר ונתן לכרם את הכבוד הראוי לו. למדתי המון בתהליך הזה, והמטרה היא ללמד את כל מי שבאה לתערוכה. זה חיבר לי את כל החלקים

יובל: אפרופו הציר המוזיקלי, נועם – ספר בכמה מילים איך בנויה התערוכה, החלוקה בין הקומות, מה קורה בה?

נועם: חלל המוזיאון מתחלק לארבע קומות. בכניסה ישנה עבודת מחווה נהדרת לאהובה עוזרי שיצרו מריה אלפר ושיר לוי. משם ממשיכים לחדר היסטורי שסוקר את המאורעות הגדולים, החל מעליית אעלה בתמר ורכישות אדמות הכרם ועד קום המדינה.

משם נמשיך לעבודת מיצב והקרנות של סמטה ענייה ברוח הכרם של פעם, שדרכה נכנסים לגלריה הגדולה ופוגשים בהיכל התהילה של תשע דמויות מפורסמות ״גדולות מהחיים״ שיצאו מהכרם.

שתי הגלריות הגדולות עוסקות בשנות ה־70 בכרם, השתקפותן בתקשורת וההשפעות שלהן. ישנה קומה שלמה שאנחנו קוראים לה קומת החפלה והזמר שיצא מהכרם, היא עשירה מאוד בצבעים מקצבים ומרקמים.

ישנה גם קומה אחרונה שבה נגענו בג׳נטרפיקציה וקומה מינוס 1 שבה ישנו מייצב באסטת ירקות בסגנון הכרמל, שם הכנו את כל הירקות מנייר. כנראה שהצלחנו בזה יפה כי שמעתי שרון חולדאי ניסה לטעום מהכרוב בפתיחה 🙂

יובל: אהבתי…

דג מזמר ששר את השיר ״כריש העולם התחתון״

יובל: בואו תתנו כל אחד דוגמה או שתיים לעבודות או חלקים שמייצגים מבחינתכם את התערוכה ואת העבודה שלכם עליה?

אוהד: עבורי יש את קיר ״הדיוואן״ שהוא ספר מזמורים תימני, כזה שהיה בכל סלון בתימן ואיתו ישבה המשפחה ושרה. דיוואן משמעותו גם סלון. הקיר הזה מייצג את השורש של קומת החפלה, המוזיקה, והשורש של כל המוזיקאים שנולדו או חונכו בכרם.

ולידו יש קיר עם עבודות רקמה של סבתא שלי, שדרך העבודה על התערוכה גיליתי עד כמה היא השורש שלי. ובכלל עבודות הרקמה שלה נתנו לי השראה לכל השפה החזותית של התערוכה וזה כבוד עצום שאיילת ונועם השתגעו על העבודות של סבתא שהראיתי להם ממש במקרה ואמרו תביא אותם לפה!

נועם: דג מזמר ששר את השיר ״כריש העולם התחתון״ של אבי ביטר. במהלך התחקיר נחשפנו לסיפור על עבריין בשם יוסי פלמידה; הסיפור והדמות היו כל כך צבעוניות, ממש קומיקס, והחלטנו לקחת צעצוע קאלט מפעם, מעין דג מזמר, ולתכנת אותו שישיר את השיר של אבי ביטר. ניסינו לתת מקום להומור, מעין קוריוז בתוך כל הרצינות של הפשע המאורגן, והמפגש הזה יצר עבודה נהדרת

יובל:: איך הוא אוהב את הדג הזה 🐟

נועם: חיים שלי הדג הזה

אוהד: חחחח

יובל: הוא באמת מוצלח במיוחד

צילום: נועם בר

אוהד חדד ונועם בר

אוהד חדד ונועם בר. צילום: מ״ל

יובל: תגידו, מעניין אותי איפה מצאתם את כל הבדים והטקסטורות וחפצי הארכיון. זה נראה לי חתיכת תחקיר

נועם: החלטנו ללכת על קנייה של הרבה בדים תימנים, הודים ומזרחים כבסיס לעבודות. הם מופיעים גם בעבודת המחווה של אהובה וגם על גבי קירות הקומה הראשונה, כולל חיפוי של הדומים לישיבה ופינת זולת רצפתית שמזמינה את הקהל להתרווח בה.

פתחנו קבוצת ווטסאפ בשם ״עמק הפשפשים״ ובה שיתפנו ואספנו מגוון חומרים ואוביקטים תקופתיים. אוהד גר ביפו, הוא אוהב ללכת בבוקר לפשפשים עם הכלב ״צביקה״, ובבקרים רבים היה שולח תמונות של מציאות מהממות שמצא

נועם בר: פתחנו קבוצת ווטסאפ בשם ״עמק הפשפשים״ ובה שיתפנו ואספנו מגוון חומרים ואוביקטים תקופתיים. אוהד גר ביפו, הוא אוהב ללכת בבוקר לפשפשים עם הכלב ״צביקה״, ובבקרים רבים היה שולח תמונות של מציאות מהממות שמצא

אוהד: תשמע, אין דבר יותר מתוק מסיבוב בוקר עם צביקה בשוק הפשפשים. תמיד בדרך למוזיאון מצאתי איזה פיס אחר. אני גם זוכר שנשאלתי מאיפה מביאים בדים תימניים מהתקופה ואמרתי חבר׳ה, את הבדים הם קנו בישראל. גם סבתא שלי עם כל הריקמה התימנית זה דברים שהיו בהשג יד. מה עושים עם הבדים זה העניין

יובל: אז זה בדיוק הזמן לענייני ניכוס, יצוג ושאר סוגיות חברתיות של 2021. אני בדרך כלל לא שואל את המרואיינים שלי מאיזו עדה הם, אבל בשיח של השנים האחרונות מדברים הרבה על מי רשאי לספר את הסיפור של קבוצות אתניות, חברתיות וכן הלאה.

אוהד, אתה כבר הסגרת את המוצא התימני, ואילו נועם – אני יכול לנחש שאתה ואיילת מגיעים ממקום אחר. הנושא הזה עלה? זה העסיק אתכם? זה משהו שהיה על הפרק?

נועם: בהחלט היה בדעתנו לכל אורך הדרך, נרתמנו לחלוטין לרעיון של התערוכה על הכרם. לא ינקתי את הידע והתרבות הזאת מבית, וכל זאת לצד תחקירים, רעיונות ועבודה מעמיקה שבה החכמנו ולמדנו המון. 

האתגר היה להעביר את נקודת המבט התיעודית והחווייתית שצברנו לקהלים שונים בתהליך מזורז של חווית ביקור בתערוכה, בצורה שירצו לצרוך אותה ולא תרגיש יבשה ומשעממת

אוהד חדד: אני באתי כמי שינק את התרבות התימנית בבית. הרגשתי כקול התימני ברמה החזותית ושיתפתי סיפורים מבית. אבל בצוות הכולל יש מגוון עדות, וגם ידענו שתהיה ביקורת, וזה מקובל וחשוב. גם לה אנחנו מקשיבים. אין איך לברוח מזה

אוהד: אני באתי כמי שינק את התרבות התימנית בבית. הרגשתי כקול התימני ברמה החזותית ושיתפתי סיפורים מבית. אבל בצוות הכולל יש מגוון עדות. הרבה מהגיבורים, אלה שבחיים לפחות, באו לתת עדות ראשונה. פגישה שנייה שלי בצוות וכבר אני יושב ליד יהודה קיסר (!) האגדי

נועם: אני חושב שהדבר הכי חשוב שהוביל אותנו היה להתייחס למקום ולאנשים בהמון כבוד ומודעות בבחירות שאנחנו עושים ובסיפור שאנחנו מספרים ומגישים

אוהד: וגם ידענו שתהיה ביקורת. וזה מקובל וחשוב. גם לה אנחנו מקשיבים. אין איך לברוח מזה

נועם: מסכים

יובל: כן, זה ללא ספק מורכב. מה התגובות שקיבלתם בינתיים?

נועם: תגובות מרגשות מאוד

אוהד: קודם כל אמא שלי הייתה בעננים. זה הכי חשוב. אחרי זה קיבלנו תגובות מדהימות ממש. מאנשים שבאים מהתחום שנדהמו מהחוויה ומאנשים שלא הולכים לתערוכות שהופתעו לטובה.

וזה בדיוק התמהיל שכיוונו אליו – לדבר לאנשים בגובה העיניים, לתת להם חוויה ולהעשיר אותם בידע חדש על הכרם. לתת כבוד לשכונה ואנשיה

נועם: המון סיפורים חדשים עולים כשאנשים נחשפים לתערוכה; סיפורים שממשיכים איפה שהכתבות על הקירות נגמרות, מעין פיקנטריה של מאחורי הקלעים. אין לזה סוף, זה די מדהים.

birds

לדוגמה, אני יכול לספר ששלשום גידי דמטי, שחקן העבר של שמשון תל אביב ואחד משחקני העבר הגדולים של הכדורגל הישראלי, היה בתערוכה עם אחותו ואחיו, ובמפגש איתו הוא סיפר שדודה שלו שאיתה הוא לא דיבר 60 שנה (!!) טלפנה אליו אחרי ביקור בתערוכה ואמרה שהיא כל כך התרגשה שהייתה חייבת להתקשר אליו ושהוא מוכרח לבוא לראות.

אחת התגובות שעולות וחוזרות מאנשים מהכרם היא שהצלחנו להחזיר אותם לילדות שלהם, זה משהו מאוד מרגש..

אוהד: די! אין אין נועם, אתה מאחד משפחות

נועם: אפילו פנו אלי כמה אנשים שונים ואמרו שיש להם צמרמורות מהחוויה ואפילו הראו את שערות ידיהן הסמורות!

אוהד: קירוב לבבות משפחת דמטי!

יובל: אהבתי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

אוהד: אני חושב שאיילת ונועם עשו פה עבודה מדהימה שהייתה גם לאסוף חבורה של יוצרות ויוצרים מכל מיני תחומים – ביניהם אלון תייר שעיצב את הלוגו של התערוכה ואת גופן הכותרות שלנו –  כדי ליצור את התערוכה הזו ולתת להם לעשות את מה שהם יודעים. קיבלנו פה חופש וביטחון ליצור.

אני זוכר את איילת אומרת לי ״תחשוב הכי גדול שיש״ ואת נועם שרק מחזק ומרים לי לאורך כל התהליך. זה לא ברור מאליו ואני חושב שזה אחד המרכיבים שיצרו את התערוכה הזו כה מופלאה

נועם: אני יכול לתת עוד נקודת מבט לגבי נושא שיש עליו ביקורת בתערוכה, ולגבי נקודות מבט בכלל. יש אנשים שלא קל להם לקבל את הרומנטיקה והגלוריפיקציה של עולם הפשע המאורגן בשנות ה־70, יש כאלה שמרגישים לא בנוח להיות מזוהים עם זה כתימנים.

עבורנו הגילוי של התקשורת של אז והיחס שלה לתכנים האלו היה גילוי מדהים שרצינו להעביר, כתופעה. זה לא משהו שרואים היום, זה נחשב מאוד לא פוליטיקלי קורקט. מנגד, תושבי הכרם של אותה תקופה אומרים פה אחד שהדבר הזה היה חלק בלתי נפרד מהשכונה ומספרים סיפורים מדהימים על העולם של אז.

גלית ברון, הבת של רחמים ״גומאדי״, אשה רהוטה וסופר מעניינת, סיפרה לנו בדמעות שהיא מרגישה שהתערוכה על החיים שלה ושהיא מתרגשת מהחוויה ברמות. כל הדברים האלה מדגישים שיש המון נקודות מבט לנושאים רגישים ודמויות שמצטמצמות לפעמים לכדי טוב או רע, מכילות קונפליקטים הרבה יותר מורכבים ומרתקים


עמק הפרחים
אוצרת ראשית: איילת ביתן שלונסקי
בית העיר, ביאליק 27, תל אביב
נעילה: 30.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden