כל מה שחשוב ויפה
ניקולאוס אקהארד, תיעוד פרפורמנס בשיתוף כריסטוף ובר ואבנר פינצ׳ובר, ירושלים 2021. צילומים: מל
ניקולאוס אקהארד, תיעוד פרפורמנס בשיתוף כריסטוף ובר ואבנר פינצ׳ובר, ירושלים 2021. צילומים: מ״ל

מגלים אוצרות // מעין שלף

מעין שלף מקפידה לשלב באמנות תכנים פוליטיים וחברתיים, מוזיקה ופרפורמנס; חולמת לאצור תערוכה על הירח; ובינתיים נותנת מקום למפגש אנושי, מקומי ובין־לאומי בתערוכה Inconcrete Stones בסדנאות האמנים בירושלים

הפעם הראשונה

לתערוכה הראשונה שאצרתי (ב־2004!) קראו ״אופטימי״. זה היה אירוע של שלושה ימים, במה שהיה פעם מועדון הצופה בתל אביב. האירוע היה בשיתוף עם עמותת עלם לנוער בסיכון, והיה החלק השני בדיאלוג איתם – הראשון היה עיצוב מחדש של החלל שהיה להם בדיזינגוף סנטר, ביחד עם האדריכל ברק גאון. בשני הפרויקטים התהליך נעשה ביחד עם בני הנוער של עלם ומתוך מחשבה על הצרכים שלהם.

אחרי לימודי עיצוב תעשייתי בבצלאל, הבנתי שמעצבת לא תצא ממני, וחיפשתי משהו בעל משמעות לעשות. ביחד עם קים וגליה, שני חברים מבצלאל, הרגשנו צורך לעשות משהו חיובי ותמים במציאות הנוראית של האינתיפאדה השנייה והפיגועים. הצענו לעלם את האירוע הזה, ואיכשהו בחלוקת התפקידים הוחלט שאני אהיה האוצרת.

לא ממש ידעתי מה זה אומר, ופניתי לטלי תמיר, שהיא במקרה גם בת דודה של אבא שלי, ושאלתי אותה מה זה אומר לאצור תערוכה, ועל איזה אמנים היא ממליצה. היא המליצה לי על כמה אמנים, שלדבריה היו גם מצוינים וגם אנשים טובים (עד היום קו מנחה לא רע בשבילי, לבחירת אמנים שאני רוצה לעבוד איתם). ביניהם יש כאלה שנשארו חברים טובים ואמנים שעבדתי איתם שנים רבות, כמו רועי מרדכי, שחר מרקוס, מאיר טאטי וקרן שפילשר, במסגרת קבוצת סלונה שהקמנו בהמשך.

מעין שלף. צילום: דן חיימוביץ

מעין שלף. צילום: דן חיימוביץ

״המסתננים״, ארטפורט, 2014. צילום: חיים יפים ברבלט

״המסתננים״, ארטפורט, 2014. צילום: חיים יפים ברבלט

״שירת המקהלה״, מוזיאון הרצליה, 2015 צילומים: מ״ל

״שירת המקהלה״, מוזיאון הרצליה, 2015

Voice Over, מוזיאון בונפאנטן, מאסטריכט, 2020

Voice Over, מוזיאון בונפאנטן, מאסטריכט, 2020

כל ההכנסות מהאירוע נתרמו לעמותת עלם, והשתתפו בו 70 אמנים, 30 מוזיקאים, 20 בני נוער ו־10 פרפורמרים; והוא כלל תערוכה קבוצתית, הופעות, מיצגים, הקרנות וידאו־ארט ומסיבה. בתערוכה הציגו אמנים ומאיירים כמו פיליפ רנצר, רועי רוזן, בתיה קולטון, מירב היימן, דודו גבע ואחרים, לצד בני נוער מעמותת עלם, באופן לא היררכי שלא ציין מי האמן ומיהם בני הנוער. העבודות היו בנושא של עתיד אופטימי וכולן הוצעו למכירה במחיר אחיד של 100 דולר.

החיבור למטרה חברתית, אופן העשייה הקולקטיבי והרב תחומיות, נשארו איתי לאורך כל שנות עבודתי כאוצרת, ובאו לידי ביטוי בפרויקטים כמו התערוכה ״המסתננים״ שהוצגה בארטפורט, תל אביב, 2014; ״שירת המקהלה״ במוזיאון הרצליה, 2015; עבודות עם קבוצת תנועה ציבורית; ועוד.

התחנה האחרונה

התערוכה Inconcrete Stones מוצגת בסדנאות האמנים בירושלים (עד 6.8), שם אני משמשת כיועצת אמנותית ולפעמים אוצרת פרויקטים הקרובים לליבי. זו לא בדיוק תערוכה, אלא יותר אוסף של מחשבות והרהורים על שיתוף פעולה בין אנשים, ועל היכולת (או חוסר היכולת) להגיב למציאות הפוליטית המורכבת שבה אנו חיים באמצעות אמנות. הפרויקט התפתח מתוך שיחות שנערכו במהלך מספר שנים, והגיע לשיאו ברזידנסי בן חודש בירושלים, כחלק מ״לואו רז ירושלים״ – תכנית הרזידנסי הבינלאומית של סדנאות האמנים, שהקמתי לפני שבע שנים.

birds

התוכנית מזמינה את המשתתפים בה להגיב באופן רפלקסיבי לעיר ירושלים. לעיתים קרובות הפרויקטים שנוצרים במסגרת זו מדגישים את הקושי הטמון בעיסוק אמנותי ביחסים סוציו־פוליטיים מורכבים, במיוחד כאשר המשתתפים הם אמנים זרים. הפעם, המשימה הייתה מורכבת עוד יותר: לא רק בשל המצב המתוח בירושלים (שכן ירושלים היא בדרך כלל מלאת מתח), או העובדה שהגעתם לארץ של שני האמנים האוסטרים כריסטופר וובר וניקולאוס אקהארד, נדחתה מספר פעמים בשל מגפת הקורונה; אלא גם בגלל התהליך השיתופי, שעירב קבוצה של אמנים.

וובר ואקהארד עובדים יחד בשנים האחרונות והגיעו לירושלים בכדי לחקור בטון ואבנים, חומרים הנמצאים בלב העשייה האמנותית שלהם. יחד עם האמנית חנאן אבו חוסיין והאמנים אבנר פינצ׳ובר וארקדי זיידס, שעוסקים כולם בחומרים אלו ובנושאים הקשורים אליהם, חקרו את השימושים והמופעים המקומיים השונים של בטון ואבן.

הם יצרו תוכנית לימוד אינטנסיבית, שכללה ביקורים רבים במזרח ירושלים ולמקומות נוספים; הם דיברו עם אנשים שונים, פלסטינים וישראלים, על יחסיהם לבטון ולאבן, ביקרו במחצבות ובמפעלים ופגשו סתתי אבן ירושלמיים. הם ביקרו גם בהריסות של בתים פלסטיניים, וניסו להבין ולמפות את הרשת הסבוכה של גבולות ושל חוקים נראים ובלתי־נראים, שמעצבים את הכיבוש הישראלי.

ניקולאוס אקהארד, תיעוד פרפורמנס בשיתוף כריסטוף ובר ואבנר פיצובר

ניקולאוס אקהארד, תיעוד פרפורמנס בשיתוף כריסטוף ובר

כריסטוף וובר וניקולאוס אקהארד

כריסטוף וובר וניקולאוס אקהארד

במהלך עבודתם על פרויקט זה, בחנו וובר ואקהארד באופן רפלקסיבי את עמדתם כזרים, ואת השפעתה של עמדה זו על יכולתם הפוטנציאלית להבין ועל אפשרויות לשיתוף פעולה. כמוהם, שאר האמנים המשתתפים בתערוכה נאלצו להתעמת עם פוליטיקת הזהויות האישית שלהם, עם הלקונות שלהם, עם הרצון לשלוט וחוסר היכולת לעשות זאת, עם הפחד לדבר בשם האחר והקושי לדבר בשם עצמם.

כאוצרת התערוכה, נאלצתי גם אני להתעמת עם אותן מורכבויות. במובנים רבים, התוצאות משקפות את המציאות הכאוטית שכולנו נתקלים בה. בהקשר זה, העבודות נדמות כמחוות המנסות להבין את ההיגיון במקום שאין בו כל הגיון; להקשיב, לראות, להחזיק ולשחרר, ללטף ולהשליך, לבנות ולהרוס. מחוות אלו הן בו־זמנית מחוות של אכפתיות ושל אנטגוניזם, של השתלטות ושל אובדן שליטה, של חמדנות ושל אלימות.

מכל מלמדי השכלתי

תערוכת האמנות (למעשה אירוע האמנות) שהשפיע עלי הכי הרבה היה פרקטיקות פוליטיות באמנות ופרקטיקות אמנותיות בפוליטיקה – Truth is Concrete, בפסטיבל שטיירישר הרבסט בגראץ, שאצרו פלוריאן מלזכר וג׳ואנה וורשה ב־2012. האירוע היה מרתון מסביב לשעון בנושא אמנות פוליטית, השתתפותית ופרפורמטיבית, ושיקף באופן ביקורתי גם את מעשה האוצרות עצמו, לצד יצירת מרחב עוצמתי ואינטנסיבי לחשיבה ודמיון פוליטיים, עם קבוצה גדולה של אנשים מרתקים.

בעקבות הפסטיבל, ובמיוחד סדנת מקהלה שבה השתתפתי עם האמן המצרי סאלם יוסרי, התחיל העניין שלי במקהלות – שהפך לתערוכה ״שירת המקהלה״ במוזיאון הרצליה (2015), ואחר כך למחקר הדוקטורט שלי בנושא השימוש בקול האנושי בפרקטיקות פרפורמטיביות, השתתפותיות ופוליטיות, והקשר של כל זה לתנועות המחאה של 2011/12.

ההשתתפות בשבוע המשוגע הזה בגראץ היוותה בעבורי מעין טקס מעבר, מאוצרת שהעיסוק העיקרי שלה הוא וידיאו לעיסוק בפרפורמטיבי, וגם הנכחה רשמית של הפוליטי ברוב הדברים שאני עושה, לצד סוג של הכרזה פומבית לא מתנצלת על חיבתי העזה למחזות זמר וקריוקי.

ארקדי זיידס

ארקדי זיידס, תיעוד הצבה במוזיאון פתח תקוה, 2014

אבנר פינצ׳ובר

אבנר פינצ׳ובר

תערוכת החלומות

בקצרה: זה כנראה יהיה לאצור תערוכה על הירח, שכוללת קפסולת זמן לארכיאולוגים של העתיד. אשאיר לכם לדמיין מה זה אומר, וממליצה בהקשר זה לראות את עבודת הווידיאו הנפלאה של ניל בלופה,  ״קמפינסקי״.

בקרוב אצלך

יש כמה פרויקטים סודיים שלא אוכל לספר עליהם עדיין, אבל בעיקרון אשמח אם אצליח לפנות יותר זמן לסיום עבודת הדוקטורט שלי, במסגרת התוכנית לאוצרות של אוניברסיטת רדינג באנגליה והאקדמיה לאמנות בציריך. בין האימהות לקורונה, למלחמות ולפרנסה זה לא קל.


רוצה להשתתף במדור? שלחו לנו מייל לכתובת [email protected]
לקריאת כל המדורים לחצו כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden