כל מה שחשוב ויפה

מיכל אופנהיים / / על שפת הערב 

מיכל אופנהיים יצרה את ״על שפת הערב״ במסגרת הרזידנסי ביער המאכל של הקהילה האקולוגית שדמאמא. על הדרך מצאה את עצמה מנכשת עשבים, מייצרת מנדלות חול ומקימה תיאטרון־יער עם הקהילה

המדריך לרזידנסי עם קהילה אקולוגית

נדמה לי ששנת הקורונה חילקה את העולם, ואת עולם האמנות, לשניים: אלו שמחכים שהכל יחזור לשגרה, ולעומתם, כאלה שמצאו במצב תירוץ מוצלח ליצירת שגרה והרגלי עבודה מחוץ לקופסה. אולי – שמתקרבים למשאלת ליבן, אודות החיים שהיו רוצים לחיות.

אני נמנית על הקבוצה השניה. גם אני מאלה שחשות שזה קירב אותן למשאלת הלב הכי פנימית, אולי הקלישאית מכולן: להאט את הקצב ולהיות בקשר קרוב יותר עם הטבע.

זו גם הסיבה שמכל הקולות הקוראים שהזמינו אמנים לחבר בין פנים לחוץ, בין גוף לזום הכי דיברה אלי ״האסכולה״ המשלבת סביבה־אקולוגיה־קהילה. ״אסכולה״ שמתפתחת ורוקמת שיתופי פעולה רבים בכל הארץ, מחוות אקולוגיות שהן טיפוליות בהגדרתן, ועד חוות שמעבירות הכשרות המשלבות בתוכן לימודי חקלאות בת־קיימא ותהליכים יצירתיים כאלה ואחרים. כך או כך, יש שהות־אמן – ויש שהות־אמן בקהילה אקולוגית.

הסיפור שלי עם שדמאמא מתחיל לפני חמישה חודשים. הגעתי ליער המאכל ממש על קצה סופו של חורף. ביער, שגודלו 20 דונם, יעדו לי חברי הקהילה מרחב עבודה: 40 מטר רבוע של כר עשב שוטה, עצי אקליפטוס ופסיפלורה. נעים מאוד, חדר (חוץ) משלי. 

מיכל אופנהיים, על שפת הערב

על שפת הערב. צילומים: נטשה שכנס, מיכל אופנהיים

ללא קונספט אמנותי מוכן מראש, מוכנה לספוג את הסביבה. מצוידת בזום (זה שמקליט), הרמוניום קטן (שמלווה את התרגולים הקוליים שלי), דופלר (רדיו שמשמיע דופק לב של עוברים, זכר מיצירתי הקודמת, ״ריקוד על לבבות״), מגפון (ממחאת בלפור), כמה ספרים ומחברת. 

הגעתי עם ארגז הכלים הזה, ועם תהייה ופנטזיה אחת גדולה: שהסביבה הטבעית תהיה השותפה הראשונה ליצירה. הלכה למעשה. ושעל אף שכולנו עוברי אורח בטבע הזה, כולי עקשנות וסקרנות למצוא דרך, קשר פרפורמטיבי מחודש, בין העולמות הגלויים – לבין אלה שגלויים פחות…

בימים הראשונים סימנתי את המרחב על ידי ריטואלים, שבסופו של דבר ליוו אותי לאורך כל השהות. הריטואלים היו: 1. זמן ישיבה של הקשבה עמוקה לרחשי הסביבה. 2. זמן ריקודי מראה עם העצים והשיחים. נגיד, שכל יד היא ענף אחר, או עלה שמושפע מהרוח – בדיוק כשם שהעץ מולי מושפע ממנה. 3. תיקשור קולי לשלושה זרעים ששתלתי בעציצים.

הכי איזוטרי עד כה, אבל תהיו איתי רגע: המצאתי מילים ומנגינה שקשורה באיכויות שלהם. לדוגמה: זרע של סלק זכה לתקשור קולי עם תכנים שקשורים לאיכויות שלו – הכוח הטמון באדמה כי שם הוא גודל. או שירי הלל לכוחות המרפאים שלו לגוף האדם, כמו למערכת הדם.

הגעתי עם ארגז הכלים הזה, ועם תהייה ופנטזיה אחת גדולה: שהסביבה הטבעית תהיה השותפה הראשונה ליצירה. הלכה למעשה. ושעל אף שכולנו עוברי אורח בטבע הזה, כולי עקשנות וסקרנות למצוא דרך, קשר פרפורמטיבי מחודש, בין העולמות הגלויים – לבין אלה שגלויים פחות…

כעבור כמה ימי הכרות ראשונית עם הסביבה, הרחבתי אופקים אל תוך היער. הקלטת קרפדות בערב, האזנתי לציפורים לפנות בוקר, סיירתי בסיור ליקוט בצהרי היום, התהלכתי בסיור הקשבה לסאונד של עלים, ולסאונד של האדמה מבפנים – באמצעות מיקרופון שהוטמן בתוכה על שפת ערב.

הכל קרה. הדהד. כמו ווייס־אובר לעבודה שעוד אין לה פנים, רק קרקע ראשונית – הזמנה להכרת היש. להרגיש את הקיים. לחוות בעוד עומק את הרב־מימדיות של החי הרוחש.

יפה. 

אבל עדיין – מחקר אמנותי. עוד לא יצירה. עדיין הזנה יצירתית. אבל עוד לא היצירה.

בואו נמשיך.

birds

חלק מהשהות עירב עבודה עם הקהילה ועם האדמה. אך הזמן – שלהי החורף בואך האביב. האדמה עוד ישנה.

כך נוצרה נתינה שלי לקהילה דרך סדנאות של עבודה קולית ותנועתית שהזמינה את הגוף להניע קול ולקול להניע גוף, לצד מדיטציה קולית – שמזמינה להדהד את הקול עם דגש פיזי־מטאפיזי, ככלי מעודן ובלתי אמצעי לשינוי של תודעה. המפגשים איפשרו גם הכרות עם הקהילה בכללותה, והכרות מעמיקה יותר עם המשתתפים העתידיים ביצירה: דורין עמיצור – רקדנית וכוריאוגרפית; ועומר מסינגר,mover, צלם במקצועו ושף חובב.

יום חדש דחף חדש מתוך הגוף. לעשב. לעשב בשביל לעשב. ואחר כך לעשב. לעשב על מנת לסמן מחדש את החדר־סטודיו־חוץ שלי. לעדור. לעדור את המקום שכמו אומר לי ״אני רוצה להיות תיאטרון״, לצד הקול שלי, שאומר: אני זקוקה למרחב מאורגן בתוך המרחב טבע הזה. אני אדם, אני אישה שנושאת טבע בתוכי, ואני לא רוצה להיטמע בטבע. כי אף חיה לא רק נטמעת. כל חיה מסמנת את המרחב שלה. וזאת הדרך שהחיה שאני צריכה לסמן.

לעדור את המקום שכמו אומר לי ״אני רוצה להיות תיאטרון״, לצד הקול שלי, שאומר: אני זקוקה למרחב מאורגן בתוך המרחב טבע הזה. אני אדם, אני אישה שנושאת טבע בתוכי, ואני לא רוצה להיטמע בטבע

לא קירות. לא בטון, לא הבדלה מהטבע. מרחב מסומן. סימטרי פחות או יותר. עוד יום, ועוד אחד, והמרחב הפך אט אט למסודר ומהודק יותר. איפה במה, איפה קהל. המרחב היה מוכן. עכשיו נותר להביא את בצק ההשראות – החומרים שעלו בימים האלו, לחבר עם המחקר האמנותי שלי, ולתת לדבר לרחוש.

ישבתי. שתקתי עוד קצת. התבוננתי במרחב, ללא שום תכנון מקדים, קם הגוף ממקומו והתחיל לגלות לי את העבודה. כל יום עוד, כל פעם קצת. כשמראה (mirror) נהפכת לאגם…. כשמנדלה טיבטית היא פרטיטורה מוסיקלית… כשעירום הוא לבוש של הנשימה.

על שפת הערב

אנסה לדלג בקשת מהתת והמודע של התהליך האמנותי לנחיתה עדינה על הקרקע של הפלייר. נשיפה.

היצירה ״על שפת הערב״, מזמינה להכיר ולחגוג באופן פנימי את עצם המחזוריות. להתייחס לכל שלב כשווה ערך לקודמיו. מעגל של איסוף, יצירה ובניה – אל מול שחרור האחיזה, פירוק והרס. וכל זאת על ציר שנע בין קודש לחול, בין יומיומיות להתקדשות.

ומתחתיה כאמור, נבחנת השאלה מי מתארח ביצירה של מי – המופע בתוך המרחב הטבעי, או המרחב הטבעי בתוך המופע – נבחנת לאורך היצירה, דרך עיסוק באדמה, בקול ובגוף.

* * *

מיכל אופנהיים | על שפת הערב
משתתפים: דורין עמיצור, עומר מסינגר, מיכל אופנהיים; דרמטורגיה: ניר שאולוף; אוצרות והפקה: דר מוספיר, אורי מילמן; צילום וידאו וסטילס: עומר מסינגר; תודות: מעין צדקה, קרן יעבץ, עינת כהן, קהילת שדמאמא, קהילת צומת רפידים – מחאת הדגלים השחורים, קלימבה.


*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden