שידור חוזר, גיל אלקבץ: בלי לחכות שלוש שנים כדי לראות את התוצאה

האנימטור גיל אלקבץ (64) הוא אחד מבכירי אמני האנימציה הישראלים, עם 40 שנות יצירה מאחוריו. בין השאר הוא יצר קטעי אנימציה לשובר הקופות הגרמני ״ראן לולה ראן״ (1998) וסרטים קצרים כמו ״בצבוץ״, ״רוביקון״ ו״קוצים״, שזכו לפרסים בכל העולם.

כבר כמעט שלושה עשורים שהוא גר בגרמניה, שם הוא מרצה על אנימציה כפרופסור באקדמיה לקולנוע בפוטסדאם. ועדיין, הוא לא מהסס להצהיר על עצמו ככושל בתחום הטכני של אנימציה. ״את הטכניקה של אנימציה אפשר ללמוד בקורס של שבועיים, כי בבסיס היא נורא פשוטה והעין משלימה לבד את התנועה״ הוא אומר.

״העניין של ללמד זה לא להעביר את הטכניקה, באקדמיה אתה מלמד במאים. אני מלמד אנשים להיות יוצרי אנימציה ולא להיות טכנאים. צריך ללמוד בצורה מקצועית מה זה המדיום הזה, מה האופציות שלו. יש דברים שנעשו לפני 100 שנה ועדיין נראים כל כך מקוריים ומטורפים.

״רוב הסטודנטים שלי רוצים להיות יוצרים עם סגנון אישי, לא לעבוד בסטודיו גדול עם ג׳וב לכל החיים. אבל אולי זה כי אני מלמד באירופה: אני חושב שהאולפנים באמריקה כל כך חזקים שרוב מי שלומד רוצה לעבוד בסטודיו גדול כמו פיקסאר״.

גיל אלקבץ. צילום: מ״ל

אנימציה מציפה אותנו היום מכל מסך, אבל אלקבץ טוען שהאמנות הזו לא השתנתה בבסיס שלה. ״כשאני רואה היום סרטים בתלת־ממד, הם לא שונים מציורים של הרנסנס. זו אותה תפיסה מצד התאורה, בניית הסיפור, החומרים. הם חזרו לאמנות האקדמית שלמדו במאה ה־18: אנטומיה, תאורה, טקסטורה – בדיוק אותם דברים שלמדו באמנות הקלאסית של ציורי שמן. זה לא באמת שונה, חוץ מזה שזה כמובן בתנועה״. 

גם אצל סטודנטים הוא לא רואה קו חדש באמנות האנימציה – אלא דווקא חזרה לשיטת העבודה האנלוגית והמסורתית. ״אנחנו צריכים להלחם בהם שיפסיקו לעשות את זה כי אין לנו מספיק מצלמות. כולם רוצים לקחת חומרים ולבנות בובות, זה הרבה יותר מעניין אותם. הם נולדו עם המחשב, אז בעיניהם אין לו יתרון על משהו אחר. הוא כלי כמו עיפרון או חמר.

״דווקא ההתמודדות עם קושי הופכת את זה למעניין בעיניהם. הם מרגישים שמשהו קשה ומורכב כמו אנימציה ידנית יעבוד אחרת על הקהל ממשהו מהיר שנעשה בקלות עם מחשב״.

אנחנו מוצפים היום בסרטונים קצרים, באינסטגרם או בטיקטוק, חלקם צולמו באייפון בחמש דקות. איך אנימטורים יתחרו בהם עם אנימציה שלוקח ליצור לפחות כמה חודשים? 

״יוצרי אנימציה הם אנשים מאוד סיזיפיים. כל האנימטורים שאני מכיר ממש גאים בזה שהם עושים מיליון ציורים שתראה אחר כך בחצי דקה. זה נותן להם איזה סיפוק חולני״, הוא צוחק.

אנימציה היא ריכוז מאוד גדול של אנרגיה בזמן מאוד קצר, ובגלל זה היא נורא אפקטיבית. דקה של אנימציה לא זהה לדקה של לייב־אקשן מבחינת האפקט הרגשי

״בתור אנימטור אתה לא צריך להגיד ׳אוי ואבוי, עבדתי כל כך הרבה וזו כולה דקה שהופ ונעלמה׳. אנימציה היא ריכוז מאוד גדול של אנרגיה בזמן מאוד קצר, ובגלל זה היא נורא אפקטיבית. דקה של אנימציה לא זהה לדקה של לייב־אקשן מבחינת האפקט הרגשי.

״אני אומר לסטודנטים שגם אלינור ריגבי, אחד השירים הכי פופולריים של הביטלס, הוא באורך של רק שתי דקות. זה אומר שכנראה האפקט הרגשי לא נוצר מצפייה ארוכה לאורך זמן, הוא יכול להיות מאוד מתומצת. בפסטיבלים מציגים בהקרנה של שעה בערך 12 סרטים קצרים, ואתה יוצא משם מותש. כל כמה דקות אתה נחשף לעולם חדש ואחר, שדורש כוחות נפשיים לעכל אותו״.

ארבע שנים של עבודה כדי לראות אם אנשים צוחקים

העבודות של אלקבץ יוצגו בשידור חוזר, תערוכה חדשה שתיפתח ביום חמישי, במסגרת פסטיבל האיור הירושלמי אאוטליין. הפסטיבל השנה יעסוק בנושא שכבות, ואלקבץ יציג בה כ־30 לופים: עבודות אנימציה קצרות, שמתחילות ומסתיימות בדיוק באותו אופן, כך שאפשר לצפות בהן באופן מעגלי.

״כשאתה רואה את האנימציה רק פעם אחת זה לא משאיר עליך רושם״, הוא מסביר. ״אתה לא בדיוק מבין מה קורה שם. ברגע שזה מתחיל לחזור על עצמו, פתאום זה מקבל משמעות; כמו סיפור שלא משתנה. כרגע זה יותר מעניין אותי מלספר סיפור לינארי.

״וגם כיף לעשות את זה, אתה עובד ויש לך לופ גמור – לא צריך לחכות שלוש שנים כדי לראות את התוצאה. מי שמתעסק באנימציה יודע שבדרך כלל יש לך רעיון נחמד, אבל אז אתה מבלה שנתיים בעבודה עליו. בשלב הזה אתה כבר לא יכול לראות את האנימציה יותר. פעם אחד הבמאים בפיקסאר הסביר שהוא חושב על בדיחה, ואחרי השקעה של מיליוני דולרים וארבע שנים של עבודה הוא רואה אם אנשים צוחקים״.

התערוכה תוצג על מוניטורים שהציב אמן הווידיאו אריק פוטרמן, בבית רוח חדשה – בית שערי צדק הישן, שהיה בעבר מקום משכנה של רשות השידור ז״ל. אלקבץ, שמעולם לא הציג אנימציה בתערוכת יחיד, מספר שהרעיון הגיע מאנשי הפסטיבל.

״אני ממש לא בתחום של מיצבים, אני עושה סרטים. לכן נורא שמחתי שפנו אלי, לא הייתי חושב לעשות משהו כזה. הבאתי לתערוכה ציורים שעשיתי או דברים שכבר היו לי בלופים ומתקשרים לנושא הזה. יש לי מלא רעיונות לעוד לופים ויכול להיות שיש פוטנציאל לעוד תערוכות כאלו. אני חושב שאפשר לראות בלופ גם משהו פילוסופי, הרעיון שהדברים כל הזמן חוזרים ובעצם אין באמת שינוי״.

למרות שהוא עובד גם כמאייר, אלקבץ לא חשב להשתמש באיורים לעבודתו כיוצר סרטי אנימציה. ״הייתה אצלי הפרדה: יש כובע אחד של אנימציה וכובע שני של איור, והם לא קשורים. הקשר לא כזה טבעי, יש מעט מאוד מאיירים שגם עושים אנימציה ואנימטורים שעושים איור. 

״אנשים גם רואים קשר מאוד ברור בין אנימציה לקומיקס, כי שניהם סוג של ציור סדרתי. אבל יש מעט קומיקס שעובד כאנימציה או הפוך. רוב הקומיקסים לא עובדו לסרטי אנימציה מצליחים, אלא דווקא ללייב־אקשן – כמו הסרטים של סופרמן או באטמן״.

החיבור אצלו בין התחומים נוצר לפני יותר משנה, כשיצר קליפ לשיר ״בסדר״ של הזמרת טובה גרטנר. הקליפ מורכב מארבע דקות של איורים מונפשים, רבים מהם לופים. ״קודם לכן עשיתי ציורים שכל אחד מספר איזשהו סיפור. אבל ראיתי אותם רק כאיורים, לא חשבתי לעשות מהם אנימציה.

״כמה אנשים הציעו לי את זה, אבל לא ידעתי מה אני אמור לעשות איתם: זה ציורים שונים, איך אפשר לעשות מזה סרט? כשהגיע השיר של טובה גרטנר פתאום התחבר לי שלא חייבים לעשות סיפור לינארי, בשיר כל קטע מדבר בפני עצמו״. 

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

כשאתה מסתכל על ציור דומם וחושב איך להפוך אותו לאנימציה, ברור לך מראש איך הוא יזוז?

״לא תמיד. לקחתי לקליפ הרבה ציורים שאהבתי, אבל לא הייתי בטוח מה אמור לזוז שם. אם הציור עומד בפני עצמו, למה הוא צריך לזוז? מה זה כבר יוסיף? אבל אחרי שהבנתי מה להנפיש, הרגשתי שזה הוסיף לי משהו על הציור המקורי. הציור לא סתם זז ימינה או שמאלה, הרגשתי שזה מפתח אותו באיזשהו אופן. הציור יכול להשאר דומם אבל זה נחמד למצוא עוקץ בתנועה, לתת סיבה למה הוא חוזר לאותו המצב שוב ושוב״.

בעקבות הקורונה, הוא חושב שלא יספיק להגיע מגרמניה לבקר בתערוכה שלו, שתהיה פתוחה עד סוף פסטיבל אאוטליין ב־12 באוגוסט. ועדיין הוא מרגיש מחובר לישראל ולתעשיית האנימציה שלה.

״יש בישראל המון אנימציה יחסית לעולם, יש הרבה בוגרים שיוצאים מבצלאל, משנקר ומבתי ספר נוספים. גם בפרסומות משתמשים באנימציה: אני חושב שישראל פתוחה לאנימציה, בגרמניה זה יותר קשה. בכל פעם חושבים הרבה אם להשתמש באנימציה כי זה נראה להם ילדותי. מצד שני, בארץ עושים את זה בעיקר ככיף מסחרי, יש פחות עידוד של אנימציה כאמנות שזוכה לתמיכה ממשלתית״.