קובי ווגמן: איך תמונה יכולה להציג ציר זמן בתוכה

יובל: הי קובי, בוקר טוב. מה שלומך בימים אלו של הקיץ?

קובי: הי יובל, שורד את החום אבל בטוב

יובל: נראה לי ששורד היא מילת מפתח בקיץ הישראלי, ובכלל בשנה האחרונה. איך עברה (ועוברת) עליך תקופת הקורונה?

קובי: שורד זאת מילה שמתאימה לקיום כאן נראה לי. האמת שהייתה שנה פורה מאוד, הקורונה אמנם הלחיצה בהתחלה אבל מהר מאוד ניצלתי את ההזדמנות להיות בבית לזמן אישי יותר וצללתי לפיתוח של קולאז׳ים דיגיטליים שרציתי לייצר במשך תקופה.

ובלי קשר גם הייתה המון עבודת בימוי לקמפיינים כאלה ואחרים. אני חושב שהקורונה נתנה לי אפשרות להסתכל על החיים קצת מהצד, ומתוך זה נולדו להם רעיונות חדשים ומעניינים

יובל: ואיפה ואיך ומתי נכנסה העבודה על התערוכה ״זז״ במפעל בירושלים?

קובי: האמת שהרעיון והרצון לתערוכת יחיד עלה לפני שהתחילה הקורונה, אבל כשצללתי לתוך העבודה והקולאז׳ים, ידעתי שאני מייצר אותם כסוג של בנק שאצא ממנו לתערוכה המיוחלת כשיבוא היום; רציתי להיות מוכן ליום שתצוץ ההזדמנות.

אז, בגלל הריק שהעולם היה בו, החבר׳ה של ״המפעל״ בירושלים ניצלו את ההזדמנות לעשות שיפוץ, ואני החלטתי להיכנס לשם ולהתחיל לתעד את החומרים. כשהראתי להם את התוצרים עלתה ההצעה לתערוכה שם ואני לא יכולתי לבקש חלל יותר מהמם להציג בו תערוכת יחיד ראשונה

יובל: לגמרי, זה ממש אחד החללים המהממים, אבל הוא גם לא מתאים לכל תערוכה, כי תמיד בחללים כאלו יש חשש שהחלל יאפיל על העבודות. אבל אני חושב שבמקרה שלך זה עובד מעולה!

קובי: היה לי חשוב להתייחס לחלל של המקום ולהצליח להשתלב בתוך העוצמה שלו, לשחק איתו כעוד אלמנט שמייצר את החוויה של הכניסה לתערוכה. זה משהו שאני מביא איתי אחרי שנים של עבודה בחללים נטושים וברחוב

יובל: אז יש הצעה לתערוכה: מה עכשיו?

קובי: כשיצאנו לדרך בצורה רשמית, ביחד עם האוצר של התערוכה, ד״ר אלעד ירון, התחלנו להעמיק ולחשוב על הסיפור מאחורי התערוכה והחוויות האישיות שהיו לי. נכנסנו עמוק יותר להבנה שהרבה יצירות שיצרתי במהלך השנים האחרונות נבעו מתוך סיפור אישי, שעברתי עם אבא שלי: ממסע שהתחיל בטיסה לניו אורלינס ביחד, ליווי להשתלת כבד שהוא היה צריך לעבור, ועד השנים האחרונות אחרי פטירתו וההתמודדות שלי עם האבל שבא אחריו

יובל: לא פשוט. ספר אם כך מה אתה מציג בתערוכה, לטובת מי שעדיין לא הספיקו לבקר

קובי: התערוכה סובבת סביב הדימוי של בית: מצד אחד כאוביקט אבל מצד שני כנושא אישי שמעסיק אותי רבות. היא מתחילה עם סקצ׳בוק מהתקופה בניו אורלינס, עם התחושה שחוויתי כשליוויתי את אבא שלי שהיה חולה מאוד באותה תקופה. נוצר סוג של היפוך תפקידים כשהילד פתאום צריך לדאוג להורה.

התחושה הזאת באה לידי ביטוי עם דימוי של דמות שמחזיקה בית על הגב ומתוך הבית נשפכים מים: המים מטביעים את הדמות אבל היא חייבת להחזיק את הבית מעל המים ולשמור עליו. בכלל הדימוי של מים ושיטפון מאוד נוכח במציאות של ניו אורלינס מאז האסון של הוריקן קתרינה, ככה שהדברים התחילו להתערבב אצלי ביחד

יובל: וואלה. מעניין

באנימציה מצלמים המון תמונות ומניחים אותן בציר זמן: רציתי לבחון איך ירגיש דימוי שמכיל את כל התמונות האלה כפריים אחד, איך תמונה יכולה להציג ציר זמן בתוכה

קובי: משם התערוכה קופצת בזמן ארבע שנים קדימה, שנה לאחר מות אבי, לווידאו שיצרתי ביחד עם האמנית נועה ארד־יאירי והמעצב טל הרדה. הסרט נקרא Common Ground, וכחלק מהתהליך שלו יצרתי המון בתים קטנים בעבודת יד והצפתי אותם בחומרים שונים. זה היה תהליך של שחרור עמוק מתחושות של כעס ותסכול אחרי המוות.

השחרור הזה איפשר ונתן מקום לחיים חדשים, ככה שאותם חומרים שעבדתי איתם בסרט, הפכו לפסל שמוצג במרכז החלל המרכזי של אותו בית מוצף, אך הפעם עם טבע שגדל מסביב. החומר שאיתו עבדתי (פוליאריטן מוקצף) יצר סוג של פיצוץ ונזילה שקופאת בזמן, הרעיון הזה הקסים אותי איך הרס וחורבן יכול להפוך לקרקע פוריה לחיים חדשים

יובל: ואז? איפה נכנסו הקולאז׳ים?

קובי: התהליך של המחקר המשיך לטכניקה שרציתי לחקור, שנובעת במקור מצילום אנימציית סטופ־מושן. באנימציה מצלמים המון תמונות ומניחים אותן בציר זמן: רציתי לבחון איך ירגיש דימוי שמכיל את כל התמונות האלה כפריים אחד, איך תמונה יכולה להציג ציר זמן בתוכה.

אלה הקולאז׳ים שיצרתי בתחילת הקורונה במפעל ורבים מהם מוצגים באחד החללים של הגלריה. הם מורכבים כולם מאוביקטים ומהארכיטקטורה של החלל שבו הם מוצגים, וכך הם מתייחסים לחלל. מבחינתי, אם עד לאותו רגע בחנתי את הבית מבחוץ, עכשיו החלטתי להיכנס פנימה ולהתחיל לחקור אותו מבפנים

יובל: ויש את הווידאו הנהדר בסוף

קובי: התערוכה מסתיימת עם וידאו שיצרתי במיוחד לתערוכה, The Builder, המיצוי של התהליך המחקרי שעברתי עם הטכניקה של הקולאז׳ים. החלטתי לפתח את אותה מחשבה של ריבוי תמונות בחזרה לציר זמן. העבודה מורכבת מלופים אנימטיבים שצילמתי בחלל ומייצרת את ההווי שלי כיוצר, כבנאי שבונה עולם חדש ופנימי; עולם שאני מזמין את הצופה לטייל בתוכו ולשכוח לרגע מהיום־יום ההישרדותי שלנו

יובל: אתה יכול להרחיב קצת איך עשית את הוודיאו מבחינה טכנית? כמה זמן צילמת את כל מה שמופיע שם? זה הכל כרונולוגית?

העבודה מורכבת מלופים אנימטיבים שצילמתי בחלל ומייצרת את ההווי שלי כיוצר, כבנאי שבונה עולם חדש ופנימי; עולם שאני מזמין את הצופה לטייל בתוכו ולשכוח לרגע מהיום־יום ההישרדותי שלנו

קובי: הוא מורכב מהמון תמונות שצילמתי בחלל של הגלריה ועוד קצת טקסטורות שיצרתי בסטודיו. אני נכנס ו״סורק״ את החלל עם עדשת 100 מ״מ ו־35 מ״מ. את התמונות האלה אני מתחיל להרכיב כמו פאזל וכך נוצר העולם.

כשחשבתי על החזרה לציר זמן, הבנתי שאין סיבה שאותם פריימים לא יוכלו להיות וידאו או אנימציה, אז הגעתי עם ציוד והחלטתי פשוט להנפיש חפצים ולתעד את המהלך: זה היה החלל, החפצים שבתוכו, המצלמה ואני. כולם נכנסנו לסרט

יובל: כמה זמן זה לקח?

קובי: צילמתי בסך הכל במשך שלושה ימים, יומיים של אילתור תנועתי ועוד יום השלמות שהגיע אחרי שהתחלתי לחבר את הסרט ולהבין מה נוצר שם. את החומרים לקחתי לתוכנת אפטר־אפקטס ושם בניתי את הסרט כפרגמנטים. דימוי הוביל לדימוי והתחיל להיווצר רצף רגשי ותנועתי שאהבתי

קובי: בשלב מסויים הסתכלתי על התמונה הכללית ועשיתי קצת עריכה בסדר של הדימויים, ושם גם הבנתי שהגיבור של הסרט שלי הוא שמתהלך ומשנה את צורתו ומשמעותו ככל הסרט מתקדם; הוא הסטורי־טלר. ופה גם נכנס היום השלמות.

בסופו של דבר התהליך לקח סך הכל כחודש עבודה, כשהשבוע האחרון היה עבודה מעמיקה על הסאונד ביחד עם אורי קדישאי שהקליט והלחין את הצליל של העולם

יובל: כמה זמן הסרט בסך הכל?

קובי: 10 דקות בדיוק, ואז מתחיל לופ חדש 🙂

יובל: זה די פסיכי לעבוד חודש על סרט של 10 דקות, לא?

קובי: כן, האמת שדי הפתעתי את עצמי תוך כדי תהליך. הרגשתי שהסרט התפוצץ ממני כמו מחשבה לפעולה שהתבשלה לה הרבה בזמן בפנים ופשוט התפוצצה החוצה. התחלתי ממחשבה לא הגיונית של לעשות סרט של חמש דקות אנימציה תוך חודש, אחרי שהגעתי לחמש אמרתי שיהיה שבע וחצי, אבל בסוף סיימתי עם עשר.

זה כאילו הכל היה מוכן – הטכניקה, המחשבות והפעולה – היה רק צריך להוציא את זה לפועל, עם דדליין צפוף, כמו שאני מורגל מעולם בימוי הפרסומות שאני עובד בו. כל השנים האחרונות התרכזו לרגע אחד וזה הצליח

יובל: כן, לגמרי הצליח. אני מכיר את התחושה הזו שמשהו יושב אצלך המון זמן ורק מחכה שהסכר יפתח ואז כאילו הכל קורה ומסתדר בעצמו. וזה גם הגיוני שמי שמורגל בעבודה עם לקוחות ודדליינים לא הגיוניים יעבוד יותר מהר.

תגיד, אתה חושב שאם היה לך יותר זמן היה יוצא משהו אחר?

קובי: האמת שלא ממש התעסקתי במחשבה הזאת, אני בגישה של להכנס, ליצור, לשחרר את זה החוצה ולהמשיך לדבר הבא. מה שיצא הוא התוצר הכי טוב שיכולתי לעשות בזמן הנתון. המח שלי עסוק יותר כרגע במשחק הבא שמתחשק לי לייצר עם הטכניקה הזאת, עבודה עם רקדניות ורקדנים, שימוש בלוקיישנים חדשים ומעניינים, ואיך כל זה מתחבר ביחד עם אנימציה

יובל: אני כבר מחכה לראות מה תעשה עם מחול, זה ממש ממש ממש מתבקש

---

קובי ווגמן | זז
אוצר: אלעד ירון
המפעל, המארבים 3, ירושלים
נעילה: 6.8