כל מה שחשוב ויפה
מור ישראלי. אדוות, 2018
מור ישראלי. אדוות, 2018

24 תמונות לשנייה: ״העושר של האנימציה הישראלית״ במוזיאון תל אביב

האוצרת טל לניר מציגה בתערוכה חדשה במוזיאון תל אביב כ־70 סרטי אנימציה אנימציה של יוצרים ישראלים מהעשור האחרון. ״מוזיאונים צריכים לשלב איור ואנימציה בצורה טבעית בלוח התערוכות״

יובל: הי טל, בוקר טוב ומזל טוב על התערוכה החדשה. מה שלומך בימים אלו?

טל: הי יובל. שלומי מצוין, ברגיעה קלה אחרי חודשים סוערים להקמת התערוכה

יובל: שכללו אני מניח שעות רבות של צפיה בסרטי אנימציה

טל: הרבה מאוד שעות. צפיתי במאות של סרטים

יובל: כיף! אז בואי נלך אחורה: מאיפה הגיע הרעיון לתערוכה עשרים וארבע תמונות לשנייה – מבחר סרטי אנימציה מהעשור האחרון מאת יוצרים ישראלים?

טל: קודם כל אני מאוד אוהבת אנימציה וכבר שנים מנסה לקדם בצורה כזו או אחרת את המדיום. היו שני מקרים שהביאו את התערוכה לכדי מימוש. הראשון היה כשנסעתי לבצלאל לראות את תערוכות הבוגרים. אחרי שצפיתי בתערוכת האמנות נכנסתי לתערוכת בוגרי האנימציה ויצאתי נפעמת.

חזרתי למוזיאון וכתבתי למירה לפידות (האוצרת הראשית) שאנחנו צריכים לעשות משהו. יד הגורל רצתה ויום לאחר מכן הגיע עמית גורן, מנכ"ל קרן מקור לקולנוע וטלוויזיה, לפגישה עם מירה ואמר לה כמה האנימציה בארץ מפותחת ונהדרת. שני המקרים הסמוכים הללו הביאו להחלטה לעשות תערוכה שתייצג סרטי אנימציה ישראליים בעשור האחרון

יובל: האמת שזה נכון, יש פה כשרונות פנטסטיים בתחום. מתי זה קרה? על מתי אנחנו מדברים?

טל: זה קרה בקיץ, בתחילת אוגוסט. החלטנו להיות ספונטניים ולרוץ עם זה

יובל: דייי. זה באמת ספונטני, בטח ובטח ביחס למוזיאונים באופן כללי

טל: מאוד. היה פתח בלוח של המוזיאון ובמקום לחכות שנה שנתיים הבנו שצריך להכות בברזל

יובל: יפה! ואז מה? מאיפה התחלת?

טל: פניתי לבתי הספר המובילים בתחום – בצלאל וספיר; לבלוגרים של אנימציה: דניאלה קופלר, צביקה אורן ויוני שלמון; ולאיגוד מקצועות האנימציה – וביקשתי מכולם לשלוח לי סרטים משמעותיים מהעשור האחרון, עם דגש על סרטים שהוצגו בפסטיבלים נחשבים בעולם

יובל: ובאיזה שלב התגבש לך הרעיון מה ואיך להציג?

טל: התחלתי עם המחשבה על לעשות אסופות עם הרעיון שאנשים לא יוכלו לצפות בשעות רבות בבת אחת. ככל שהתקדמתי עם הצפייה התחלתי לא לרק להבדיל מבחינת איכות, אלא גם מבחינה נרטיבית. ואז הבנתי שאני רוצה לחלק לאסופות שונות שיובדלו מבחינה נרטיבית ושיוקרנו בפרקים שונים. כל אסופה תוקרן לשבועיים ולאחר מכן תוחלף לאסופה הבאה.

הייתי צריכה גם להתחשב באולם שעמד לרשותי. גלריה גראף היא גלריה של ״קופסא שחורה״ שמיועדת להקרנות וידאו, אבל היא קטנה ולא יכולתי לשים כמה סרטים בבת אחת

דפנה אוודיש. אולי רק ציפורי מסע יודעות, 2016

דפנה אוודיש. אולי רק ציפורי מסע יודעות, 2016

אורי ומיכל קרנות. Hollow Land, 2013

אורי ומיכל קרנות. Hollow Land, 2013

יובל: יכולה לתת דוגמה לפרקים ואולי לעבודה מייצגת מכל פרק?

טל: בהחלט. הפרק הראשון מציג סרטים עם ביקורת או התבוננות פוליטית וחברתית. לדוגמה, הסרט hollow land של אורי ומיכל קרנות הוא סרט סטופ־מושן שמציג את חוויית המהגר. מתוך שם הסרט יש כמובן התייחסות לישראל אבל הסרט פתוח לפרשנויות רבות ויכול להתאים למקומות רבים.

הפרק השני, חוליות, דן בסרטים בעלי אופי יותר אקספרמנטלי עם ניחוח וידאו־ארט. רוב הסרטים שם הם ללא נרטיב. בפרק הזה שמתי לדוגמה שני סרטונים של גיל אלקבץ. גיל הוא אחד מהאנימטורים הוותיקים בארץ שעבר לגרמניה. העבודות שלו מאוד תלויות איור ומדגישות את התנועתיות והתזמון שהם מרכיבים מהותיים באנימציה.

הפרק השלישי, הדרך להיות, מציג מסעות רגשיים ונפשיים של הגיבור. רן הללי, אנימטור נהדר, מציג שם את ״בין הדובים״, שכמו הרבה מסרטי האנימציה משתמש בחיות על מנת להעביר אלגוריה לעולם אנושי פנימי

יובל: והגענו רק לאמצע, נכון? יש עוד שלושה?

טל: כן, אנחנו רק באמצע 🙂

הפרק הרביעי, פלומות, הוא מעין המשך של האסופה הרביעית, ומציג סיפורים של בני נוער וילדים. האנימציה הרבה פעמים מקושרת לעולם הילדות, בגלל השימוש בה בסרטים המצוירים, ולכן שמתי לב שהרבה יוצרים לוקחים את המדיום לכיוון של הילדות, אך בדרך כלל הגיבור/ה עוברים נקודת מפנה המבגרת אותם. לרוב זה יהיה קשור במוות או מקרה לא נעים. הסרט ״פלומות״ של חני דומבה ותום קוריס הוא דוגמה נפלאה. זהו סרט סטופ־מושן שגיבורתו עוברת תהליך פיזי פנטסטי, כשכל מה שהיא רוצה זה להשתלב.

חשוב לי לציין שלגבי מסעות רגשיים ותהליכים התבגרות, מדיום האנימציה מציע אפשרויות רבות ומגוונות מקולנוע ״רגיל״

חני דומבה ותום קוריס, פלומות, 2020

חני דומבה ותום קוריס. פלומות, 2020

יובל: אולי נדבר על זה עוד מעט, סקרן לגבי הפרקים החמישי והשישי

טל: אני אפרט עוד שניים בקצרה… במילים אחרות היא אסופה המציגה סרטים הדנים במערכות יחסים. לאו דווקא רומנטיות, אלא גם יחסים בין ילדים והורים.

והאסופה האחרונה, ציפורי מסע, מציגה סרטי דוקו־אנימציה וסרטים שמבוססים על מקרים אמיתיים. זו אסופה מאוד חשובה שמאירה אור על מגמה של השנים האחרונות, לשלב אנימציה בסרטי דוקו

יובל: ורגע לפני המהות – מילה על המשתתפים? נראה לי שיש פה הכל מהכל – גיל, שלב מקצועי, רקע וכן הלאה?

טל: רוב המשתתפים הם בוגרי בתי ספר לאמנות, אבל יש גם משתתפים שמגיעים מרקע עצמאי. יש את האנימטורים היותר מנוסים שכבר משולבים בתחום, כמו מיכאל פאוסט, גיל אלקבץ וריקרדו ורדסהיים, שהם מבוגרים יותר; יחד עם אנימטורים צעירים יותר.

זה מעניין גם לראות שיש קשת רחבה מבחינת הג׳נדר – אין הבדל מהותי בין גברים ונשים לדוגמה. יש חילונים, דתיים… אחד מהדברים ששמתי לב הוא שלא מצאתי אנימטורים המגיעים מהמגזר הערבי למשל

יובל: איך את מסבירה את זה?

טל: אני משערת שיש כמה הסברים, כשהראשון הוא חשיפה בגיל צעיר. הרבה מאוד אנימטורים גדלו על תרבות אנימציה. יכול להיות שערבים ישראלים היו חשופים לכך פחות. אפשרות נוספת היא חוסר קבלה של המקצוע בבית. זה מקצוע שעדיין לא מקבל בארץ את המקום הראוי לו מבחינת יוקרה.

זו גם החשיבות של הצגת התערוכה במוזיאון. ההבנה שאנימציה היא מדיום אמנותי לכל דבר ולאו דווקא סרטים לילדים

birds

יובל: אכן, והזכרת מקודם שמדיום האנימציה מציע אפשרויות רבות ומגוונות מקולנוע ״רגיל״, את המגמה של שילוב אנימציה בדוקו, את זה שאנימציה היא לא רק לילדים. אז אני תוהה איפה עובר הקו בין הניסיון להציג מנעד רחב ככל האפשר לבין אמירה על אנימציה, על התחום, על היוצרים המקומיים? כי סביר להניח שמעטים יבואו לראות כל שש המקבצים מההתחלה ועד הסוף

טל: אני מקווה שאנשים יבואו שוב ושוב לראות את האסופות השונות, גם אם לא את כולם מההתחלה ועד הסוף.  אכן רציתי להציג מנעד רחב ככל שאפשר על מנת שהקהל המגיע למוזיאון יתרשם מהעושר של האנימציה הישראלית. האמירה כאן היא ״בואו תראו מה עושים פה״. הרבה מאוד אנשים, כולל מתחום האמנות בארץ, בכלל לא מודעים לעשייה הזו. מבחינתי זו מעין תערוכת פתיחה לשילוב אנימציה במרחב המוזיאלי.

שנה הבאה אני אוצרת רטרוספקטיבה לדוד פולונסקי. אני מאמינה שמוזיאונים צריכים לשלב איור ואנימציה בצורה טבעית בלוח התערוכות. זה הצעד הראשון

יובל: אני הראשון שמסכים…!

טל לניר. צילום: מ״ל

טל לניר. צילום: מ״ל

ארי פולמן, דוד פולונסקי. ולס עם באשיר

ארי פולמן, דוד פולונסקי. ולס עם באשיר

יובל: תגלי לנו משהו על פולונסקי, אם כבר סיפרת?

טל: וואו, זה ממש מרגש. להבדיל מהתערוכה הזו, על התערוכה של פולונסקי אני עובדת כבר הרבה זמן. פולונסקי הוא בעיני מגדולי האמנים בארץ. זו תערוכה שתציג את הפרויקטים השונים שלו – מאנימציה לוואלס עם באשיר ועד איורים לספרי ילדים. יש לו מצד אחד קו מאוד ברור ומצד שני הוא ורסטילי לגמרי ויכול לצייר, לאייר ולהנפיש כפי שהוא רוצה. הוא משתנה לחלוטין מפרויקט לפרויקט.

אני מאמינה שהתערוכה עכשיו היא תוצאה של ואלס עם באשיר. ארי פולמן ופולונסקי פתחו את אפשרות האנימציה עבור הרבה מאוד יוצרים וצופים. העיסוק בנושאים רציניים כמו טראומה וזיכרון, היכולת ליצור יצירה עמוקה ומורכבת – רגשית ואמנותית – דרך המדיום, היתה חדשה עבור אנשים ופתחה דלת למחשבה אחרת.

יובל: לגמרי. אז לקראת סיום – כמה סרטים בסך הכל מוצגים בתערוכה?

טל: בערך כ־70 סרטים. כל אסופה היא בין שעה ושעה וחצי

יובל: אז תבחרי סרט אחד אהוב עליך במיוחד ותספרי למה

טל: אוי… זה ממש קשה

יובל: ובכל זאת…

טל: אני מאוד אוהבת את הסרט ״בפה פעור ובאוזניים עצומות״ של אמילי נוי ותום מדר. זהו סרט סטופ־מושן שקצת מזכיר בהוויה שלו את הסרט ״מרי ומקס״ למי שמכיר. זה סרט שמציג עולם של אישה בודדה וכיצד היא מתמודדת עם שינוי קטן שפותח פתח לחיים אחרים.

זה סרט יפה שמשלב את עולם המוזיקה בצורה מאוד מרגשת

יובל: יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף לספר לפני שנפרדים?

טל: סרטי אנימציה משלבים מכל עולם האמנות: רישום וציור (או פיסול), בימוי, שילוב נכון של מוזיקה, עריכה נכונה והפקה. כל סרט לוקח חודשים או שנים לעשות לכדי יצירה כוללת ומוגמרת. כך גם צריך לשפוט כל יצירה, כעולם ומלואו


עשרים וארבע תמונות לשנייה
מבחר סרטי אנימציה מהעשור האחרון מאת יוצרים ישראלים
אוצרת: טל לניר
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27
נעילה: 8.1.22

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden