כל מה שחשוב ויפה
צילום: טל ארבל

שלום יפה, איפה נורמן

את הנעליים שמעצבת טל ארבל (נורמן אנד בלה) מייצר מפעל בכפר סנדלרים בדרום איטליה. ״אם זה במטבח ואם זה בסטודיו, אני מתייחסת בכבוד לחומר הגלם, משתדלת לנצל אותו עד תום. אין שאריות. אין ׳זבל׳, אין בזבוז של החומר״

עמית: בוקר טוב טל. מה שלומך?

טל: בוקר אור עמית, שבעה אחרי החגים, וממש לא סגורה על איזה יום היום

עמית: חחח. היום יום רביעי. אנחנו כבר באחרי החגים. זקוקה לעוד מנוחה?

טל: יש איזה צדק פואטי במנוחה מהמנוחה

עמית: נכון. נדמה לי שאוסקר וויילד אמר שאין אדם זקוק למנוחה יותר מזה ששב ממנה. אבל בואי נאסוף את עצמנו

טל: אסופה ומוחזקת היטב

עמית: אז נתחיל ממש מההתחלה. איך ומהו המותג נורמן ובלה?

טל: זה הבית שלי בתשע שנים האחרונות. נורמן אנד בלה נולד אחרי שהות ארוכה באיטליה ושהות קצרה בסין. לא תמיד ידעתי שיש בי את האופי להיות עצמאית, ובכלל כיוונתי לחלום על עולם הקולינריה ואיכשהו נשאבתי לנעליים

עמית: מה למדת בתחומי העיצוב ולמה איטליה? ומבטיחה שעל קולינריה נדבר גם

טל: סיימתי ב־2008 תואר ראשון בבצלאל בלימודי צורפות ואופנה ומשם המשכתי לאיטליה. חייתי בכפר קטן באמיליה רומאנה ולמדתי בבית ספר קטן עוד יותר, ששייך להתאחדות יצרני נעלי עילית במחוז. זה בית ספר קטן ואינטימי אך גם מאוד תעשייתי. את ההתמחות שלי העברתי בבולוניה כשוליה של המאסטרו אנזו בונפה, במפעל שלו. שם למדתי את כל מלאכת היד הקשורה בייצור נעלי גברים.

בית הספר שבו למדתי, CERCAL, הוא בהנהלה מתחלפת של כמה מעצבים גדולים מאיזור סאן מאורו פאסקולי (אמיליה רומאנה). בכל מחזור לומדים 8־12 סטודנטים ובית הספר דואג לשלב אותם לאחר מכן בתעשיית הנעליים בסביבה, במותגים גדולים כמו בלדיניני, ג׳וזפה זנוטי, מוסקינו, קסדאי.

ולמה איטליה? כי זו מדינה פרקטית ורומנטית. למדתי לחלום. ואין מקום טוב יותר לחלומות גדולים מאיטליה 

עמית: נשמע טוב. יש לך קשר לאיטליה? איך הגעת לבית הספר הזה?

טל: הקשר הוא האהבה שלי לתרבות האיטלקית, לקולינריה, לשפה. על מנת ללמוד בבית הספר הזה כמובן שהייתי צריכה ללמוד קודם את השפה האיטלקית

עמית: וואו. חתיכת אתגר, הלימודים באיטלקית? איפה לומדים איטלקית?

טל: נכון. סאן מאורו פאסקולי (SMP) הוא כפר פצפון. לא מדברים שם באנגלית. למדתי ברימיני, הסמוכה, עיר הולדתו של פליני, ואת אהבתי לקולנוע איטלקי עוד לא הזכרתי 🙂

עמית: באיזה שנה כל זה קורה?

טל: למדתי שם בשנים 2009־2011, וכיום אני מייצרת רק באיטליה

צילומים: אוהד ארידן

צילומים: אוהד ארידן

עמית: ב־2011 חזרת ארצה ומה קורה משם?

טל: עבדתי קצת בחברות ישראליות, אנטילופ ודניאלה להבי, על מנת לצבור ניסיון. תוך כדי לקחתי קורס ארוך של יזמות עסקית ובניתי תכנית עבודה מסודרת להקמת עסק, וב־2013 יצאתי לדרך עצמאית עם נורמן אנד בלה

עמית: איך משיקים קולקציה ראשונה? איפה מוכרים? והכי מעניין אותי השם: מה עומד מאחוריו?

טל: ביום שסיימתי את עבודתי כשכירה כבר קניתי כרטיס טיסה בחזרה לאיטליה. קבעתי פגישות במפעלי אימומים, סוליות, עורות, ומיד טסתי לחודש על מנת להצטייד בכל מה שדרוש להקמת קולקציה ראשונה

והשם? אז תשמעי סיפור: נורמן זה על שם אבא שלי (נחמן), כי התכנית המקורית היתה לייצר נעלי גברים. ניגשתי לבנק לנסות לקבל הלוואה להקמת העסק, ככה עם תכנית מסודרת ופילוח מדוייק של השוק ושל הצורך במותג כזה. בבנק צחקו עלי ושלחו אותי חזרה לעשות שיעורי בית. 

את בלה הוספתי מיד (אמא שלי היא גילה, בלה זה יפה באיטלקית, היה נשמע לי מדליק). חזרתי לבנק והסברתי שאני מתכננת לייצר גם נעלי נשים. נרגעו שם ואז קיבלתי את ההלוואה. 

אחר כך בפגישות הראשונות שלי עם יצרנים איטלקיים היו מתחילים איתי ככה: Ciao bella, dove'e Norman (בתרגום חופשי: שלום יפה, איפה נורמן), כלומר היו מחפשים את הגבר מאחורי השם. זה קצת מעיד על הפטריארכיה שעדיין נוכחת באיטליה וגם על כך שזה מעט זר להם מותג ללא שורשים משפחתיים

עמית: אכן סיפר נחמד. ואז קולקציה ראשונה? מה היה בה? ואיך את מוכרת?

טל: הקולקציה הראשונה יוצרה כולה בארץ. היא היתה שונה מהנעליים שיוצרו כאן אז על ידי המעצבות המקומיות. היו עקבי סיכה ואימומים שפיציים. מכרתי מהבית של ההורים בכפר סבא ובקולקציה השנייה כבר הייתה לי חנות ביפו

עמית: מכרת באינטרנט או שהגיעו לבית ההורים? איך נוצר אז הקשר עם הלקוחות?

טל: הגיעו לכפר סבא וקיבלו אירוח עם קפה ועוגה. בכלל, כל חווית הסלון והעארוח חשובה לי ולאורך כל השנים אני ממש מיישמת אותה. התחלתי מפה לאוזן וקיבלתי הרבה חשיפה. לאט לאט הקמתי מועדון לקוחות שברובו מלווה אותי עד היום. בסוף 2013 פתחתי את החנות הראשונה ביפו, שחלקתי עם מעצבת אופנה. אני מאוהבת ביפו וגם כיום החנות והסטודיו שלי נמצאים כאן

עמית: ברור. ביפו יש קסם שאין בשום מקום. את גם מתגוררת ביפו? מתי עברת לסטודיו החדש?

טל: כן. אני מתגוררת ברחוב שקט בין השוק לנמל ועושה הכל ברגל. יש כאן אווירה קסומה. לסטודיו החדש נכנסתי לפני שלוש שנים. הוא ממוקם בין שוק הפשפשים לשוק היווני, כך שעד הקורונה הספקתי להנות גם מהתיירות שהיתה כאן.

עמית: כן. ברור. הקורונה הזו ״הפכה״ לנו קצת את החיים. מה זה עשה לך באופן אישי?

טל: שיקשקה את החיים היטב. באופן אישי למדתי בשנתיים האחרונות מהי גמישות. בפן האישי אני משתדלת להיות יותר סלחנית לגבי עצמי. ומבחינה עסקית אסביר: בתקופות של משבר, עסקים קטנים כמו שלי יש להם שתי אפשרויות – לקפוא ולחדול או לזרום ולהתקדם בצורה יותר אמורפית.

העובדה שהעתקתי את הייצור לאיטליה אפשרה לי לעבוד בגמישות הרבה יותר גדולה. אני פורסת את הייצור על פני כל השנה ובמקום להוציא קולקציה אחת בעונה ולעבוד תחת לחצי הזמנים אני מוציאה אחת לחודשיים מעט דגמים. ככה ״חלון הראווה״ שלי מתחדש כל הזמן, הלקוחות נשארות תמיד בעניין. אני מותג ללא סיילים – אין אצלי סוף עונה. אני מייצרת ומוכרת מתוך זרימה

המפעל באיטליה. צילומים: טל ארבל

המפעל באיטליה. צילומים: טל ארבל

עמית: מתי העברת את הייצור לאיטליה?

טל: לפני ארבע שנים

עמית: עוד לפני הקורונה

טל: חיזרתי אחרי המפעל הזה ממש. עד שהסכימו לקבל אותי:)

עמית: רוצה לספר על המפעל שאת מייצרת בו?

טל: המפעל קטן מאוד, משפחתי. הוא נמצא בכפר סנדלרים קטן (נותרו עוד כאלו) ממש על חוף הים האדריאטי, בצד המזרחי של איטליה. הגעתי אליו בשידוך של חברה טובה. בעלת המפעל היא דור ממשיך למשפחת יצרנים ותיקה. היא בערך בת גילי והיא מעסיקה את כל המשפחה שלה: אבא, אמא, דודה וכו׳. בעבר, בתור הזהב של האזור, האב ייצר את הנעליים לחברות ענק כמו באלי, לה סילה ועוד. היום המפעל קטן ביותר מחצי ואני שמחה שהם מייצרים עבורי

עמית: לכמה מעצבים הם עוד מייצרים פרט לך?

טל: אנחנו ארבעה מעצבים. מותג איטלקי, מעצבת מערב הסעודית, מעצבת רוסייה ואנוכי. יחס הכי אישי שיש, משפחתי באמת

עמית: ממש קיבוץ גלויות. כמה פעמים בשנה את נוסעת לשם (לא בתקופת קורונה כמובן) 

טל: פעמיים בשנה. החודש חזרתי אחרי שנתיים בדיוק שלא הייתי. איזו התרגשות זו היתה.

עמית: מאמינה לך

מגלגלות ניוקי ומרכלות 

עמית: ועכשיו השקת קולקציה חדשה. מה יש בה? בטח כבר עם הפנים לסתיו/חורף שאנחנו כל כך מחכות לו. ואיך זה ״עובד״ בנעליים כמה קולקציות משיקים מידי שנה?

טל: עיצבתי עד כה כ־20 קולקציות, ובנוכחית יש מלא צבע! מי שעוקב אחרי בשנים האחרונות יודע שאני פריקית של צבע. מכיוון שרוב הדגמים שלי יחסית קלאסיים אני מתפרעת עם הצבעים החזקים. העונה עשיתי שילוב של כתום זרחני עם הדפס של זברה. יהיו נגיעות של פיסטוק וחאקי ושל ורודים וסגלגלים, תמיד יש לבן ושחור והעיצוב נע במנעד שבין הגבוה והסקסי לדגמים שהם ממש אנדרוגינוס

עמית: איזה סוגי נעליים יהיו? מגפיים? סגורות? פרטי קצת

טל: העונה ויתרתי כמעט לגמרי על מגפיים – עשיתי דגם אחד של מגפון צבאי, מרובע עם שרוכים וחזרתי על מגפון קלאסי רך שהיה בחורף הקודם. עבדתי גם על הכלאה של טרונקטו (באיטלקית – דגם שהוא בין נעל למגפון) שעשוי בטכניקה שמדמה פליסה בעור שאני מאוד אוהבת. 

באופן כללי אני עושה שימוש רב בטכניקה הזו על רצועות שמצפות גומי או חומר אלסטי. אני אוהבת את זה גם ברמה העיצובית וגם ברמה הפרקטית – מאפשר לי התאמה לכפות רגליים צרות ורחבות בדגם אחד. יהיו גם אוקספורד עם שרוכים ונעליים שנסגרות עם גומי

צילומים: גלעד בר שלו

צילומים: גלעד בר שלו

עמית: נשמע מבטיח. וגם בנעליים זה מושק בדרופינג? כמה פריטים כוללת קולקציה כזו? ואני מניחה שמכל דגם יש מספר צבעים

טל: בהחלט. אני משתדלת לייצר כמה צבעים מכל דגם. אני פורשת את הייצור לאורך כל העונה. יהיו כעשרה דגמים חדשים ועוד זוגות קלאסיים שלי שאני מייצרת כל הזמן ומחדשת בחומרי הגלם

עמית: כשאת אומרת דגם קלאסי, זה דגם שאת מייצרת כבר מספר שנים ונותנת לו ״טוויסט״ עונתי? 

טל: נכון. יש לי דגם נהדר שנקרא MOIRA, אני מייצרת אותו כבר ארבע שנים, קיץ וחורף, ובכל עונה מוסיפה צבעים

עמית: זה משהו שמאפיין יצרני נעליים גדולים, שיש להם דגם אייקוני כזה שמזוהה לחלוטין עם המותג והם מייצרים אותו לאורך שנים. מה טווח המחירים של הנעליים? 

טל: 790־1,490 ₪. אני מוכרת בחנות ביפו, בית אשל 22 ובאתר. הסטודיו שלי הוא חלל שקוף והלקוחות יודעות שאפשר להיכנס, להרגיש את העורות, לבחור צבעים מהקטלוג. אני מאוד דינמית מהבחינה הזו. מאפשרת ללקוחות שלי ״לחדור״ אל תוך לב ליבו של תהליך העיצוב. אני מקשיבה לרצונות שלהן.

birds

עמית: מי הלקוחות?

טל: הלקוחות שלי הן נשים בעלות טעם טוב ושהאיכות מאוד חשובה להן. הן יודעות שהן יכולות תמיד לחזור אלי. אני מתאימה את השרות שלי לכל לקוחה ולקוחה. עם השנים הרבה מהן ממש הפכו לחברות ויש לי קשרים אישיים טובים עם כולן. גילאים? בעיקר נשים מעל גיל 40

עמית: איך את מתחזקת את הקשר איתן? אני יודעת שיש לך פעילות אירוח ויצירה של תוכן שמיועדת להן ובכלל. רוצה לפרט על זה קצת?

טל: יש לי הרבה לקוחות חוזרות. רובן נמצאות גם במעגל של המועדון שהקמתי. הן מגיעות לאירועים ולהרצאות ולארוחות שאני עורכת כאן שזה גם חלק מעניין בניהול העסקי שלי.

אני מארחת אצלי בסטודיו אירועי תוכן ואוכל עם הקשר לעולם של תרבות, איטליה, אמנות. יש כאן הרצאות אורח כפעמיים בחודש (תחת המגבלות של הקורונה כמובן). ככה אני יוצרת שיח ״סלוני״ נעים סביב אמנות ותרבות. כל מפגש הוא שונה

עמית: זה גם מתאים למבנה התכנוני של הסטודיו?

טל: כן. כשעיצבתי את החלל תכננתי אותו כחלל מארח ולכן כשנכנסים לחנות היא לא נראית חנות רגילה בכלל. בחלל המרכזי מוצבות שתי כורסאות, כיסאות ושולחן קפה. זה מקל עלי לפנות את החלל לקראת האירועים והופך כל מפגש עם לקוחה לאינטימי, חם ונעים

עמית: ועכשיו קולינריה ומה זה אומר שאת מתעסקת בקולינריה?

טל: בחודשים הראשונים באיטליה התגוררתי בבית של אלמנה מהכפר. ככה עד שמצאתי בית משלי. בימי חמישי היו מתאספות אצלה במטבח קבוצה של נונות (סבתות איטלקיות) והן היו מגלגלות ניוקי ומרכלות ביחד. ממנה למדתי להכין פסטה ביד, ייחודית לאמליה רומאנה

טל ארבל. צילומים: מיכל ארבל

עמית: תקשיבי, זה סרט. איך את מיישמת את כל הידע הזה בארץ החומוס והשווארמה? למרות שיש כאן אהבה גדולה לאוכל איטלקי

טל: זה חיידק מדבק, אי אפשר לחזור אחורה לפסטה תעשייתית. יש כל כך הרבה חוכמה אצורה בידיים של הסבתות האיטלקיות ואני מאושרת שלמדתי מהן. בדומה לעבודה שלי עם המאסטרו בונפה בבולוניה, אני מוצאת הרבה קשר בכבוד שניתן לחומרי הגלם, בין אם זה עור או ירקות, במפעל או בחווה.

אם זה במטבח ואם זה בסטודיו, אני מתייחסת בכבוד לחומר הגלם, משתדלת לנצל אותו עד תום. אין שאריות. אין ״זבל״, אין בזבוז של החומר.

עמית: אגב חומרי הגלם, חומרי הגלם שמהם את מבשלת בשונה מהעור שממנו את מייצרת נעליים. יש פה טיפה דיסוננס. לא?

טל: ממש לא. זו גישה כל כך מדויקת גם למותג שלי ומדוע את רואה בכך דיסוננס?

עמית: כי היום, בעידן הנוכחי עם תנועות הטבעונות והחזרה למקורות – יש סוג של התנגדות לשימוש בעור. איך את חיה עם זה?

טל: אם אנחנו מדברות על העור כחומר גלם דעי לך שאני משתמשת בעורות שמגיעים כולם עם סרטיפיקטים, ביי־פרודקט של תעשיית המזון, ונטולים מחומרים כימיים מזהמים (שאנחנו מכירים בתעשיית חומרי הגלם האחרים והעורות שמגיעים מהמזרח). אגב, תעשיית החומרים הסינתטיים מזהמת יותר. נחשבת לתעשייה השנייה המזהמת בעולם.

עמית: נכון. כל העיסוק בחומרי גלם עובר כרגע דיונים רציניים ושינויים. אני חושבת שזה עוד משהו שהקורונה חידדה בעולם כולו־ חזרה למקורות והשימוש בחומרי הגלם האיכותיים כפי שאת עושה, מה שמתאפשר גם בזכות היצור הבוטיקי שלך. אבל בואי נחזור לקולינריה. מה את בעיקר מבשלת?

טל: פסטה בעבודת יד. לא מאמינה בקיצורי דרך. אני אוהבת לדחוף דברים לבצק:) אני מכינה בעצמי את כל הצירים והרטבים. נכון שבארץ אנחנו פחות כפופים לעונות מבחינת החקלאות אבל אני משתדלת לדוגמה להכין פסטה (רוטב) של עגבניות בקיץ ולא בחורף וכך לשמר אותו ולהנות ממנו כל השנה.

עמית: אני מריחה עד לכאן. חובבת פחמימות שכמותי. את בטח מארחת הרבה

טל: נכון ואת מוזמנת לארוחת סוף קיץ.

עמית: יאללה. מגיעה. ולסיום השאלה הקלאסית: איפה את רואה את עצמך בעוד חמש/עשר שנים?

טל: בחזרה באיטליה:)

עמית: באמת? מייצרת, מוכרת, חיה שם?

טל: חיה קרוב לטבע. אולי באגריטוריזמו… מבשלת ועושה נעליים

צילום: אפרת מזור

צילום: אפרת מזור

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden