כל מה שחשוב ויפה
אולה טימר קרבצ׳נקו. צילום: עידו הר
אולה טימר קרבצ׳נקו. צילום: עידו הר

אולה טימר קרבצ׳נקו: נפש האדם היא החיבור שלי לעולם ולאמנות

תערוכת היחיד של אולה טימר קרבצ׳נקו, שעד לא מזמן הייתה ידועה כא״ק ממשפטו של רומן זדורוב, כוללת מנעד של דיוקנאות עצמיים, שכמו קוראים למבקרים: זו אני, לא מה שאולי שמעתם בטלוויזיה

בפתח תערוכת היחיד של אולה טימר קרבצ׳נקו, בחלל הפרויקטים ״פרטר״ בתל אביב, מוצגים מספר קטן של ציורים מקסימים, יוצאי דופן בנאיביות שלהם (אם כי בדיעבד אפשר לזהות בהם גם יסוד מאיים), בהשוואה לפורטרטים שתלויים על הקירות מסביב. אלו ציורים שיצרה קרבצ׳נקו לספר ילדים שכתבה, ושעליו היא עובדת עם העורכת שהם סמיט. 

״אלו ציורים לאגדה האהובה עלי בספר, ׳אנה מארץ הכוכבים׳. הסיפור הוא על ילדה שחיה בעולם אוטופי: יש לה ארץ משלה, אבא ואמא שהם השמים והים, בעלי החיים הם חברים שלה, והיא יכולה לרפא אנשים בעזרת מגע הידיים שלה״, מספרת קרבצ׳נקו בהתרגשות.

״בממלכה השכנה המלכה מאוד חולה, היא הולכת למות. המלך מוצא את אנה וחוטף אותה כדי שתרפא אותה, ורק אז היא מתחילה ללמוד מה זה צער: בכל מקום שהיא עוברת – מלך המדבר, רוח השדה או מלכת היער – לא מבינים מה זו התמימות שהם נתקלים בה, וגוזלים מאנה דברים כמו השירה או הדמעות. זה כמו בן אדם שמתבגר, מאבד את הילדותיות שלו ונהיה אפור.

״בסוף אנה מגיעה לעיר של המלך, כולה אפורה, אין לה כלום, לא מאמינה שהיו בה אי פעם כוחות. היא מרפאת את המלכה, מה שמרפא את הלב של המלך שמשחרר אותה, והיא מקבלת בחזרה את כל הדברים שנגזלו ממנה בדרך, עד שהיא חוזרת לחיים הקודמים שלה, עם עוד תוספות״.

זו מטאפורה לחיים שלך? לכל מה שעברת עד היום? רק שפה סידרת לעצמך האפי אנד?

״זו קצת רמאות. כתבתי את הסיפור לפני שהיה לי סיכוי לסוף טוב״.

את הסיפור של אנה החלה קרבצ׳נקו לכתוב לפני שיצא ״צל כבד״. ״פשוט התחלתי לכתוב, כשכל דמות בסיפור סימלה משהו בחיים שלי, והתוצאה היא לא פחות מכישוף, קסם. ראיתי את העולם משתגע, ראיתי את העולם יוצא מדעתו, וראיתי את העולם אוסף את עצמו וחוזר להיות מה שהוא. יצא לי לראות את הנפש העירומה של האדם, כשהוא נהיה קרוב לחיה.

״ראיתי את זה קורה למדינה שלמה. השדים שאני מדברת עליהם, יש אותם בכל אדם, וכשיש פחד יוצא הרוע. העולם הפך להיות הצגה, משהו לא מציאותי. אני זוכרת ששאלתי את הפסיכיאטרית שלי אם יש מצב שאני הוזה את זה: כולם מדברים עלי, מצלמים אותי…״.

ראיתי את העולם משתגע, ראיתי את העולם יוצא מדעתו, וראיתי את העולם אוסף את עצמו וחוזר להיות מה שהוא. יצא לי לראות את הנפש העירומה של האדם, כשהוא נהיה קרוב לחיה. ראיתי את זה קורה למדינה שלמה

אז יש האפי אנד?

״איזה אנד ואיזה נעליים. זה רק מתחיל.

״אבל זה הרבה יותר טוב עכשיו. יש לי מזל גדול, עברתי דברים קשים, חוויות מתוך הגיהנום. זה עדיין בתוכי וזה לעולם לא ייעלם. מאז ש׳צל כבד׳ שודרה בכאן 11, המון אנשים התפכחו והבינו שהיה פה משהו חסר תקדים, שאני הייתי קורבן. אבל היה לי מזל, אנשים התעוררו״.

אני מתה כבר להתחיל

הפגישה עם קרבצ׳נקו בת ה־38 מתקיימת כמה ימים לאחר פתיחת התערוכה. היא עדין מתרגשת, ואני מתלבט באיזה שלב לספר לה שלא ראיתי את ״צל של אמת״; גם לא את ״צל כבד״. שלא עקבתי אחרי המשפט ושאני לא בקיא בפרטים. שיש לי מושג כללי על רומן זדורוב, על תאיר ראדה ועל א״ק, אבל לא יותר מזה.

התלבטתי גם, אם לקראת הפגישה להשלים את החוסרים ולעשות בינג׳ של ״תקציר הפרקים הקודמים״. אבל החלטתי שלא. התוצאה היא שהמפגש עם קרבצ׳נקו היה לא פשוט. לא כי נגלתה לפני דמות מעוררת מחלוקת או כזו שמייצרת רתיעה. להפך: יש בה משהו שובה לב, בכנות, בפגיעות, באותנטיות (שגם עובר בציורים). אבל גם מצמית: לא פעם מצאתי את עצמי משתאה (ומתכווץ) מול סיפור חייה. 

ואני אחסוך בפרטים (אני מניח שחיפוש קצר בגוגל יציג את הסיפור כולו): האשפוזים בבתי חולים, החיים בכת, ״האקס מהגיהנום״, בית הספר למתמודדי נפש, ההפגנות, עורכי הדין, האיומים על חייה, המשפט. מבחינה הזו המחשבה האם לראיין את קרבצ׳נקו העמידה בפניי מבחן מעניין: האם הייתי נפגש איתה אם היא לא הייתה מפורסמת; אם לא היה את הסיפור מאחורי. האינסטינקט רוצה להגיד שלא; אבל אחרי שראיתי את העבודות לא היה לי ספק שכן.

מלבד אותם ציורים מתוך ספר הילדים, העבודות בתערוכה נעות על טווח זמן של כעשור, במנעד טכניקות (שמן, אקריליק, פסטל ועוד), כשמוקד הוא הדיוקנאות העצמיים. אלה מציגים עולם פנימי מורכב, שכמו קורא לצופה תזכרו אותי. זו אני. ולא מה שאולי שמעתם בטלוויזיה. כך, יש דיוקנאות שבהם הסיפור האישי ניכר בתווי הפנים (אפל, מוצלל, ריקני), בעוד שבדיוקנאות אחרים קרבצ׳נקו מורחת אודם, כמו הייתה חלק מסצינה פתיינית ולא אופיינית.

אולה טימר קרבצ׳נקו, תערוכת יחיד בפרטר. צילומים: מ״ל

אולה טימר קרבצ׳נקו, תערוכת יחיד בפרטר. צילומים: מ״ל

״אחרי היציאה של ״צל כבד״ פנו אלי כל מיני אוצרים עם הצעות, אבל חיכיתי שתגיע הצעה שאני מרגישה אליה חיבור״, היא מספרת על תחילת העבודה על התערוכה. ״אני מכירה את תמה (גורן) הרבה זמן דרך פייסבוק, ואחרי יציאת צל של אמת היא תפסה יוזמה ואמרה ׳לבחורה הזו צריכה להיות תערוכה, הגיע הזמן׳.

״לשמחתי רועי ברנד הרים את הכפפה ואמר שהוא מעוניין. אין לו טלוויזיה בבית, הוא לא הכיר את הסיפור; הוא אמר שהוא רוצה לאצור את התערוכה בגלל העבודות״.

המשיכה לעסוק באמנות הגיעה מהוריה שלמדו אמנות באודסה. אביה מת בגיל 24, כשהייתה בת שלוש. ״היינו משפחה קטנה של נשים: אני, סבתא, אחותי ואמא בקצרין, על סף השדה הפתוח. שם גדלתי״. 

בגלל זה הלכת ללמוד אמנות?

״הגעתי למכון לאמנויות במכללת תל חי אחרי שכל מה שידעתי על ציור נמחק ממני. הכל. לא באמת עסקתי בציור, זה היה לברוח. החלטתי לנסות ללמוד מחדש ממש לצייר. רואים את זה בעבודות בשנה הראשונה. בשנה השנייה הכל התחיל להיפתח: הקו, הצבע, הביטחון העצמי. בשנה השנייה יצא צל של אמת, הכל קרס עוד פעם. כמה פעמים התחלתי מחדש והכל קרס, היה קשה ללמוד, להתרכז״. 

בפרויקט הגמר הציגה מיצב שכלל עצים עטופים בסרטי סאטן לבנים, ״הסרט המסורתי של אוקראינה, עם קוצים, כמו זר של ישו״. ממול הציבה את הציורים שלה אחד אחרי השני, ״אי אפשר היה לראות את כל הציורים בבת אחת. היה צריך להזיז, קצת כמו מבוך־ציורי לא מאוד מזמין. אנשים התקשו לראות את העבודות אבל אני אהבתי את זה.

״זה היה כמו בואו תיכנסו לנפש שלי אבל לכו להזדיין. דיברתי שם על ניתוק, שהתחיל מקשיי הגירה, עליתי לארץ בגיל 7, באודסה היינו מבוססים, ולפתע הגענו לפה ואנחנו שום דבר. אין לך בית, אין לך כלום, אין לך שפה. וככלל החיים כרוסיה, אוקראינית, יכולים להיות מאוד לא נעימים ומאוד סקסיסטיים.

אי אפשר היה לראות את כל הציורים בבת אחת. היה צריך להזיז, קצת כמו מבוך־ציורי לא מאוד מזמין. אנשים התקשו לראות את העבודות אבל אני אהבתי את זה. זה היה כמו בואו תיכנסו לנפש שלי אבל לכו להזדיין

״אז המיצב דיבר על הגעגוע שלי לבית. במשך הרבה שנים אני מנותקת מהמשפחה, רק עם אמא. אחותי עזבה מזמן, הייתה תחושה גדולה של נתק. אני עקורה מההיסטוריה, מאבא, מהמשפחה, מאיפה שנולדתי, מתיישבת פה, כמו דרדר, אין לי שורשים, הם לא חזקים. 

״לקחתי את העצים והקוצים והכרחתי אותם להיות אוקראינה וכל האמנות הנוצרית שגדלתי איתה. זה היה לתת בעיטה לקוץ, אחד הסמלים החזיקים והעתיקים. והציורים דיברו על עולם אחר: מבוך, ניתוק אישי, ניתוק מהקרקע״.

birds

איך בחרת את העבודות לתערוכה? למה להתמקד בפורטרטים?

״יש לי מלאי גדול של עבודת בכל מיני סגנונות, הבאתי לתמה ולרועי, והם בחרו להתמקד בפורטרטים שזה דבר שאני עושה הרבה. הוא שם כל הזמן, אתה לא צריך לבקש מאף אחד, לא צריך לשלם לאף אחד, זה קל. וזה הופך להיות עיסוק: בגלל שאני מכירה את עצמי כל כך טוב, קל לי לבטא עם זה, ולא רק מהבחינה הטכנית״. 

מה הלאה?

״ברור שאני רוצה להתפתח. קשה לי לבקר בתערוכות, לדבר עם אנשים, אני יותר בן אדם של בית, בשקט שלי. אני אפילו לא שמה מוזיקה כשאני מציירת. אני עוסקת בנפש האדם, זה מה שמענין אותי. אני מתעסקת יותר בתוכן, פחות בחומרים, בנפש האדם: זה החיבור שלי לעולם ולאמנות.

״ובגלל הסערות שעברתי, לא יצא לי עד היום לשבת על גוף עבודות אחד, להעמיק. אבל זה מה שאני הולכת לעשות עכשיו: אני בונה סטודיו באוקראינה, בכפר ליד אודסה. מכרתי קצת עבודות, יהיה לי פנאי, ואני מתכוונת לשבת ולהתחיל לעבוד על משהו חדש״.

למה אוקראינה? 

״אני סוג של חייבת לחיות גם באוקראינה וגם בארץ – זה הקריירה והחברים, ושם סבתא שלי. היא בת 85, אני רוצה להיות איתה, היא גידלה אותי. הבית בשטח כפרי, נורא נעים לי להיות שם, מאוד שקט, אני מרגישה שם בנוח. אני רוצה לבוא לסטודיו ולעבוד, שבע שעות, שמונה שעות, כמו יום עבודה. ובסוף גם למכור עבודות כמובן״. 

את יודעת כבר במה יעסוק הפרויקט?

״נקודת המוצא תהיה המוות של אבא שלי. אני מאמינה שזה השפיע על הרבה הבטים בחיים שלי. קשה להגיד לאן זה יתפתח מפה, יש דברים שאני מעוניית להתעמק בהם. היו לי התחלות בצילום, בווידאו, זה לא יהיה דומה למה שאתה רואה בתערוכה, אבל זה בטוח יהיה עם סרטי סאטן.

״אני מתה כבר להתחיל״.


אולה טימר קרבצ׳נקו | תערוכת יחיד
אוצרים: רועי ברנד, תמה גורן
פרטר חלל פרויקטים לאמנות ופילוסופיה, פרישמן 37, תל אביב
נעילה: 4.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden