כל מה שחשוב ויפה

הרוק לא מת. הוא קם לתחיה בדמות קאמפ באירוויזיון

מלד זפלין עד דור ה־Z: נגה סמדר מנסה להכניס סדר (חדש) בשאלות של טעם טוב, טעם רע, הפרזה ונורמליות, ומוצאת באירוויזיון מראה מנצנצת של תרבות השוליים

משהו משונה קורה לאחרונה לקאמפ – הרעיון האסתטי שחוגג את המלאכותי והאקסטרווגנטי, מזהה את היופי בטעם רע (ובפרט במה שהיה טעם טוב וסרח) ושואב הנאה אירונית אך אוהבת מרצינות יתרה שהושקעה בניסיון כושל. מלכות קאמפ כמו שר ודולי פרטון, שבמשך עשורים היו ללעג, הפכו לאייקונים אהובים על הכל; מעריצי ליידי גאגא יוצאים בהצלחה רבה להילחם על צדק לאלבומה המושמץ־לשעבר ״ארטפופ״; ליל נאז אקס עושה להיטים מחומר של קאמפ 101; מלכות הדראג, השליחות החרוצות והאמיצות ביותר של הקאמפ, מראות הקרקס שניצבות מול פני התרבות, הופכות יותר ויותר לתרבות עצמה.

נדמה היה לי שכל מה שקאמפי הפך לטעם הטוב, או לפחות המקובל. חשבתי שאולי דרוש כיול מחדש, ייחוס מחדש של הקאמפ לטעם הרע של העכשיו, למלאכותי ביומרתו: כובעי פדורה ושאר מגבעות, אנשים שעדיין כינו את עצמם ביטניקים בשנות ה־90, דור הפרוזק של ליזי וורצל, הסרט ״קלוזר״, שבזמן אמת גרף מועמדויות לאוסקר ולדעתי צריך היה להפוך לסרט פולחן כבר בסצנה הראשונה, כשנטלי פורטמן השרועה על הכביש מרימה מבט ענוג אל ג׳וד לאו המודאג ומלחשת: ״הלו, סטריינג׳ר״.

סולו גיטרה במרכז

במרכז הסדר החדש של הקאמפ צריך לעמוד סולו גיטרה ארוך, מתפתל, עשיר, מדושן, מיושן. את ההרהור קטעה הבנה אחת: אולי הקאמפ לא מסתכם בצעיפי בואה נוצתיים (שהארי סטיילס אימץ בגאון) ובריסים מלאכותיים (שמתנדנדים מעפעפיה של אשה על כל אוטובוס), אבל הוא כן קשור בעבותות למה שהם מייצגים. אי אפשר לנתק את הקאמפ מהנשי, ההומואי והקווירי, ובפרט לא ממה שנתפס כנלעג בכל אלו, בלי לאבד את המהות ואת החתרנות שלו. סיכמתי ביני לבין עצמי שבפעם הבאה שאשכנע מישהו לצפות ב״קלוזר״ אסתפק בלקרוא לעניין ״כל כך רע שזה נהיה טוב שוב״.

ואז נפל לי האסימון: זה היה קאמפ מושלם. שום דבר לא יכול להיות קשור יותר לאירוויזיון 2021 מהלהקה הזו, עם השילוב המושלם לרגע הנוכחי בזמן. אריזת ג׳נדר בנדר שמסמנת וי על הקאמפ המסורתי

בינתיים צפיתי לפני כחודש בארוויזיון – המשדר שאף אחד לא מפקפק בהיותו פסגת הקאמפ ותמנון הקאמפ. האירוויזיון מקפץ בקלילות בין קאמפ נאיבי לקאמפ מכוון, ומזגזג באלגנטיות, או בחוסר האלגנטיות המדוייק, בין הקאמפ הנמוך של היורוטראש והאריאנה גראנדות מעלי אקספרס, לקאמפ הגבוה יותר של השאנסונים והבלדות. כשמונסקין זכו שמעתי מהאנשים סביבי את מה שחזר על עצמו אחר כך באינטרנט: ״מה הקשר של השיר הזה לאירוויזיון?״. התפלאתי. היה ברור לי מיד שדווקא כשהרוק מיושן וחבוט בעולם האמיתי, טבעי לגמרי שהאירוויזיון יחבק אותו.

דייוויד ברמן כתב פעם שהפאנק־רוק מת כשהילד הראשון אמר שהפאנק לא מת. כשדמיאנו דויד עלה לבמה עם הזכייה של להקתו באירוויזיון, וצעק שהרוקנרול לא מת, הוא שלף מן הקבר גופה שהתקררה מזמן וביצע בשייריה וידוא הריגה. הכול הימם אותי ברגע הזה: האמונה השלמה בזעקה שלו, המסירות לקלישאה שכולם יודעים שהיא התכחשות, העובדה שכל זה קרה על בימת האירוויזיון, הגאווה והתקווה הכנה שזכייה באירוויזיון היא־היא מה שיוכיח שהרוק עוד רלוונטי.

ואז נפל לי האסימון: זה היה קאמפ מושלם. שום דבר לא יכול להיות קשור יותר לאירוויזיון 2021 מהלהקה הזו, עם השילוב המושלם לרגע הנוכחי בזמן: אריזת ג׳נדר בנדר שמסמנת וי על הקאמפ המסורתי, ותוכן שהיה משתלב ב־88FM הישנה, ומסמן וי על טעם שעבר זמנו.

חיבור של גלאם לרוק הוא דבר עתיק, ובאמת תמיד היה בו טון של קאמפ; אבל הוא נהג להגיע כשהרוק היה מוערך והנצנצים נלעגים ולא להפך. ולא על הבמה הזו שבה הזוהר המלאכותי מוכר והרוק הכבד זר. ולכן יש כאן צורה חדשה של איכות קאמפית (שדראג קינגז הקדימו להשיג, אבל מעולם לא על במה גדולה כל כך). את העסקה חתמה שערוריית ההסנפה־לכאורה בשידור חי, שהציעה משחק מרובה שכבות של אירוניה עם האתוס של כוכב הרוק.

רוק של אחרי הקורונה

הימים חלפו והקהל לא הרפה ממונסקין. זה גרם לי לחשוד שאולי איש לא התנדב להשיב את הגופה השלופה אל קברה. ייתכן שיש צורך בחיות של הרוק אחרי שנת הקורונה, ויכול להיות שמראש הערכתי את מצבו של הז׳אנר לרעה. אפשר לזהות עלייה שלו בשטח: טרנדים בטיקטוק מציפים מחדש שירים ומביאים ללהקות אינדי־רוק חצי נשכחות תהילה שלא ראו גם בשיאן; כוכבת הפופ של הרגע, אוליביה רודריגו, הוציאה מה שיכול להיחשב לאלבום רוק; הארי סטיילס זכה לתשואות מהביקורת והקהל בזכות השפעות של פליטווד מק והרולינג סטונז.

אבל אף אחד מהם לא הלך עם זה רחוק כמו מונסקין, עם ההגשה האגרסיבית וההשראה הלד־זפלינית שלהם. אני חושבת שהם הלכו מספיק חזק ומספיק מוקדם על במה מספיק דומיננטית, כדי שבמקרה ששיבת רוק תתרחש היא תיוחס להם, לפחות חלקית. וזה יהיה קאמפי אפילו יותר מהאפשרות שבה הם זכו חרף היותו של הרוק עלוב ומושמץ; פחות תחיית ישו ויותר סופשבוע אצל ברני.

מונסקין, הרוקסטארים תוצרת אקס פקטור, יכולים כמובן להיות סוס טרויאני מנצנץ שיביא פלישה של מוזיקה בומרית לחייהם של דור ה־Z, אבל גם מלכוד עבור חובבי הרוק הוותיקים: הם יוכלו סוף סוף לשמוע סולו גיטרה, אבל הם יצטרכו לקבל אותו מגיטריסט שגדל בריאליטי מגיל 16 ולבוש כמו שר הורוביץ ב״קלולס״.

הם יוכלו לקבל שאגות גבריות, אבל יעניק להם אותן אינפלואנסר שרוקד על עמוד עטוי בחולצת mesh. הם יוכלו לזכות ל״מוזיקה האמיתית״ שלהם, שוב במיינסטרים, אבל הם יצטרכו לעמוד בתור אליה בין נערות מתבגרות, שרבות מהן יאהבו גם את שון מנדז וטיילור סוויפט.

כבר עכשיו ראיתי טענות על כך שהשיר הזוכה של מונסקין נשמע יותר טוב ברדיו, בלי הספקטקל הוויזואלי והאירוע מסביב. ומצד שני ברור שללא שני האחרונים הקהל המתגבש של נוער מאוהב לא היה נשבה. מונסקין מבטיחים שתהיה בהם מידה של טעם רע ומידה של טעם טוב בעיניים של כל מתבונן; שכל אחד יצליח לחלץ יופי כלשהו, אבל יצטרך גם להתעלם מכיעור כלשהו.

ומה יותר קאמפי מזה? ממיתוג מהוקצע לקהל יעד שגוי לחלוטין, שבטעות עובד בכל זאת על שני הקהלים, מסגנון שדי ברור שהתחיל כאותנטי ואז זוייף כדי להרגיש אותנטי יותר, מהתמהיל המדוייק של נכון ולא נכון.

יכול להיות שיצרתי פה טיעון קצת חלש: "מונסקין הם קאמפיים ולכן הם זוכים טבעיים באירוויזיון, ומונסקין זכו באירוויזיון ולכן הם קאמפיים בטירוף". סוזן סונטג, במאמרה "הערות על קאמפ" שהגדיר את הגישה לראשונה בצורה מקיפה, כתבה שלדבר על קאמפ ברצינות בהכרח עושה עוול לקאמפ. אני יכולה לספר שיצרתי טיעון פגום כי זה הדבר הקאמפי לעשות, אבל אם אני אספר את זה זה רק יהיה קאמפי אפילו יותר.

זה מתחבר למה שאני סבורה שיהיה התוצאה האמיתית של עליית הקאמפ: השלב האבולוציוני הבא והמתוחכם יותר של ״בקטע אירוני״. אם להגיד ״בקטע אירוני״ נועד לתרץ הנאה אותנטית מדבר שנחשב לטעם רע, הרי ש״בקטע קאמפי״ יהיה ניסיון לכסות על הנאה אותנטית ממשהו שנתפס כטעם רע, על ידי הצגה שלה כהנאה – מתוחכמת וחדת אבחנה – מהיופי האירוני שיש במה שנתפס כטעם רע. בקיצור, מסך עשן, דומה לזה שהשאירו זיקוקי הענק שדלקו באירוויזיון סביב מונסקין.


הכותבת היא עורכת ומפיקה של תכניות רדיו ופודקאסטים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden