כל מה שחשוב ויפה
יאיוי קוסאמה. צילום: יוסוקה מיאזקי
יאיוי קוסאמה. צילום: יוסוקה מיאזקי

בגיל 92, יאיוי קוסאמה היא האורקל של עולם האמנות

בתערוכה במוזיאון תל אביב מוצגות כ־250 עבודות שיצרה קוסאמה מגיל חמש ועד היום: חדרי אינסוף ופיפ־שואו, דלעות צהובות וציורי רשתות, זרועות ענק וכדורי מראה, שמשקפים את הקהל ואת היקום כולו

העבודה המוקדמת ביותר בתערוכה של יאיוי קוסאמה במוזיאון תל אביב, שתיפתח בעוד מספר ימים, היא ציור שציירה בגיל חמש (!). דף נייר קטן מצוייר בצבעי פסטל, ובו קבוצת נשים לובשות קימונו, ליד בית קטן וורוד, שמארובתו מסתלסל עשן וברקע הר סגול. הילדה הייתה כשרונית ללא ספק, וממש כמו אצל פיקאסו בצעירותו, מעניין לחשוב על קווי הדמיון בין הציור הילדותי ליצירותיה כאמנית בוגרת. אבל מעבר להתרפקות הביוגרפית, אצל קוסאמה קל מאוד לראות את הקשר: אין בציור אף לא סנטימטר פנוי, כולו מנוקד בנקודות עגולות וקטנטנות.

קוסאמה, היום בת 92, מעידה על עצמה שכבר בגיל חמש פקדו אותה הזיות וחלומות, שבהם ראתה חדרים שלמים מתמלאים בפרחים ונקודות. הכללתו של הציור הזה בתערוכה, לצד ציור מגיל 10 של דיוקן אימה, כמו באה להוכיח זאת.

קוסאמה בת 10. צילומים: מ״ל

קוסאמה בת 10. צילומים: מ״ל

קוסאמה, ציור מגיל 5, 1934

קוסאמה, ציור מגיל 5, 1934

חדר מראות 1965

חדר אינסוף, 1965

חדר אינסוף במוזיאון תל אביב, 2021

חדר אינסוף במוזיאון תל אביב, 2021

מעטים האמנים שזוכים לספר ולטוות בעצמם את המיתולוגיה של חייהם ולחיות אותה לאורך שנים כה רבות. ומעטים עוד יותר הם אלה שמגיעים למעמד של כוכבי־על, כמו קוסאמה, אולי האמנית הפופולרית ביותר בעולם כיום, גם מעבר לגבולותיו הצרים של עולם האמנות.

זאת שעקפה את כשרון המיתוג של אנדי וורהול ואת העממיות של קית הרינג ובסקיאט. זו שהקהל בהמוניו נוהר להיכנס בשערי התערוכות וחדרי האינסוף שלה ברחבי העולם, לתהות על מקורות השיגעון והתבונה של עבודותיה; להיכנס לראש שלה, או לפחות להצטלם עם עבודותיה העוטפות את החלל. וזו שלמעלה מ־40,000 כרטיסים לתערוכה שלה במוזיאון תל אביב נמכרו תוך יומיים.

״יאיוי קוסאמה היא מהאמנים החשובים ביותר שפעלו לאורך המאה ה־20 והיא נכנסה למאה ה־21 ברגל בוטחת״, אמרה עליה מנכ״לית מוזיאון תל אביב, טניה כהן עוזיאלי, במסיבת עיתונאים שנערכה הבוקר לקראת פתיחת התערוכה. ״מה זה אומר להציג אמנית פורצת דרך ואוונגרדית, שאומרת על עצמה שהיא כופרת בעולם האמנות – ויחד עם זאת היא מתכתבת כל השנים עם תולדות האמנות? את ההדים של ההתכתבות הזו אפשר יהיה לראות בתערוכות הקבע ובתערוכת אוסף פרלשטיין, עבודות של ג׳ורג׳יה אוקיף – שעליה סיפרה קוסאמה ששימשה גשר עבורה למערב; עבודות מז׳נרים כמו סוריאליזם ומינימליזם. כך שזו לא רק תערוכת סלפי וחדרי מראות״.

בין קוסאמה לבורז׳ואה

התערוכה בקנה מידה חסר תקדים, כוללת 250 עבודות שהושאלו מ־30 אוספים ומוסדות ונפרשו על פני שישה אולמות במוזיאון. היא ממשיכה מהלך של תערוכות גדולות של אמניות חשובות ופורצות דרך, שהחלה סוזן לנדאו לפני מספר שנים, ובראשן לואיז בורז׳ואה – ״הפניית הזרקור לנשים אמניות גדולות היא חלק מהמשימה המוצהרת שלנו ואנחנו ממשיכות את זה הלאה״, אמרה כהן עוזיאלי.

בין קוסאמה לבורז׳ואה יש לא מעט מן המשותף, שתיהן פעלו לאורך קרוב למאה שנה ושתיהן הקדימו את זמנן; שתיהן היו זרות ששברו את תקרת הזכוכית ובעטו וחצבו את דרכן, לא בלי קושי, פרובוקציה ומחיר אישי, במועדון הגברי האליטיסטי של סצנת האמנות של ניו יורק בשנות ה־50 וה־60. שתיהן התפרסמו עוד יותר וזכו להצלחה מסחררת בגיל מופלג.

אולם יש גם הבדלים מהותיים ביניהן, וההבדל החשוב מכולם כיום הוא שקוסאמה עדיין חיה, פעילה ויוצרת. בעשור העשירי לחייה, ממקום מושבה בטוקיו, היא מעורבת גם בתערוכה החדשה בתל אביב הרחוקה, מרמת הבחירה בעבודות ועד לפריסתן באולמות, ולאחרון המאמרים בקטלוג.

הרטרוספקטיבה שמקיפה עבודות של קוסאמה מילדותה ועד לעבודות מהשנה האחרונה, נערכת באוצרות משותפת של סוזן לנדאו ושל סטפני רוזנטל, מנכ״לית מוזיאון גרופיוס באו בברלין. ״תערוכה בסדר גודל כזה ובמורכבות כזו דורשת שותפות״, מסבירה לנדאו, שלאורך הקריירה שלה כאוצרת ומנהלת הצטיינה בהובלת פעולות משותפות עם מוסדות מובילים בעולם. ״זו תוצאה של תהליך ארוך שנים, ויש פלא בכך, שההזדמנות נקרתה בפנינו דווקא בתקופת הקורונה, ודרשה אומץ והימור – להקים פרויקט כזה בזמנים של אי ודאות״.

את האירוע עוטפת הפעם קבוצת כוח נשית דווקא – לצד כהן עוזיאלי, לנדאו ורוזנטל, עומדת האוצרת הראשית מירה לפידות ואוצרות המשנה של התערוכה שחר מולכו ונעמה בר־אור. לדברי לנדאו, הקונספט של התערוכה כשהוצגה בברלין היה יותר דידקטי ולינארי, ובמרכזה הוקדש מקום רב לסיפור התערוכות של קוסאמה הצעירה – עם שחזורי הצבה של תערוכות שקוסאמה הציבה ועיצבה בעצמה.

קוסאמה בסטודיו בניו יורק, 1963

״כאן הייתה החלטה עקרונית שהתערוכה צריכה להיות חווייתית״, היא אומרת, למרות שכתערוכה רטרוספקטיבית – היא בנויה בסדר כרונולוגי. ואכן יש בה לא מעט חוויות: כמעט בכל אחד מהאולמות משולבים חדר מראות או חדרי הצצה ״פיפ שואו״, שם שניכסה לעבודותיה ממועדוני הסקס הסליזיים של ניו יורק באמצע שנות ה־60, והשתמשה בחוכמה בכוח המשיכה שלו.

החוויה שבתערוכה מתפתחת במעבר בין החללים בשני הבניינים, בין חלל הדלעות הצהובות – אולי עבודתה המזוהה ביותר – לגן הקסום הנגלה במורד המדרגות הנעות. רצפה מנוקדת ושלל זרועות תמנון עצומות שמתנחשלות סביבנו בסגול עז, בואך גלריית אלשטיין – האולם הגדול שבאגף החדש, שם ממתינים כדורי הכסף של ״הגן של נרקיס״. אותה עבודה פורצת דרך שהציגה בהסתערות גרילה על גני הביאנלה בוונציה ב־1966 – מפגן כוח ותעוזה יוצא דופן ועבודה שהפכה לאיקונית.

שתי השפעות משמעותיות שהיא עצמה מציינת, בניסיון להסביר את מקורות ההשראה שלה – העוצמה והגודל של האוקיינוס השקט, שראתה בטיסה מיפן לארה״ב, ומנגד – חלוקי הנחל הקטנים שמאחורי בית ילדותה ביפן

״יש בה הרבה מעבר לנקודות ולגיל ולשיגעון – ואנחנו שואפות להראות את זה בתערוכה״, מדגישה לנדאו. ״ההתפתחות שלה, מילדותה במטסומוטו, דרך לימודי הציור בקיוטו והמעבר לניו יורק (בעקבות ההכרות עם ציוריה של ג׳ורג׳יה אוקיף, או שלא), ההצלחה באירופה והחזרה לטוקיו לאחר משבר נפשי קשה.

״במאמר לקטלוג אני מכנה אותה מורדת אינסופית – מרדה באמא ובמשפחה היפנית, ובהמשך מרדה במסורות אמנותיות. בתערוכה אני מנסה לתת נוכחות למעבר בין שנות מטסומוטו לניו יורק. הזינוק שעשתה – מציירת צעירה בעיר פריפריה ביפן והמעבר אל לב העשייה האמנותית – והשינוי הדרמטי שמתבטא בין היתר ברשתות האינסוף שציירה.

birds

״שתי השפעות משמעותיות שהיא עצמה מציינת, בניסיון להסביר את מקורות ההשראה שלה – העוצמה והגודל של האוקיינוס השקט, שראתה בטיסה מיפן לארצות הברית, ומנגד – חלוקי הנחל הקטנים שמאחורי בית ילדותה ביפן. אלה הם מקורות האינסופיות שהיא מנסה לבטא – ולכלול בתוכה את היקום, האדם, הבד, הרשת, הקירות השולחן… ולהיעלם בעצמה בתוך היקום, בתוך האינסוף״.

בשנות ה־70 כמעט שנעלמה קוסאמה מהתודעה הציבורית. שנים רבות לא ציירה כלל וכתבה לא מעט (יותר מ־20 ספרים לדברי לנדאו). כעבור 20 שנה חזרה למרכז הבמה ובגדול, כשהופיעה ב־1993 בוונציה, הפעם כנציגה הרשמית של יפן לביאנלה.

בשנות ה־2000 הפך הפן המסחרי של אמנותה לבולט במיוחד – והיא נחשבת לאמנית האישה בעלת המכירות הרבות ביותר של עבודות במכירות פומביות. שיתופי פעולה עם מותגי על כמו לואי ויטון ומיתוג העבודות שלה כחלק ממפעל חזותי רב זרועות, לא פוגעים בחשיבות האמנותית של עבודותיה ולא גורעים מהשפעתה בעולם האמנות. גם ריבוי התערוכות והמוצרים הנלווים אליהן אינם פוגעים בחד־פעמיות של דמותה המוזרה והאקסצנטרית.

אולי היה זה הזמן שבשל ואולי התלכדות קוסמית מסוג אחר, שהפכה את עבודותיה לנכונות כל־כך לרוח התקופה. אותם כדורי כסף בגינת נרקיס, אותן מראות ונקודות ההופכות כל חלל לאינסופי, לצד המיתוס של האישה שאישפזה את עצמה במוסד לבריאות הנפש והקימה את הסטודיו שלה בין כתליו המגוננים – כל אלה העניקו לה מעמד של אוראקל הרואה את הנולד.

דווקא היא, קוסאמה המורדת, הפכה לנביאת עידן הסלפי ואמנות האימרסיה. ודווקא העקביות של עבודותיה – במשך יותר מ־50 שנה – מוצאת הד בליבם של קהלים מרובים. כך מקווה גם מוזיאון תל אביב.


יאיוי קוסאמה, רטרוספקטיבה
אוצרות: סטפני רוזנטל, סוזן לנדאו
אוצרת משנה: שחר מולכו; עוזרת לאוצרת: נעמה בר־אור
מוזיאון תל אביב, שד׳ שאול המלך 27, תל אביב
פתיחה: 15.11.21; נעילה: 23.4.22

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. נעמה לוי

    יש כאלו שקשה להם עם גבולות,קווי מתאר,קביעות והגדרות,והם יוצרים להם עולם כזה משלהם.לעיתים הם מאבדים אחיזה נופלים לשיגעון.האומנית היא אומנית גדולה משום שהיא מצליחה לתת ביטוי מושלם לעולמה,ואפילו לא משוגע בכלל.העבודה על האהבה שהיא ראתה( זרועות התמנון המנוקדות) ….

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden