כל מה שחשוב ויפה
שמעון אבני
שמעון אבני בבית האמנים. צילום: מל

בית האמנים תל אביב // תערוכות אוגוסט 2021

פורטפוליו Promotion: בתערוכות שיפתחו ב־29.7 בבית האמנים יציגו שמעון אבני; נורית מנור; שי אלכסנדרוני; אתי גדיש דה לנגה; גד אפוטקר, לאה ארבל; והתערוכה הקבוצתית שאצרה כרמל גופר: סימנים בגוף

שמעון אבני / עשרים וארבע צורות לשעת חירום

אוצר: רון ברטוש

שמעון אבני, יליד 1932, הוא מהציירים הוותיקים והמוערכים בשדה האמנות הישראלי. כילד ששרד בבית יתומים נוצרי בצרפת בתקופת השואה, הגיע אבני לישראל במסגרת עליית הנוער. המעבר לארץ והחיים בקיבוץ על גבול עזה בשנות ה־50, ללא משפחה, יצרו אצל אבני מערכת מורכבת של שברי זהויות ותחושות של שייכות ואי־שייכות, אשר אותן ביטא ביצירתו.

בתערוכה הוא מציג סדרת ציורים מהשנה האחרונה, על רקע סגרי הקורונה, החרדה האופפת את החברה והמערכה הצבאית באביב, הניבו ציורים של שעת דְּחָק: ציורים קטנים, מונוכרומטיים וחסכניים בצורותיהם. אך עמוקים ודשנים בשכבות של צבע. אבני משרטט תוכניות, מרכיב מבנים ו״חופר״ ציורי־מקלט.

ממרחק השנים הוא מתכתב עם ״צורה היום״ – תערוכה שאצר יונה פישר בבית הנכות הלאומי בצלאל בשנת 1963, ובה עשרה אמנים צעירים וחדשנים, ושמעון אבני ביניהם. בתערוכה החדשה, בגיל 89, הוא ממשיך להיות רלוונטי ולצור צורה בת זמנה.

שמעון אבני


שי אלכסנדרוני  / החלומות של קספר האוזר

אוצרת: קציעה עלון

תערוכתו של שי אלכסנדרוני מבוססת על סיפורו האמיתי של אדם בשם קספר האוזר, צעיר שנמצא משוטט ב־1828 בנירנברג. חקירה הובילה לגילוי שהאיש היה כלוא כל חייו. דמותו המסתורית של האוזר עוררה סופרים ואמנים רבים, לספר את סיפורו המדהים. אלכסנדרוני מציג פרשנות משלו לסיפור, הכורכת בין האוזר לדמות האמן באשר הוא.

שי אלכסנדרוני. צילום: אבי אמסלם

שי אלכסנדרוני. צילום: אבי אמסלם


אתי גדיש דה לנגה / כמוסה

אוצר: ירי דה לנגה

אתי גדיש דה לנגה ממשיכה לחפור במעמקי נפשה ומציגה 12 כמוסות שגדלו לממדי ענק. אליהן נכנסו דמויות אדם, חפצי רדי מייד שהיא מלקטת ומגלפת, והסירות, מוטיב מוכר וחוזר בעבודתה. הכמוסות עונות על הצורך של האמנית ביצירת מערכת זמן עצמאית ופרטית, נטולת מחוייבות מגדרית, כאישה, אם ובת. זמן שבו היא מחוייבת בראש ובראשונה לאמנותה. כל אחת מהכמוסות היא עולם בפני עצמו ויחד הן מרכיבות יקום. הן מכילות חומרי ריפוי שהיא רוקחת לעצמה, בעלי מרכיבים כימיים כמו ברזל, עץ וזהב. אלו הם גם חומרי היסוד של האמנות שלה, ובאמצעותם היא חושפת סיפורים של חרדה, חמלה, נחמה וגעגוע.

אתי גדיש דה לנגה

אתי גדיש דה לנגה


נורית מנור / מודל – רשמים

אוצרת: אירית לוין

נורית מנור למדה ציור בנעוריה במכון אבני והושפעה ממוריה, משה מוקדי ויחזקאל שטרייכמן. בסטודיו שבביתה היא משלבת ציור וכתיבה, תיעוד רשמים ממסעותיה ויומנים של רעיונות אמנותיים שפיתחה. כמי שעסקה גם בעיצוב גרפי, לצד הציור והכתיבה, יש לה קשר למילה הכתובה, לאותיות, לטיפוגרפיה שלהן ולטיב הנייר. לדבריה ״האותיות והטקסטים משמשים כזרז ודוחפים קדימה את היצירה. גם אם בתום העבודה הם מכוסים לגמרי בצבע חדש, הטקסטים טבועים שם, כמו מרשרשים, מתלחששים מלמטה ומשפיעים״.

בתערוכה ״מודל – רשמים״ רישומי העירום המהירים נוצרו על גבי דפים של המגזין ״ארטאפקט״ (ARTEFACT), גיליון בנושא מיניות ומגדר שרכשה באקראי בלונדון. הכיתובים, הדימויים והסמלים על דפי המגזין סיפקו לה השראה ומצע פיזי לציור. אלה נפגשים עם המודל והציירת בסטודיו: ״מזג האוויר של האנשים העובדים סביבי מוקרן כמעין חוויית־על שמטביעה במידת מה את חותמה עליי ועל העבודה״.

נורית מנור. צילום: אבי אמסלם

נורית מנור. צילום: אבי אמסלם


גד אפוטקר / קולות מן העבר

קיר אמן

קיר האמן שמציג גד אפוטקר הוא שחזור חלק מקיר האמן הראשון שיצר בפירנצה, בשנת 2002, וכעת הוא מוצג לראשונה בארץ. הקיר מורכב מציורי דימויים של פסלים קלאסיים אייקונים, הנמצאים בפירנצה. הרעיון הבסיסי הוא לצייר הדימויים הקלאסיים המסורתיים,  באמצעות שימוש בחומרים מסורתיים, באופן שאינו מסורתי.

אפוטקר בחר בכלי ציור לא שגרתיים לעבודות אלו – במקום המכחול הוא משתמש בסכו״ם. ומסביר זאת כך: הסיבה העיקרית לשימוש בכלים אלה הייתה רצון לייצר משחק בין שליטה לחוסר שליטה ולהערים מכשולים לשם השגת הדימוי המתבקש, בכדי להגיע לתוצאה חדשה, שונה ובלתי צפויה.

גד אפוטקר. צילום: יניר תבל

גד אפוטקר. צילום: יניר תבל


birds

סימנים בגוף / תערוכה קבוצתית

אוצרת: כרמל גופר

בתערוכה ״סימנים בגוף״ 28 אמניות, מכל קשת החברה הישראלית, צעירות ומבוגרות, העובדות במדיומים מגוונים, מתמודדות עם סוגיות שונות בחייהן הקשורות לגוף, בעיקר גופן שלהן, על היבטיו החיוביים והמשמחים לצד היבטים קשים וטראומטיים.

בין הנושאים העולים בתערוכה: דימוי עצמי, מין ומיניות, הריון ולידה, התמודדות עם תאונות ומחלות, פחדי ילדות, פגיעה מינית, ניצול, הכאת נשים, זנות, הזדקנות הגוף, שכול. לכאורה, אלו הם נושאים אישיים, אולם הפמיניזם כבר לימד אותנו שהאישי הוא הפוליטי.

פגיעות וטראומה באות לידי ביטוי בעבודות רבות, לצד אלו החוגגות התגברות על קשיים ויחסי כוח מגדריים ואחרים, לאורך מחזור החיים כולו. בעבר, נושאים כמו תקיפה מינית ואונס נחשבו לשערורייתיים והיו בגדר טאבו. החל משנות ה־2000 תופסים נושאים אלו, וכן נושאים מגדריים נוספים, כגון זהות מינית, מוצא אתני ונזילות מגדרית, מקום חשוב בשדה האמנות המקומי והעולמי.

המשתתפות: הדיל אבו ג׳והר, חנאן אבו חוסיין, האלה אבו קישק, רואה אבו ראס, רות אורנבך, שרית אכטנברג, יעל בלבן, רעיה בר אדון, יעל בר לב, אופירה ברק, סופי ג׳מבר, רוני גונן שמחוני, לימור דן חינגלי, איוון הלמריך, ירדן חסיד, נירית טקלה, אנטנש יאלאו, ענבל כהן חמו, אריאן ליטמן, יעל מאירי, תלמה נבו, שרון פידל, אידית פישר כץ, אלינה רום כהן, שרון רשב״ם פרופ, חגית שחל, מרב שין בן אלון, סבטה שלסט.

אופירה ברק

אופירה ברק

סבטה שלסט

סבטה שלסט

לימור דן חינגלי

לימור דן חינגלי


לאה ארבל / בין כַאבְּיָה לחוה

אוצרת: נטע שני

עבודות הקרמיקה של לאה ארבל מייצגות מהות נשית, על בסיס צורני של כלי קיבול ערבי קדום – הכאביה (خابية ). כאביות עשויות חרס שימשו בתרבות הערבית המסורתית לשמירת גרעינים או חיטה בבית. הכאביות בתערוכה הן כלי נתינה. נשים מכילות, מזינות, מעניקות חיים ובו בזמן מרוקנות. ייחודן של העבודות במפגש בין ממצאי תרבות מקומית ארץ ישראלית קדומה ובין עיצוב קרמי עכשווי. זהו מפגש אינטימי, של מבט פנימי ושל הזדהות. כרוכים בו מקורות נוספים, של החרס העתיק, ילדות בקבוץ השומר הצעיר, תפיסות מגדריות והשפעות אמנותיות.

לאה ארבל. צילום: אבי חי

לאה ארבל. צילום: אבי חי


בית האמנים, אלחריזי 9, תל אביב
פתיחה: 29.7; נעילה: 21.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden