קוֹבֶּה נינגיו: נזירים, שדים ומלחים

מעטים החפצים שהמילה ״היברידיות״, השחוקה בשדה העיצוב, מתאימה לתיאורם במובן העמוק, בהיותם חפצים המתקיימים בעולמות שונים, בין הרוחני לגשמי, בין האנושי למפלצתי, או אפילו נתפסים באופן שונה בין תרבויות. לפני מספר שנים, כשהתחלתי ללמוד ולהעמיק בעולם המרתק של הצעצועים היפניים, נתקלתי לראשונה בדימוי של חפץ מסוג כזה, כשתמונה של בובת עץ מכאנית קטנה, צבועה בזיגוג שחור, לכדה את תשומת ליבי. הדימוי הלא ברור – ספק שד, ספק אדם – עורר בי רגש מיוחד שנע בין פחד ורתיעה לבין משיכה וחיבה, ושלח אותי למסע מרתק שמבחינות רבות נמשך עד היום.

הבובה התגלתה לי כקובה נינגיו (Kobe Ningyo – בתרגום מילולי בובות קובה), שם המתייחס לסגנון של צעצועים מכאניים בעלי אופי ייחודי, שיוצרו בסביבות העיר קובה ביפן למשך תקופה קצרה החל מהמחצית השנייה של המאה ה־19. למשך זמן לא רב הבובות המסתוריות היו פופולריות מאוד ואף נפוצו בעולם המערבי, עד להיעלמותן באמצע המאה ה־20. 

הבובות סקרנו והקסימו אותי, ולפני כשלוש שנים החלטתי לנסוע ליפן, בין השאר כדי לנסות וללמוד עליהן יותר באופן בלתי אמצעי. לשם כך הגעתי למוזיאון הצעצועים של יפן בעיר הימאג׳י, הבעלים של האוסף הגדול ביותר של בובות קובה, שנאספו במשך שנים גם ביפן וגם מידי אספנים וסוחרים ברחבי העולם, והושבו לארץ מוצאן.

סיור מרתק עם אוצרת המוזיאון הביא גם למפגש לא מתוכנן בסדנתו של הבובנאי טארו יושידה, ככל הנראה האמן היחיד כיום היוצר את בובות הקובה בהתאם למסורת המכאנית והסגנונית שלהן. תערוכה המתקיימת בימים אלו במוזיאון מציגה את האוסף העצום ומאירה מחדש את ההיסטוריה הקצרה של הבובות המסתוריות והפלאיות. לצד האוסף מוצגות בתערוכה גרסאות מודרניות של בובות הקובה שיוצרו על ידי יושידה.

בהיעדר תיעוד מדויק לגבי אופן התהוותו של הסגנון של בובות הקובה, נהוג לייחס את ראשיתו לבובות שיצרו במאה ה־19 אמנים מהאי אוואג׳י הסמוך לעיר קובה, עיר נמל על חופה המערבי של יפן. אמנים אלו, שהגיעו מתחום התיאטרון, הבובנאות ואביזרי הבמה, יצרו דימויים מכאניים מיניאטוריים הלקוחים מעולמות הקשורים לתיאטרון הבובות היפני. אלו נעו בתווך בין דימויים אנושיים מעולם הנזירים הבודהיסטיים לבין דימויים פנטסטיים ומורבידיים מעולם השדים היפני (יוֹקַאי) ובמיוחד מקטגוריה ספציפית בעולם זה (האוֹבָאקֵה).

בדומה לבובות התיאטרון היפני, תנועתן המכאנית חיקתה את התנהגות הרוחות המיתולוגיות המאופיינות ביכולות שינוי מורפולוגיות כגון התארכות הצוואר או הוצאת העיניים מן הראש. בובות הקובה עשויות עץ, מבוססות על מנגנונים מכאניים פשוטים ולרוב מופעלות באמצעות סיבוב ידית קטנה המייצרת תנועה מפתיעה והומוריסטית. 

לבובות שיוצרו מאוחר יותר, בסוף המאה ה־19, נוספו מאפיינים נוספים כמו צביעה בזיגוג שחור ושילוב של דימויי תנועה ארציים יותר דוגמת אכילת אבטיח, שתיית סאקה ונגינה. השילוב בין הדימויים הפנטסטיים והמורבידיים שאפיינו את הבובות במקור, לבין הצבע השחור ודימוי אכילת האבטיח ושתיית הסאקה שנוספו להם, התגבשו לכדי הסגנון ההיברידי הייחודי, המשלב בין דימוי אנושי ולא אנושי, בין הטבעי לפנטסטי המאפיין את בובות הקובה.

קסום, מורבידי ומיסתורי

השינוי באופי וסגנון הבובות הוא נושא טעון בהיסטוריה הקצרה של הבובות, וככל הנראה הוא גם בין הגורמים להיעלמותן מהמורשת המקומית. יש המייחסים את השינוי לעובדה שבאותן שנים, לראשונה לאחר כ־250 שנה, נפתח נמל העיר קובה לספינות זרות, ובהן ספינות אמריקאיות שעליהן מלחים אפרו־אמריקאים. על פי גישה זו, חזותם יוצאת הדופן של המלחים כהי העור, הותירה רושם באמני הבובות שנחשפו לראשונה לאנשים כהי עור, וביטאו את התופעה הייחודית שאותה ראו בדמויות שיצרו.

 במהלך השנים צברו הבובות פופולריות, ודימויים שונים נוספו לדימויים המקוריים תוך שמירה על האופי והסגנון הבסיסיים. מידותיהן הקטנות המתאימות לנשיאה והתניידות ומחירן הגבוה, הפכו אותן למוצר פופולרי בקרב תיירים ומבקרים זרים ביפן יותר מבקרב המקומיים.

אופיין הקסום, המורבידי והמיסתורי של הבובות משך את הקהל המערבי ותאם את האופן שבו נתפסו תרבויות רחוקות ואקזוטיות בעיניים המערביות. מסוף המאה ה־19 ועד מלחמת העולם השנייה, לצד מוצרים נוספים מיפן שנחשבו כאקזוטיים ונחשקים, צברו בובות הקובה פופולריות רבה במערב והן נפוצו בחנויות של מוצרים מיפן בערים כמו לונדון ופריז. 

לאחר מלחמת העולם השנייה תחת הכיבוש האמריקאי, החלו הבובות להופיע מחדש, כחלק מהמאמץ הכללי לשמר ולהשיב אמנויות עממיות ביפן הכבושה. שיקום מורשת הבובות צלח לזמן קצר אך נעצר לחלוטין מסיבה בלתי צפויה. בשנת 1951, בהוראת השלטון האמריקאי ביפן, נאסר יצורן של הבובות באופן רשמי והן הוצאו אל מחוץ לחוק. בעיניי השליטים האמריקאים של אחרי המלחמה, נראו הבובות הקטנות כחפצים הנושאים מטען פוגעני של אפלייה גזעית.

הגוון השחור של הבובות, החפצים שאפיינו אותן כמו האבטיח וכלי הנגינה, ואפילו ההתנהגות שלהן, התפרשו בעיניים המערביות כחלק מהאייקונוגרפיה הגזענית האמריקאית כלפי אפרו־אמריקאים. המראה הגרוטסקי, התנועה המוזרה וטבען הכפול של הבובות הנע בין הומור לאימה, תאמו גם הם, באופן כמעט אבסורדי, את המאפיינים של הצעצועים, הקישוטים, ומוצרי הצריכה הגזעניים שהיו פופולריים מאז המאה ה־19 במערב ועסקו בהבניית והפצת העליונות הלבנה על פני גזעים אחרים דרך התרבות החומרית. בעוד שכל הסממנים הסטריאוטיפיים שזיהו האמריקאים בבובות משתייכים למורשת הגזענית המערבית, הקישור שנעשה, גם אם לא התבסס על מציאות בתרבות היפנית, עצר את יצורן ואת תפוצתן של הבובות.

הקונוטציה השלילית הקושרת אותן לדימוי הגזעני, הסטריאוטיפי והפוגעני שזיהו בהם האמריקאים נדבקה בבובות ולא הרפתה מהן גם לאחר שחרורה של יפן מהכיבוש. מלבד כמה יוזמות מקומיות, עד העשורים האחרונים נראה שנעשה מאמץ מכוון להסתיר אותן ולהשכיח את הבובות מהמורשת המקומית. המאה ה־21 הביאה לעניין המחודש הכולל גם איסוף של הבובות המקוריות המעטות ששרדו והצגתן במוזיאונים ביפן, וכן החייאה של המורשת על ידי אמנים מקומיים כגון טארו יושידה.

סיפורן של בובות הקובה, על מקורן, השינוי שחל בהן, הדימוי שדבק בהן, היעלמותן, והעיסוק המחודש בהן, ממחיש את השפעתם של הפערים הבין־תרבותיים שאינם ניתנים תמיד לגישור ולמיזוג. נראה כי הסממנים הפיזיים במוצר שהאמריקאים זיהו כפוגעניים, באותה תקופה שהם החלו לזהות סממנים פוגעניים בצעצועים שהם עצמם עיצבו, יצרו והזמינו, מעידה במקרה זה יותר על המתבונן מעל יוצרי בובות הקובה היפניים. 

כמעצב וחוקר צעצועים, בובות הקובה הן דוגמה מדהימה לעומק התרבותי העשוי להתממש בצעצוע, ולמורכבות העצומה המתקיימת בדימויים אותם נושאים צעצועים.