כל מה שחשוב ויפה
שרה ארנטל, דירה להשכיר. צילום: אילן זרביב
שרה ארנטל, דירה להשכיר. צילום: אילן זרביב

טכנית גרה בברוקלין, מציגה ״דירה להשכיר״ ביפו

לילה אחד, שוכבת על הרצפה עם מזגן מקולקל בשיא החום, שרה ארנטל הבינה שיש לה תערוכה. ״גרתי במקומות שונים וכולם לא היו מושלמים, חלק דפוקים פיזית, חלק מבחינה רגשית. בדירה לדוגמה. בחדר ללא חלונות. במחסן. אני יכולה להמשיך עם זה כל היום״

יובל: בוקר טוב שרה ומזל טוב על התערוכה החדשה. מה שלומך בימים אלו?

שרה: בוקר טוב! מצבי טוב ומתרגשת מאוד, אבל יש הרבה לחץ. אנחנו שבוע מהפתיחה ויש המון לעשות. אני מנסה להכיל את כל הפרטים הקטנים של הפקה עצמאית. יש המון קצוות פרומים, המון להספיק. כמי שלא מגיעה מכאן, חסרה לי הרשת החברתית הרחבה שיש לי בדרך כלל בברוקלין.

יובל: כן, יכול לתאר לעצמי. ואפרופו כמי שלא מגיעה מפה, אני רוצה רגע להתחיל אולי מהסוף – משם התערוכה – דירה להשכיר. מאיזה שלב הוא נולד, ועד כמה את – או היית – מודעת לקונטקסט שלו בתרבות המקומית

שרה: הקונספט התחיל אחרי שדיברתי עם אלעד ירון, האוצר, והחלטנו ליצור מיצב תלוי מקום עצמאי ביפו. פה, בגלל שפה אני גרה בזמן הביקור בארץ ואני תמיד עובדת באופן מקומי.

ניסיתי למצוא מקום נטוש, או כזה שמישהו יתרום לנו לתקופה הזו כדי להביא לתוכו תערוכה. אולי לחשוף אותו. אבל הייתי עסוקה עם המון פרויקטים של אמנות ציבורית. התחלתי לדבר עם אנשים והתברר שזה קשה משדמיינתי. בישראל כולם שאלו דבר ראשון כמה תוכלי לשלם. בניו יורק בטוח הייתי מוצאת מקום כזה, בניו יורק אני מרגישה שאנשים פתוחים יותר להציג אמנות. 

בכל אופן, לילה אחד שכבתי על הרצפה של הדירה עם מזגן מקולקל בשיא החום. פתאום הזיתי שהבית שלי במצב כל כך גרוע שהוא יכול להיות חלל תערוכה. כתבתי לאלעד והוא מיד היה בעניין. למחרת ישבנו ביחד ותוך שיחה קצרה הבנו שהדירה עצמה והמצב שלה – והרעיון של מהו בית בכלל, מה המשמעות שלו – הפכו לנושא. בנושא התרבות המקומית, אלעד סיפר לי על הספר המפורסם, והתרגשתי לראות את החיבור לספר שגם בו יש שיחה על צדק חברתי, גזענות ועוד

יובל: אז רק שאני אבין – בית אשל 7 הוא המקום שבו את שוכרת דירה ובו גם תהיה התערוכה?

שרה: נכון

צילום: תמר שמש

צילום: תמר שמש

יובל: ובינתיים את גם משלמת שכר דירה גם בברוקלין?

שרה: נכון מאוד. טכנית, אני גרה בברוקלין, אבל בזמן שאני פה, זה המצב

יובל: אז יש תובנה שהבית הוא גם המקום לתערוכה. איך מתקדמים מפה?

שרה: בהתחלה חשבתי מה המשמעות של בית בשבילי. מבחינה בסיסית צריך מקום להכין אוכל, לווסת את מזג האוויר, שירותים, צרכים בסיסיים. אבל זה לא רק המקום שבו אנחנו שוכנים, זה מקום שמגדיר אותנו, זה מקלט, זה מקום שבו אנו יוצרים, אוהבים, חולקים בו אינטימיות, מתמודדים בו עם אובדן. אני מדברת מהלב.

חשבתי על כל הדירות שגרתי בהן בחיים. זזתי המון. נולדתי בישראל כחלק מנטורי קרתא. עברנו לברוקלין בגיל צעיר וגרנו בהמון דירות במצבים שונים. גרנו בדירה־לדוגמה כשבע שנים, שהיזמים עיצבו בעצמם כדי להראות לאנשים. לדוגמה עם מראה ארוכה מקיר לקיר ורהיטי רטרו. זה היה בשנות ה־90. זה היה דיל טוב, אבל דירה בעיצוב של מישהו אחר. גרתי במקומות שונים וכולם לא היו מושלמים, חלק דפוקים פיזית, חלק מבחינה רגשית.

החדר הראשון ששכרתי בניו יורק כשהייתי עם משרה מלאה היה בחדר שמישהו סגר מתוך דירה בעזרת ארון ספרים, הדלת שלי הייתה וילון. מגיל 30 התחלתי לעסוק באופן אינטנסיבי באמנות. בימים האלו מצאתי את עצמי בדירה שהוצפה והרסה לי עשרות יצירות. אחרי שזה קרה גיליתי שבעל הבית הסתיר ממני שזה קורה שם כל הזמן. בחדר אחר ללא חלונות. במחסן. עם חצר קטנה ויתושים כשותפים. השירותים היו משותפים עם בחור שהיה משתין על כל השירותים כל יום. אתם יכולים להבין את המצב. בסוף ציירתי חלון על קנבס ותליתי אותו על הקיר. 

אלו רק מספר קטן של דוגמאות. אני יכולה להמשיך עם זה כל היום.

גרתי בחדר אחר ללא חלונות. במחסן. עם חצר קטנה ויתושים כשותפים. השירותים היו משותפים עם בחור שהיה משתין על כל השירותים כל יום. אתם יכולים להבין את המצב. בסוף ציירתי חלון על קנבס ותליתי אותו על הקיר

יובל: וואוו. אינטסיבי. וזו החוויה שאת רוצה להעביר בתערוכה? או אולי אשאל אחרת – מה החוויה שאת רוצה להעביר בתערוכה?

שרה: זו נקודת המוצא. אבל כמו שאמרתי קודם, המושג בית מעלה הרבה שיחות שונות שחשבתי שרלוונטיות, עבורי כאמנית. ג׳נטריפיקציה, טראומה רב־דורית, צדק חברתי, אינטימיות, מפגשים תרבותיים… מה שעבר עלינו בקורונה… וכמובן השמחה והעצב של בית, ריק או מלא, לדוגמה מסביב לעונת החגים שבדיוק עברנו

יובל: אז בואי תספרי מה בסופו של דבר כוללת התערוכה? מה את מציגה? מה קורה כשנכנסים? מה רואים?

שרה: אני מזמינה את הקהל להיכנס לחלל הפרטי שלי, להיות המציצן. ולא רק להיכנס לחלל עצמו, אלא גם למוח וללב שלי. לחוות איך אני מגיבה לסיטואציה.

הדירה עצמה אבל גם כל מה שבתוכה הופך לאמנות. השירותים הם בעצמם מיצב כמו שאפשר לראות בתמונה, וגם בבית יש הרבה ציורים, מיצבים, צילומים על הקירות, דרכים שונות aבהן אני מגיבה לסיטואציה הזו. יש לדוגמה תמונה של החוזה עם בעל הדירה. בסופו של דבר זו תערוכה תלוית־מקום, מיצב טוטאלי

birds

יובל: כמה שונה התערוכה הייתה אם היית עובדת עליה בברוקלין? עד כמה היא מקומית וכמה זה אוניברסלי?

שרה: בהתחלה חשבתי שזו בעיה של המעמד היצירתי, או יותר מזה של עוני. עם הזמן אני מדברת על התערוכה עם אנשים ולומדת שיש גם המון אנשים משכונות נהדרות ועם הרבה כסף שסובלים ממצבים דומים. 

בלי ספק יש הבדל ענק בין ניו יורק לישראל. אני מספרת לאנשים פה על התערוכה, והם אומרים שאני מתארת כל דירה באיזור. בניו יורק אני מרגישה שיש יותר אנשים עם תנאים סבירים. יש חוק שחייב להיות בדירה מקרר, כיריים ומים חמים. כשנכנסים הדירה נקייה. בעל הנכס משלם על המים.

מצד שני, כמו עמוד הפייסבוק הקורע שלמדתי עליו ״דירות בישראל שמדכאות אותי״, יש דפים דומים בכל העולם

אני מספרת לאנשים פה על התערוכה, והם אומרים שאני מתארת כל דירה באיזור. מצד שני, כמו עמוד הפייסבוק הקורע שלמדתי עליו ״דירות בישראל שמדכאות אותי״, יש דפים דומים בכל העולם

יובל: אז שאלה אחרונה: איך את ממקמת את התערוכה בהתפתחות האמנותית שלך? איפה היא ממשיכה עבודות קודמות שלך ואיפה את חושבת יש בה משהו אחר, אולי שלא חשבת אליו, חדש?

שרה: אני מביאה פרקטיקות שונות מהפעילות שלי כאמנית. עברו שנתיים ומגפה מאז התערוכה האחרונה שלי. אחת התערוכות הראשונות שלי בניו יורק הייתה מיצב בתוך גלריה, גם שם דיברתי בין היתר על מושג הבית – דרך הנושא שהיה הילדות שלי – והיתה בגלריה מיטה למשל. 

אני משתמשת ברעיונות ודרכי יצירה שאספתי עם השנים כאמנית. אני מנסה להפוך את המקום למקום שראוי לחיות בו כמו שעשיתי כל חיי בדירות בהן חייתי. אני משתמשת ביכולות שלי כאמנית שפועלת במרחב הציבורי. כשאני חושבת על החלל כתלוי מקום. רוב הציורים הם מחזור של אובייקטים מצויים שאני אוספת, אני קוראת לזה upcycling – הבאת חיים חדשים וערך לחפצים שאנשים לא רצו.

מצד שני זו פעם ראשונה שאני יוצרת תערוכה רצינית בישראל. נהניתי מאוד לעבוד עם אלעד, אני מרגישה שהוא לקח הכי הרבה זמן לחפור לי לתוך המוח ולדייק דברים. זו גם פעם ראשונה שהבית שלי הופך לתערוכה, והתערוכה הראשונה מאז שהנושאים שלי הפכו למתוחכמים יותר. פעם הייתי מרוכזת מאוד בעצמי ולאחרונה אני מתחברת הרבה יותר לשיח ציבורי. בנוסף כל העבודות חדשות כמובן. ומצאתי דרכים חדשות להשתמש באוביקטים. בשבילי זה המשך של האבולוציה שלי כאמנית אוטו־דידקטית שתמיד מנסה להתפתח


שרה ארנטל | דירה להשכיר
אוצר: אלעד ירון
רח׳ בית אשל 7, יפו
פתיחה: 14.10; נעילה: 5.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden