כל מה שחשוב ויפה
טילדה סווינטון, ״הקול האנושי״. צילומים: באדיבות בתי קולנוע לב
טילדה סווינטון, ״הקול האנושי״. צילומים: באדיבות בתי קולנוע לב

לוויה במשמעות כפולה: אופנה ומוות ב״הקול האנושי״ של אלמודובר

הקול האנושי, סרטו החדש (והקצר) של אלמודובר, הוא לונה פארק של בגדי מעצבים וטירוף; הסרט המרהיב והחומרי ביותר של הבמאי, שלא רק הופך את האופנה לשחקנית מרכזית, אלא גם מבהיר למה בגדים יפים יכולים להציל ממוות  

אפשר לומר ש״הקול האנושי״ – הסרט החדש והקצר של פדרו אלמודובר – הוא סרט על אישה (טילדה סווינטון) שננטשת על ידי אהובה ודעתה הולכת ונטרפת בתוך הדירה הקטנה שלה. אפשר גם לומר שזהו סרט על קולנוע, ועל עשיית קולנוע, שמבקש בכוונה לטשטש את הגבול בין מה שקורה על המסך לבין מה שקורה בחיים האמיתיים. מילא שהתפאורה מוצגת לנו, הצופים, פעם אחר פעם מ״הכיוון הלא נכון״ – וכך חושפת את הסט כולו, כמו בתיאטרון – אלא שלרגעים גם קשה שלא לתהות האם סווינטון מדברת מגרונה של הדמות שלה או מגרונה שלה עצמה.

ואפשר לומר – וזו כמובן האפשרות המועדפת עלי – שזה גם סרט על אופנה. ב־30 דקות מתומצתות להפליא מצליח אלמודובר, עם הפאשניסטה סווינטון, לגעת בכל כך הרבה תיאוריה של אופנה ובלימודי תרבות חומרית, שלרגעים אף תהיתי האם עדיף לי להקרין את הסרט לסטודנטים שלי בקורס ״מבוא לתיאוריה של אופנה״ במקום לדבר 14 שיעורים.

זה הסרט המהודר ביותר של אלמודובר עד כה, הכרעה אמנותית שמאפשרת לו להפוך את האופנה מחומר רקע שמשמש בדרך כלל כאחד האמצעים לאפיון דמויות, לחלק מהותי מהעלילה. אי אפשר שלא לשים אליה לב, ואי אפשר שלא לתהות על תפקידה בסרט כשחקנית המשנה החשובה בו.

ואופנה, אופנה ב־Capital F, נוכחת בסרט מהרגע הראשון. סווינטון מפציעה על רקע אפור ותעשייתי לבושה בשמלת ערב עשויה קטיפה של בלנסיאגה. אבל זו לא סתם שמלת ערב אדומה. החצאית העצומה שלה, שכאילו ונמתחה על כדור פורח, מזכירה בכוונה שמלות נשף המחוזקות בקרינולינה מהמאה ה־19.

האופנה הופכת מחומר רקע שמשמש בדרך כלל כאחד האמצעים לאפיון דמויות, לחלק מהותי מהעלילה. אי אפשר שלא לשים אליה לב, ואי אפשר שלא לתהות על תפקידה בסרט כשחקנית המשנה החשובה בו. ואופנה, אופנה ב־Capital F, נוכחת בסרט מהרגע הראשון

העודף הפראי הזה, שחורג פעם אחר פעם מהחיים הממוצעים, מאפיין את הסרט כולו. לא רק כי הוא עמוס עד להתפקע במותגי יוקרה (פריטים של דריס ואן נוטן, או שאנל, צצים בכל רגע; אפילו אלומודובר עצמו מפציע בפתיח לסרט בז׳קט של לואווה), אלא גם באופן שבו הגיבורה מתייחסת לפריטים האלה. בסרט שהוא כמעט נטול דמויות נוספות, וגם הדיאלוג במרכזו נדמה לרגעים כמו מונולוג ארוך, הבגדים והחפצים היפים – חלקם עוצרי נשימה, מוגשים כתופינים של סגנון – מגלמים את בני הלוויה שלה. 

האמת היא, שאם סווינטון הייתה לבושה בבגדים ממוצעים, ומתנהלת בסביבה ממוצעת, ספק האם הקהל היה מקדיש מחשבה לעובדה שהיא בכלל לבושה על המסך. וזה לא במקרה. התלבשות היא פעולה כה יומיומית, ובגדים ״רגילים״ נמצאים סביבנו כל הזמן, שאנחנו לרוב לא מקדישים להם תשומת לב מיוחדת. הם הופכים למעין רעש רקע.

ובכלל, כתרבות, אנחנו לרוב מנסים להמעיט בחשיבותם, ומכאן אמירות שגורות נוסח ״אל תסתכל בקנקן״, או הדחף הבלתי נלאה של הדת להדגיש משמעות רוחנית על חשבון זו החומרית. אנחנו מקדישים תשומת לב ועניין מיוחד למה שאנחנו לובשים או למה שאחרים, רק כשמשהו אינו לחלוטין מסתדר עם התבנית המוכרת.

אלמודובר לא מאפשר לנו להתחמק מהאופנה הפעם. הוא מכריח אותנו להתעסק בה. האופנה בסרט היא כמעט פורנוגרפיה של סגנון אישי, אופנה עכשווית ומותגים. מעבר לכך שהיא תענוג חזותי, הגיבורה עסוקה בחפצים ובבגדים כל הזמן

ואלמודובר לא מאפשר לנו להתחמק מהאופנה הפעם. הוא מכריח אותנו להתעסק בה. האופנה בסרט היא כמעט פורנוגרפיה של סגנון אישי, אופנה עכשווית ומותגים. מעבר לכך שהיא תענוג חזותי, הגיבורה עסוקה בחפצים ובבגדים כל הזמן. ניכר שהם עושים עבור הגיבורה המון; היא תלויה בהם, נוגעת בהם, חווה אותם, לובשת אותם, אורזת אותם. היא אפילו מנסה להרוס אותם. בניגוד לשאר העולם שמקיף אותה, שאנחנו כמעט ולא יודעים עליו דבר ולא נחשפים אליו – הסרט דווקא שם את ההתנהלות שלה עם האופנה תחת זכוכית מגדלת. האינטראקציה של השתיים נמצאת בשיא לכל אורכו. 

בלי החפצים והבגדים האלה אין לגיבורה חיים. את האבחנה הזו מייצר אלומודבר באמצעות השוואה ערמומית. על קירות דירתה של הגיבורה – שאנחנו לא יודעים את שמה – תלויים מספר ציורים שבליבם נשים ערומות. הבולט ביותר הוא רפרודוקציה ענקית לציור ״ונוס וקופידון״ של ארטמיזיה ג׳נטילסקי מהמאה ה־17. אמנם הציור מכונה ״ונוס הישנה״, אבל קשה להתחמק מהעובדה שהדמות המיתולוגית הערומה נראית מתה לגמרי, ושקופידון עסוק בהחייאתה. 

ארטמיזיה ג׳נטילסק, ונוס וקופידון. צילום: ויקיפדיה

ארטמיזיה ג׳נטילסק, ונוס וקופידון. צילום: ויקיפדיה

מה בין דמותה הנוירוטית של סווינטון, הלבושה להפליא לכל אורכו של הסרט, הבוררת ביד אמן כל חפץ שהיא באה איתו במגע, לבין האישה המצוירת השוכבת דוממת, ערומה וחסרת חיים ניכרים לעין? זו מחשבה שאלמודובר מעוניין לקדם. הוא אפילו מנציח לרגע את השתיים שוכבות באותה התנוחה. האישה המתה אינה נדרשת לבגדים. עם זאת, הדמות בסרט חייבת אותם אם היא רוצה לשרוד. 

במידה רבה, זהו סרט אקזיסטנציאליסטי מהמעלה הראשונה; האבסורד שבקיום האנושי עומד במרכזו. הפרידה שחווה דמותה של סווינטון בסרט נראית כמו פורס־מאז׳ור, כדבר מה מאיים וידוע מראש שאי אפשר להתחמק ממנו; כמו ידיעת המוות עצמה. בהקשר הזה, התלבשות היא חלק בלתי נפרד מהיכולת של הגיבורה הנטושה להתמודד עם כל הטירוף שנארג סביבה כמו קורי עכביש דביקים. עדיף לנו להתגנדר מלוותר. 

הרי איפה שיש חיים יש בגדים. לראייה, אנחנו לבושים מרגע הלידה ועד ללוויה ומקיפים את עצמנו באוביקטים. ההתלבשות מעניקה לנו לא רק חשיבות, אלא משמעות, ובמידה רבה ההתעסקות בהם היא מה שמאפשרת לגיבורה, וגם לנו, להמשיך ולחיות. בגדים משכיחים את הסוף הידוע מראש. אולי אפילו דוחים אותו במקצת.

אלמודובר הוא לא הראשון שמבחין בקשר שבין אופנה ומוות. ולטר בנימין, מההוגים החשובים ביותר של המודרנה, אפילו ציין שהאופנה לועגת למוות, כי היא הרי מתחדשת תמיד. יש סיכוי לא רע שזה בדיוק מה שהדמות בסרט מרגישה. לכן היא נאחזת כל כך באופנה ובמה שיש לה. אחרי הכל, כל האקסטרה הזה אומר שהגוף שלך עדיין שווה משהו. 


הקול האנושי (The Human Voice)
ספרד | 2021 | 30 דקות
בימוי: פדרו אלמודובר
משחק: טילדה סווינטון

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אורית גולדמן

    טילדה סוונסון מצויינת

Comments are closed.

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden