כל מה שחשוב ויפה
שאנג־צ׳י ואגדת עשר הטבעות
שאנג־צ׳י ואגדת עשר הטבעות. צילומים: דיסני ישראל ופורום פילם

שאנג־צ׳י ואגדת עשר הטבעות: הגיבור הסיני הראשון של מארוול

סצנות הקרב, תנועות המצלמה והאלמנטים הפנטסטיים, מצדיקים את הצפייה ב״שאנג־צ׳י ואגדת עשר הטבעות״ - במיוחד על המסך הגדול - למרות העלילה הגנרית

כמעריץ גדול – וגיק בכל רמ״ח איבריו – של היקום הקולנועי של מארוול, למדתי לפחד בכל פעם שמשולבת ביקום הזה עוד עלילה טרייה ודמויות חדשות. הפחד זה הועצם כפליים אחרי פרויקטים שאפתניים כמו הנוקמים: מלחמת האינסוף, אירוע קרוס־אובר חסר תקדים.

הפער בין איכותם של סרטי מארוול הדרים תחת גג אחד, לעיתים ממש קשה מנשוא. כל פרויקט חדש נמצא בעל כורכו בהשוואה אכזרית, בלתי נמנעת, אל מול פרויקטים אחרים. זהו צלה של גליוטינה בת מיליוני מעריצים ומעריצות.

ממש לאחרונה, כשהיקום הקולנועי התרחב גם ליקום טלוויזיוני, קשה היה להתעלם מהמדרון התלול בין וונדה ויז׳ן, פלקון וחייל החורף ולוקי. הראשון היווה התקדמות מפעימה, פורצת גבולות, במכלול היצירתי של מארוול; השני חזר כמה צעדים גדולים אחורה; השלישי היה, בלשון המעטה, אנטי קליימטי ולא עקבי, על אף כמה רגעים מזהירים. זאת למרות שהוא עוסק באחד הנבלים התרבותיים המעניינים שראינו על המסך – הגדול והקטן גם יחד – בשנים האחרונות.

אותו חשש התעורר גם הפעם, כשהתיישבתי לצפות בכותר החדש של מארוול – שאנג־צ׳י ואגדת עשר הטבעות – בבימויו של דסטין דניאל קרטון (טירת הזכוכית, צדק ורחמים). הפחד לא נבע רק מטעמים אמנותיים, אלא גם מכך שמארוול תציג את הגיבור הסיני הראשון שלה, שיסחוב על גבו נתיב חדש ביקום הקולנועי, ותוך כך תמעד לקרקס מביך של אוריינטליזם. אולם התוצאה, על אף מספר מגרעות משמעותיות, קסומה לפרקים, מרשימה ויזואלית ומסקרנת באשר לעתיד של מקומו של שאנג־צ׳י במולטי־זיכיון. 

נתחיל במגרעות, הנובעות מהעלילה הגנרית. את שאנג־צ׳י (סימו ליו) אנו פוגשים בשמו האזרחי ״שון״, אדם פשוט לכאורה, שעובד כמחנה מכוניות עם חברתו המשעשעת, קייטי (אקוופינה), ומנהל אורח חיים גנרי למדי. במהרה ובמהלך צפוי, עברו של שון שב לרדוף אותו, כששליחיו של אביו, וונו, רודן כוחני עם שאיפות זדוניות ועשר טבעות מיסטיות שהופכות אותו לכמעט בלתי מנוצח, מנסים לשדוד ממנו קמע שהורישה לו אימו. 

בהמשך אנו לומדים באמצעות פלאשבקים והסברים רגשניים על אודות קורות חייו של שון: איך כשהיה נער אומן בברוטליות לרשת את אביו, צפה בו עושה דברים נתעבים, כאב את מותו של אימו, ולבסוף ברח ובנה חיים פשוטים, דבר שעשתה גם אחותו. אולם ללא ברירה שאנג־צ׳י נאלץ להתמודד עם משקעי העבר המשפחתיים, להתערב באירועים שמאיימים על העולם; וכמובן, להתעמת עם דמות האב האימתנית, במערכה שלישית אפית ורוויה אפקטים וקרבות.

תבניתי להחריד? בהחלט. קלישאתי? אין ספק. אלו קלישאות מהסוג הזה שרודפות את שאנג־צ׳י ומרדדות אותו בכל התפתחות עלילתית. כמו כן, תסביכי האב נראים כמו העתק הדבק הישר מדמויות כמו איירון מן, הפנתר השחור, ת׳ור וכמובן לוקי.

אלא שלהבדיל מהדמויות הללו, אישיותו של שאנג־צ׳י חלולה, שבלונאית ולא משקפת ליהוק מזהיר במיוחד. הגיבור אינו מורכב כמו לוקי, עשיר (תרתי משמע) כמו איירון מן ומסוכסך כמו ת׳ור. מלוא משקל אופיו נשען על הקשר המשפחתי, אך לא מציע רבדי אופי אחרים שיעגלו את דמותו ויהפכו אותו לגיבור־על מסקרן, שעובר תהליך קוהרנטי שאפשר ללוות אותו בלב שלם.

פלקטיות כזו היא בעיה חמורה בסיפורי מקור של גיבורי־על, שכן הגיבור הוא זה שהצופה נדרש להזדהות עמו, וקשה לעשות זאת עם בסיס אופי צר כל כך. לכן, בדרך כלל, בעיות כאלו ממאיסות עלי סרטים מהר יותר מקפטן מארוול ב, ובכן, קפטן מארוול. אך למזלו של שאנג־צ׳י, רכיבים אחרים מצליחים באופן מפתיע למדי להציל את המכלול, להושיע את הסרט מרדידות וקלישאתיות, בעוד ניצקת אליו משמעות לא טריוויאלית המניבה, למרות הכל, חווית צפייה מספקת.

הדבר העיקרי שמעניק לשאנג־צ׳י חסד הוא התמהיל הז׳אנרי וסצנות הקרב. מדובר בסצנות קרב מהטובות שראינו מבית מארוול. הן גם ייחודיות ושונות באופיין, שכן הן משלבות אומנויות לחימה וכוריאוגרפיה מופלאה באופן שמזכיר סרטים כמו נמר דרקון. אבל חשוב מכך, מלבד שהן מרהיבות אסתטית, הן עושות עבודה טובה יותר בלאפיין את הדמויות מכל ההסברים העצלים והפלאשבקים העודפים. 

סצנות הקרב בפרט, והעולמות הנחבאים והפנטסטיים בכלל, שניכרים בשאנג־צ׳י מאופיינים ברהיטות, בצבעים יפיפיים ורווי משמעות, ובמשחקי תאורה שתענוג לצפות בהם. הכוראוגרפיה מהפנטת, שום דימוי אינו סטטי, הכל חי ונושם.

birds

הנשמה של הסרט מצויה בקינטיקה שלו: היא ניכרת בתנועות המצלמה, בפעלולים, אפילו בעצמים הדוממים, שכאילו קמים לתחייה. התנועה מגדירה את את המשמעות, מניעה את הסרט ברובד העלילתי ומעניקה עונג ויזואלי. ואחרי כל מה שלמדנו לצפות ממארוול, זה מספק לראות שיש להם עוד כמה פנטנטים, עוד קלף בשרוול שמצליח להבקיע דרך הבנאלי והצפוי. כך יש לשאנג־צ׳י מה להציע, בעיקר באופן שבו הוא מגייס תנועה ככלי הרטורי המשמעותי ביותר שלו, על מנת לעורר ריגוש גם מהסתמי ביותר. 

דבר נוסף שמעשיר את הסרט ומצליח לייחד אותו ממשפחתו הקולנועית הוא האלמנטים הפנטסטיים שהוא משלב בתוכו. זה אמנם לא מציל אותנו מהסברים מייגעים לעיתים על החוקיות הפנימית של הסרט, אבל לא מדובר בקונבנציות מדע־בדיוניות שעליו כל המולטי־זיכיון בנוי, אלא במאפיינים אגדתיים, מיתיים, של תרבות המזרח. כמו בפנתר השחור, העיסוק בתרבות אחרת, לא לבנה, מניב תוצאה אמנם מעט שטחית, אך למרות זאת מרעננת ומחדשת.

כפי שאפשר לצפות ממארוול, אל התמהיל הזה מצטרפים איסטר־אגס, פנים מוכרות, אתנחתות קומיות וקצוות פתוחים שיקשרו בעתיד הקרוב אל שאר הנתיבים שמארוול כבר החלו לפתוח בשלב הרביעי של היקום הקולנועי. 

בסיכומו של דבר שאנג־צ׳י נע כמו כדור פינג־פונג על ספקטרום בין הפורמולה המארוולית וז׳אנר גיבורי העל לבין עולם פשע נסתר שמאופיין כסרט אומנויות לחימה. כשהוא נצמד לכיוון השני, הוא מוצלח; כשהוא חוזר לראשון, חולשותיו הופכות מעיקות. עם זאת, חוזקותיו מצדיקות את הצפייה בו, במיוחד על המסך הגדול, שם תנועה קולנועית שמושקעת על כל צעד ושאל, יכולה לזכות לכבוד הראוי לה.


שאנג־צ׳י ואגדת עשר הטבעות
ארצות הברית, 2021, 132 דק׳
בימוי: דסטין דניאל קרטון
3.5 כוכבים

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden