כל מה שחשוב ויפה
מישל בוגינסקי, ויצו חיפה
מישל בוגינסקי, ויצו חיפה

בוגרים 2021 // מחלקות הצילום בויצו חיפה, מכללת הדסה ומנשר

חיפוש זהות, הזדהות, שורשים; אהבה אסורה; מרד וחיפוש שפה; מלחמה, קונפליקט, בריחה וקבלה; נצחונות אישיים וחמלה, בפרויקטים בולטים ממחלקות הצילום באקדמיות

 ויצו חיפה, המחלקה לצילום וקולנוע

מישל בוגינסקי / יהיה טוב

גדלתי בשיכון בעיר עכו, למשפחת עולי ברית המועצות לשעבר בשנות ה־90. הייתי הילדה שתמיד שלחו אותה לחזור לרוסיה, למרות שהיא נולדה בישראל. דרך הצילום התחלתי להתבונן בתא המשפחתי ובפערי התרבות בעולם ממנו הגעתי.

מאפייני הסביבה שבה גדלתי בעכו כעיר מעורבת; שפת האֵם, המנהגים, האוכל, הובילו אותי בתהליך היצירה ובמסע החיפוש העצמי. הקונפליקט שנוצר, בין הערכים שלי לבין ערכי המשפחה, העצים את העיסוק בהבדל בין תפיסות העולם. אַהֲבָתִי לבן עַם אחר מחיה את הפער וגם את הפחד, ועם זאת היא מטשטשת את יחסי הכוח שיוצרת הסביבה. הקשר הזוגי מתקיים בסביבה בעלת דעות חריפות על התערבות אתנית וסביב קונפליקט הסכסוך הפלסטיני־ישראלי.

מישל בוגינסקי, ויצו חיפה

מישל בוגינסקי


יונתן לוי / צווארון כחול מינוס

את הילדות שלי העברתי בעסק המשפחתי. בזמן שחבריי נסעו לחופשות וקייטנות אני והאחים שלי עבדנו בעסק. בפרויקט הגמר שלי, גם אם לא במודע, היה לי חיבור טבעי לאנשי ״הצווארון הכחול״ ואפילו אלה שהם עוד יותר קשי יום. בארבע השנים האחרונות, שנות הלימודים, אני משוטט ומצלם בשכונת הדר בחיפה, ונמשך לסיפורים ולמורכבות החיים של אנשי מעמד הפרולטריון בשכונה: מבעלי חנויות ותיקים ברחוב הרצל, שגסיסתו הכלכלית והחברתית מתעצמת מיום ליום, ועד לאוספי הבקבוקים ודרי הרחוב, שכלכלתם תלויה באשפה של ברי המזל יותר. הצילום הוא בעיניי דרך ליצירת קשר עם אדם שהמזל בחיים לא האיר לו פנים, ואני רואה בכך פעולה בעלת ערך ותרומה חברתית.

יונתן לוי


מג׳ד בדיר / פנה שמאלה אל פלסטין

כילד היה לי חלום שיום אחד אהיה חלק מתעשיית הסרטים ההוליוודית. כשהתבגרתי הבנתי שהיותי פלסטיני שחי בישראל מהווה מחסום עבורי להתפתח ולהגשים את חלומי, מצד שני חשתי יחודיות בלהיות חלק מקבוצת מיעוט ואף הזדמנות לבלוט עוד יותר במקום לנסות ולהשתלב בחברה הישראלית.

המשימה של חיי היא לדבר בשם עמי, לתת לקולות המושתקים לזעוק ולהישמע. הסרטים שלי בעיקר ניסיוניים ומורדים, מתנגדים לקולנוע הקלאסי, ההפך מהתעשייה ההוליוודית ומחלום הילדות. אני מצלם את האנשים בסבבה הקרובה לי, בוחר לדון במציאות כפי שהיא ללא פילטרים, בחייהם של הפלסטינים שהצליחו להישאר במולדתם לאחר מספר מלחמות וניסיונות עקירה ממולדתם.

מג׳ד בדיר


גיא גלסברג / גוף מקבל סמכות בתוך כלום

בגוף הצילום קיימת מהות של מגע. אור נוגע בחומר הרגיש לו, ותגובתו מתממשת בדימוי שמופיע על גבי סרט או נייר. בנקודת הזמן הנוכחית, מגע בשבילי הוא הכל והוא כלום, הוא אמיתי ומזויף, הוא רגיש ואכזרי, הוא מפחיד ונהדר. בעבודתי אני חוקר ומשחק עם אפשרויות ההופעה השונות של מגע וזכרון בגוף הצילומי, על ידי יצירה בטכניקות שונות, מסורתיות וחדשות. אני נע בטווח השליטה שלי בדימוי הסופי – משליטה מוחלטת בתהליך כולו, ועד עבודה בחושך, במצב של עיוורון כלפי התוצר, עד לאחר שמתקבע.

המרחבים בהם אני פועל נעים בין הבית בו גדלתי לבית בו אני חי כיום בחיפה, המשמש לי גם כסטודיו וחדר חושך. ארכיון תצלומים משפחתי שצילם סבי לפני ואחרי עלייתו ארצה מגרמניה משמש לי כהשראה וכגשר לתנועה בזמן – בין עבר להווה, בין ברלין לחיפה, בהתכתבות עם חמישה דורות.

גיא גלסברג


מכללת הדסה, החוג לתקשורת צילומית

שקד עופר / שומרי היער

סרט דוקו־ריאליטי, מציג דרך למידה יצירתית וחדשה – באמצעות חדר בריחה. הסרט מתעד ילדים בגילאים שונים שפותרים אתגרים בנושאי אקולוגיה, כדי להיחלץ מחדר הבריחה. הילדים צריכים לשתף פעולה, לחשוב מחוץ לקופסא, לנחש, למצוא פתרונות יצירתיים, ולסמוך אחד על השני עד שימצאו את חוטב העצים, יסבירו לו מדוע העצים כל כך חשובים כדי שנוכל להמשיך להתקיים בעולם, ויצליחו לצאת מהיער.

שקד עופר

שקד עופר


דריו סנצ׳ז  / שריטות

סרט דוקומנטרי שבו העיר שדרות מוצגת דרך מבטו של דניאל – מורה בבית ספר יסודי, שעבר לגור בעיר ארבע שנים לאחר שלחם כחייל מילואים במבצע צוק איתן. בעיר שתושביה חיים תחת איום טילים, מתוך הקשר עם תלמידיו, דניאל מוצא מטרה – לספק לתלמידיו כלים כדי שיוכלו למצוא תשובות לשאלות שהוא עצמו, עדיין לא מצא להן את התשובה. דרך הספקות והדילמות של דניאל, סיפורה של הפריפריה הישראלית מואר באופן ייחודי.

דריו סנצ׳ז


birds

אסתר היילה / רגל פה, רגל שם

סרט דוקומנטרי המספר את סיפורם של שארית יהודי אתיופיה – קהילת הממתינים, דרך סיפור העלייה המשפחתי של היילה. בני המשפחה משתפים בחוויות וברגשות שלהם מהעלייה, מהפיצול ועד האיחוד המשפחתי המיוחל.

ב-2013 מדינת ישראל החליטה לסגור את שערי העלייה מאתיופיה בטענה שאין שם יותר יהודים, למרות שבפועל יש אלפי יהודים הממתינים במחנות בגונדר ובאדיס אבבה. בארץ קמה קבוצת צעירים – ואסתר ביניהם – שנאבקת על מנת שכל שארית יהודי אתיופיה, שממתינים מעל שני עשורים ויש להם בארץ משפחות, יעלו ארצה במהרה ויתאחדו עימם.

אסתר היילה


לידור שמר לוי / שובר גלים

סיפורו של צח, שנפגע בתאונת דרכים בגיל שמונה והוא קטוע רגל. כנגד כל המגבלות, צח הצליח להגשים את חלומו ולהיות ספורטאי,  המתאמן בענפי ספורט שונים, ואף יזם והקים קבוצת כדורגל לקטועי גפיים, שמייצגת את ישראל בטורניר יורו 2020. חייו של צח מלאים בספורטיביות וביכולת האדירה שלו לראות את השלם ולא לוותר אף פעם.

לידור שמר לוי

לידור שמר לוי


מנשר לאמנות, המחלקה לצילום

אלה דראי

ההגירה לישראל מאוקראינה מחקה כמעט כל סממן לעבר שלי. העברית שלי ללא מבטא, האופי שלי הפך ישראלי, מה שיצר פער שכמעט לא ניתן לגישור ביני לבין המשפחה הקרובה. הפכתי לאדם שאיבד את שורשיו, לא שייך לשם, אבל גם לא לפה. אני בונה את זהותי מזיכרונות מקוטעים, דרך סיפורים וזיכרונות של המשפחה הקרובה ודימויים מהארכיון המשפחתי. את החלקים החסרים שהודחקו אני מעדיפה להשלים בפנטזיה ועיבוד.

בעבודתי אני מנסה לגשר בין החלקים הלא שלמים בזהותי ולהתחבר לאותה תרבות שנאלצתי לגדול הרחק ממנה. אני שואבת השראה מסיפורים על המלוכה הסובייטית, משחזרת דימויים ארכיונים. אני יודעת שלא אצליח להרכיב זהות שלמה כמי שנולדה וגדלה באותו מקום שנולדו וגדלו הוריה, אבל עצם הניסיון לחבר את החלקים והמבט שאני מפעילה כלפי הסביבה הקרובה, מעניקים לי הבנה של תהליך, התקרבות, השלמה.

אלה דראי


עמק המוזרות / מיכאל אלנתן

בעבודות אלה אני מבקש לתאר מטמורפוזה. שינוי שהוא פיזי ונפשי בו זמנית. מעניין אותי להתייחס לדואליות שקיימת בדמויות מורכבות  – ״רעות״ ו״טובות״ באותו זמן; דמויות פסבדו־אנושיות שמתקיימות במציאות אך גם מנותקות. מרתקת אותי מורכבות הגוף, צורניות וחייתיות, המקורות הפרימיטיביים שלו. מסקרן אותי האדם הקדמון, הפגאני.

החיפוש אחר נוף שמציף בי זיכרון הוביל אותי ליער, למקום בו נוצרו אגדות, מיתולוגיות, סיפורי העם. ״עמק המוזרות״ הוא ביטוי של היפותזה מתחום הרובוטיקה, הגורסת כי העתקים מלאכותיים של בני אדם –  הדומים לבני אדם אך באופן שאיננו מושלם – גורמים לתחושה מטרידה. במרחב הזה, שבין המוכר לזר ובין האנושי לסימבולי – שם מעניין אותי לפעול.

מיכאל אלנתן

מיכאל אלנתן


מקרים ותגובות / חי טובול

בסדרה אני מציג מערך דימויים קוטביים, של הבית והמקום שבו נולדתי וגדלתי – העיר דימונה. מרבית מושאי הצילום בסדרה נלקחו מאתרי בנייה בעיר, זהו מרחב שמגלם בתוכו עדות קלינית, חומרית ואילמת של המקום; מעין דגם מוקטן של העיר.

העצמים עוברים מהמישור הקונקרטי למימד סימבולי, מתוך כוונv של הזרה וניתוק ממקום והקשר. באמצעות העצמים אני מרחיב את המבט אל מרחב פיסולי ומיצבי. העצמים הופכים לישויות־כלאיים, חלקים מכושפים האוצרים בתוכם מטען סנטימנטלי ומנוכר כאחד. זהו תיאור של חידלון דרך פריזמה אחת, של נוף שמתחבר לי בראש לעצב שאין לו סוף. מציאות ממישור איטי.

חי טובול

חי טובול


אידישקייט / שני קאופמן

העבודה שלי עוסקת בדמויות נשים החיות בעולם היהודי התורני. ביהדות ישנם סוגים רובים של זרמים. כל זרם מתאפיין במנטליות שונה לגמרי ובגישה שונה לדת. השוני בין הזרמים מתבטא לא רק בהגדרות, עיקרי אמונה, חוקים ומנהגים, אלא באופן בולט ביותר בחיצוניות – באופן בו מתלבשים ומתלבשות השייכים לאותו הזרם. כך, ההופעה החיצונית מקטלגת את הדמות לפי המסגרת הדתית אליה היא משתייכת. בדרך זו ניתן ליחס לכל דמות סטיגמות של אופי והתנהגות תוך ביטול האישיות שלה.

התחלתי את הפרויקט ממקום של חיפוש עצמי, חיפוש של שייכות וגבולות. הגעתי לביתן של נשים ממגוון רחב של זרמים יהודיים והכנסתי את עצמי לנעליהן (פיזית). ביקשתי מהן את הלבוש שלהן, את כיסוי הראש, התכשיטים; ושאלתי אותן על המיקום האהוב עליהן בבית – שם הצבתי את עצמי. החוויה הכפולה הזו –  מתוך הזדהות עם הדמות ומבחוץ כצלמת מתבוננת – עזרה לי לברור ולסלול את הדרך שלי.

שני קאופמן

שני קאופמן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden