כל מה שחשוב ויפה
צילום: Salone del Mobile. Milano
צילום: דייגו ראבייר, Salone del Mobile. Milano

מילאנו 2021: סלון־סתיו עם ניצנים של אופטימיות, בלי FOMO ובלי ויטרה

סופרסלונה - המהדורה המשולבת, ההיברידית והמצומצמת, של יריד העיצוב החשוב בעולם - מסמן חזרה לשפיות (חלקית) של העיר מילאנו. ״הימור שהצליח הודות לאומץ, לכידות והתמדה״

כשרכשנו את כרטיסי הטיסה למילאנו, אי שם בנובמבר 2020, היינו ספקנים. הסלונה דל מובילה – ארגון העל של יצרני הרהיטים וחברות העיצוב האיטלקיות, המארח מדי שנה יריד בין־לאומי של מאות חברות ממדינות נוספות – הודיע על העברת שבוע העיצוב מאפריל לספטמבר, מה שתרם לסיכויי ההיתכנות של האירוע. אנחנו מצידנו, קנינו כרטיס, כמחווה פעוטה של אופטימיות והבעת אמון – במארגנים, ויותר מכך, בסיכויים של העולם לחזור לעצמו. כמונו חשבו ועשו עוד כ־60 אלף איש (חלקם הגדול קיבלו החלטות רק ברגע האחרון), שביקרו ביריד וזרמו כחמצן בריאותיו של ה״סופרסלונה״, שהתקיים בשבוע שעבר במרכז הירידים Rho Fiera Milano.

״הימור שהסתיים בניצחון בזכות שילוב של אומץ, חזון ולכידות״ – סיכמה את השבוע נשיאת הסלונה דל מובילה, מריה פורו. אומץ – לתכנן כנגד כל הסיכויים והאי־ודאויות. חזון – לראות את החשיבות בקיומו של אירוע, ולו במתכונת מצומצמת; את הערך הרב של המשכיות ואת הנזק, אפילו זה המוראלי, שתסב עוד שנה של קטיעה ברצף האירועים. ולכידות – כי ללא סולידריות, אמון ו(איך אפשר בלי) כסף, של 425 החברות שהציגו בסלון, זה לא היה מתקיים.

צילומים: סלון דל מובילה ומערכת פורטפוליו

צילומים: סלון דל מובילה ומערכת פורטפוליו

צילום: Salone del Mobile. Milano

הצלחת היריד והאירועים הנלווים לו ברחבי העיר הם גם החותם הסימבולי של חזרה לשפיות (גם אם חלקית, ועם אוהלי בדיקות קורונה מהירות פה ושם), שהיה כה נחוץ לעיר מילאנו. אוהל כזה עמד לרשות הבאים בשערי מרכז הירידים, ולצידו חורשה זמנית, של 200 עצים נטועים בתיבות עץ, שבהמשך מיועדים לשתילה ברחבי העיר, יחד עם שלל העציצים שריפדו את היריד בירוק.

והפעם כולם ביחד

השם הגדול ״סופרסלונה״ נשמע אולי אירוני כשמדובר במהדורה המצומצמת ביותר אי פעם, שהוצגה בפועל, אך הוא דווקא מצליח לשים אצבע על מגמה מעניינת בתקופת השינויים וההתאמות שבה אנו חיים: הסלון, שבדרך כלל מחולק לקטגוריות ותתי־קטגוריות בתחומי ייצור ושימוש שונים, היה הפעם חובק־כל. חברות רהיטים גדולות הציגו ליד חברות בוטיק של כלי פורצלן, מטבחים הוצגו לצד תאורה, חדשנות טכנולוגית לצד ריהוט קלאסי, ובין כולם משולבת תצוגת ״מייקרים״ שכללה תעשיות סטודיו מגוונות – מבית היוצר של המעצב ההולנדי המוכר פיט היין איק ועד ל״סדנאות של איי פוגו״ פרויקט חברתי קנדי המחבר בין מעצבים לבעלי מלאכה.

כולם הציגו תחת קורת גג אחת, ובארבעה חללים בסך הכל, לעומת כ־24 אולמות תצוגה עצומים בדרך כלל. איזור ביניים הוקדש לבוגרים נפגעי הקורונה של האקדמיות לעיצוב. במסגרת ״תערוכת הגמר האבודה״ (The Lost Graduation Show) הציגו 170 בוגרים מ־48 בתי ספר מרחבי העולם, ושנקר הישראלי ביניהם, פרויקטים נבחרים ומצטיינים של בוגרי 2020.

סמן נוסף של החיבוק האינקלוסיבי היה אופן התצוגה: שדרות ארוכות ואחידות להפליא של קירות ארעיים, מגדירי טריטוריה (מחומרים אקולוגיים קלים ומתכלים, יש לומר), הוצבו ברצף שנקטע פה ושם באזורי ישיבה ומנוחה. ביניהם שתי וערב של מעברים רחבים ומרווחים והרבה מאוד צמחייה בעציצים, שכמו נועדו לטעת תחושת בריאות וחיוניות באוויר.

בחלוקה הכמעט־שיוויונית בין שטחי התצוגה בלטו בהיעדרם מופעי הענק של החברות החזקות המובילות את היריד בימים כתיקונם. מורוסו, קרטל, מיסוני, מאגיס ואחרים, הסתפקו בנציגות סמלית – מעין טפיחה סימבולית על שכם המארגנים, שיכולה להשתמע כ״אתם לא לבד״. את עיקר כוחם השקיעו באולמות התצוגה שלהם בעיר. חברות ממדינות אחרות, מסין הרחוקה ועד שווייץ הקרובה, נעדרו כליל הפעם. ביניהן לדוגמה ויטרה, שנוהגת להשתמש בסלונה כקרקע למפגן כוח והפעם העדיפה לשמור את כוחה לאפריל 2022.

מה שהותיר מקום להתבלטות של שחקנים אחרים. התצוגה המפתיעה, האקטואלית והמעניינת ביותר הייתה של חברת מולטני, שבחרה במיצב אמנותי של המעצב הישראלי רון גלעד. על שטיח רך ובהיר ניצבה שורה ארוכה של זוגות מושבים מפנקים, בעיצוב מודרני-קלאסי ולצידם קבועים בקיר שורת חלונות מעוגלים.

מבעד לחלונות נראה כאילו מתחלפות שעות היום בין זריחה לשקיעה, ורהיטים מוכרים יותר ופחות של מולטני מרחפים בהם ככדורים פורחים ולהקות ציפורים נודדות. את המראה והתחושה של טיסה דמיונית במטוס יוקרתי משלים קול רך מלווה בדנדון מוכר הבוקע מהרמקול, שמודה לנו על שבחרנו לטוס עימם, בטיסה מס׳ 1545. ההתרפקות הנוסטלגית על עצם חוויית הטיסה הופגשה כאן עם חידוש דגם כורסה של האדריכל־מעצב ג׳יו פונטי משנת 1954, ששימש בין היתר במשרדים היוקרתיים של אליטליה בניו יורק.

כיסאות איקוניים תפסו מקום של כבוד גם כחלק מתערוכה רבת־מוקדים, שנשתלה בין אזורי התצוגה בסלון. התערוכה Take a Sit – על הבדידות והחברותיות של כסאות, הוקדשה ל־60 שנות עיצוב איטלקי בסגנון ״לכל איש יש כיסא״.

חברות שמתמחות בחיפויי קיר או שטיחים, שבדרך כלל נדחקות במידת מה ממרכז הבמה, הצליחו לבלוט בתצוגות מדוייקות. חברת ליניה הדנית (בארץ בייצוג טולמנ׳ס) הציגה שטיחים בדוגמאות גאומטריות מינימליסטיות, עם הומאז׳ לא מוצהר לציורים הרוחניים של הילמה אף קלינט – שהתפרסמה רבות לא מזמן. חברה אחרת, Jan Kath הגרמנית, הציגה יכולות מרהיבות של שילוב בין עיצוב מתקדם ויישומים דיגיטליים, לבין מלאכת מחשבת של בעלי מלאכה מומחים מהודו ונפאל, שטווים בחומרים טבעיים ובשיטות מסורתיות (שישה חודשים לכל שטיח).

בלטו גם נציגויות של מדינות רחוקות – מעטות מאוד – כמו ברזיל, שהציגה תוצרים של נבחרת חברות ומעצבים, בשתי תערוכות מקבילות וכמעט זהות, במרכז הירידים ובאוניברסיטה במרכז העיר.

הרחבה בווידאו ואונליין

חברות רבות השתמשו בווידאו כדי להעמיק ולהרחיב את החוויה של התצוגה המצומצמת. אחת הטובות שבהן הייתה הקרנת אנימציה מינימליסטית של חברת פורו (שנשיאת הסלונה היא אחת ממנהליה). התצוגה של פורו הסתפקה בהצבת שולחן עבודה/אוכל גדול מידות, בעל קווי מתאר דקיקים, ומעליו, באנימציה, מתהווים ומשתנים לנגד עינינו לוחות השראה ורישומים, צילומים וחפצים שבאים ונעלמים, כמעין שיקוף של הדרך לרעיונות חדשים.

חברות אחרות שילבו נופים ורקעים שסיפקו ״סביבה״ לרהיטים והחפצים שהציגו – בריכת שחייה מפכה בווידאו לצד רהיטי חוף שהוצגו בפועל במקום; חדרי בית או ספריה ענקית בהקרנה, כרקע לרהיטי משרד ביתיים. המשרד הביתי והריהוט הרב תכליתי נראו לא מעט מסביב – כראוי לרוח הזמן ולמעבר הסוחף לעבודה מהבית – אך ללא חידושים בולטים ומרגשים.

בין הרבה קווים רגועים וגוונים כהים – בעיקר ירוק וכחול עמוקים, אולי שריד מהקולקציות האבודות של 2020 (כשכחול אוקיינוס נבחר לצבע השנה של פנטון) – נראו הבלחות של אקסטרווגנטיות, קולקציות מוזהבות ומצועצעות, צורניות משחקית, הן ברהיטים והן בחפצים משלימים לבית.

birds

התצוגה של סלטי (Seletti) בית העיצוב שבדרך כלל מסתפק בשטח מדף של חנות קטנה (ומטריפה למדי) במרכז מילאנו – בלטה לעין באחת מקרנות היריד. היא הפכה למוקד משיכה פעיל, בצבעוניות הנועזת ובעודפות הסותרת כל מחשבה על ״טעם טוב״, בהומור האופטימי והמתריס שלה, ובשיתופי הפעולה – עם מותגים כמו דיזל, מעצבים כמו מרקאנטוניו וסטודיו ג׳וב, ואמנים כמו מאוריציו קטלן ופיירפאולו פררי, למגזין Toiletpaper.

אבל גם כאן התצוגה ביריד שימשה כמקדמת סקרנות לדבר האמיתי, שקרה במיקום בלתי מוכר עד כה. בצעד שאפשר לראותו כהפוך על הפוך, אנשי טוילט פייפר הגדילו את ההימור דווקא השנה, ולראשונה הזמינו קהל ל״בית טוילט פייפר״ – יצור כילאיים שבין דירה לדוגמה למוזיאון סלפי. הבית העירוני בן השלוש קומות, שבימים רגילים משמש כסטודיו ומשרד למערכת המגזין, רוהט ואובזר מהמסד עד הטפחות על טהרת העודפות הצבעונית של מוצרי סלטי והדימויים המוטרפים והסוריאליסטיים שהפכו למזוהים עם המגזין ואנשיו. (עוד על הפרויקט ועל תערוכת היחיד של קטלן – בכתבה נפרדת בימים הקרובים).

ל־60 אלף המבקרים הפיזיים ביריד הצטרפו מדי יום כ־90 אלף עוקבים אונליין, בפלטפורמות השונות כולל ערוץ וידאו, טיקטוק ופודקאסט. גם הסופרסלונה עצמו שלח זרוע ארוכה ללב העיר, והעמיד במוזיאון הטריאנלה תערוכה של אירועים ואובייקטים בלתי נשכחים, המסמלים את הקשר בין היריד לעיר ב־60 שנותיו. את מיטב העיצובים הבולטים של המעצבים והחברות האיטלקיות לאורך השנים ניתן לראות בתצוגת הקבע של המוזיאון, ובמקביל מוצגות מספר תערוכות מופת, הבולטת שבהן של המעצב הגאון אנצו מארי (באוצרות של האנס אולריך אובריסט).

ואם סיכום החוויה ביריד המצומצם למדי הייתה אף היא מצומצמת משהו, פורו רמזה בדבריה שזה אכן סוג של קדימון. ניסוי משמח בהצלחתו לקראת מהדורת היריד ה־60 במספר, המתוכננת (והלוואי שאכן תתקיים) באפריל 2022 – שנראה לפתע קרוב מתמיד.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden