כל מה שחשוב ויפה
נמרוד שפירא ורועי לב, סינדרום פיינגולד
נמרוד שפירא ורועי לב, סינדרום פיינגולד

נמרוד שפירא ורועי לב: מדיומים לא מתים, הם מתווספים

סינדרום פיינגולד, סרט ה־VR שיצרו נמרוד שפירא ורועי לב, מציג את נקודת המבט של הצופים מהצד בהתהפכות הסירה של יסמין פינגולד בנחל הירקון. ״אנחנו מספרים סיפור שאתה יכול ללחוץ בו על דברים, לזוז, אבל זה סיפור שאף אחד לא זז בו. כולם נשארו לעמוד״

נמרוד שפירא זוכר איך לפני שלוש שנים הוא צפה בחווית VR (מציאות מדומה) שהכניסה אותו לתוך הציור השוויצרי ״אי המתים״ של ארנולד בוקלין. זה היה כל כך ״אמיתי״, עד שלפתע הוא תפס את עצמו רוצה להוציא את הטלפון מהכיס ולצלם סלפי. את התחושה הזו הוא ביקש להעביר ביחד עם רועי לב בסרט הקצר ״סינדרום פיינגולד״, שבשבוע שעבר קיבל מועמדות לפרסי הפורום הדוקומנטרי בקטגוריית הסרט הקצר הטוב ביותר לשנת 2021.

הסרט, שצולם באמצעות מצלמות 360 – בהשתתפות צחי הלוי, אורלי זילברשץ, מיכאל מושונוב, קייס נאשף, יפתח קליין ונלי תגר – חוזר לסיפור טביעתה של יסמין פיינגולד בנחל הירקון בשנת 2009. פיינגולד, אלופת ישראל בחתירה, התהפכה עם הסירה שלה בנחל ושהתה מתחת למים כ־4.5 דקות. הסרט מביא את נקודת המבט של האנשים שצפו מהצד, וראו את הסירה ההפוכה אך נשארו עומדים על הגדה – את ההרהורים שלהם באותן דקות קריטיות, שעברו להן עד שהגיע אבי טויבין, עובר אורח בן 62, היחיד שקפץ למים והציל את חייה של פיינגולד.

״אני זוכר כשלמדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב, מזכירים את הרכבת שנכנסת לתחנה וכולם נבהלים, אתה חושב איזה מצחיק זה. היום אנחנו כבר רוויים בתוכן, ואנחנו רוצים להוסיף משהו לשולחן שעמוס בתוכן גם ככה. והשאלה היא למה להשתמש בטכנולוגיה הזו כדי לספר את הסיפור ולא בטכנולוגיה אחרת?״.

למה באמת?

לב: ״חלק מהבחירה במדיום היא המחשבה על אינטראקציה עם אנשים אחרים. ב־VR הרבה פעמים חושבים על ניתוק מהעולם, אבל המחשבה שלנו הייתה איך אפשר להשתמש בו ולדבר על אינטראקציה עם החברה והאנשים שמסביבנו״.

נמרוד שפירא

נמרוד שפירא

נמרוד שפירא: למה לספר את הסיפור הזה במציאות מדומה? מה אנחנו מוסיפים לשולחן? ברגע שהבנו שאנחנו מספרים סיפור שאתה יכול ללחוץ בו על דברים, לזוז, אבל זה סיפור שאף אחד לא זז בו, כולם נשארו לעמוד על הגדה, אז הבנו שיש לנו את זה

שפירא: ״ליאור זלמנסון, התסריטאי של הסרט ואחד הגלגלים של הפרויקט, שאל אותנו למה דווקא לספר את הסיפור במציאות מדומה? מה אנחנו מוסיפים לשולחן? וכשהכל התחבר זה סוג של קסם. ברגע שהבנו שאנחנו מספרים סיפור שאתה יכול ללחוץ בו על דברים, לזוז, אבל זה סיפור שאף אחד לא זז בו, כולם נשארו לעמוד על הגדה, אז הבנו שיש לנו את זה״.

לב: ״עניין אותנו לחקור את ׳אפקט הצופה מהצד׳. כשעלה הסיפור של יסמין פיינגולד היה ברור שזה המקרה שמעניין אותנו לחקור, גם בגלל שהוא מהעשור האחרון, הוא צולם בווידאו, ובזמן שהיא במים לא יודעים מי נמצאת שם – מגדר, גיל – לא יודעים שום דבר. זה תנאי מעבדה״.

שפירא: ״בדרך כלל אומרים לא עזרתי כי הוא x או y. עניין אותנו מה אתה עושה כשאומרים לך יש מישהו מתחת למים. משך אותנו להשתמש במסכים שאנחנו דבוקים אליהם כדי לחבר אותך בחזרה לאנושיות. זה סוג של אקטיביזם ביצירה – אולי הדברים האלו שהם חוויות מציאות מדומה הם הדבר הכי מוחשי שאפשר לעבוד איתו במדיה דיגיטלית, הפעולה שלך או חוסר הפעולה להציל את יסמין, מייצרת לך זיכרון שהיית שם? ואולי בפעם הבאה תקפוץ למים״.

מסע בזמן

המועמדות לפרסי הפורום הדוקומנטרי היא רק האחרונה בשרשרת של מועמדויות לפרסים ופסטיבלים שבהם הסרט השתתף. בחודש יוני האחרון הוצג הסרט בכאן 11 (ועדיין זמין לצפיה), ובמקביל הוא הוצג בבכורה בפסטיבל טרייבקה בניו יורק. מאז הוא היה מועמד גם לפרס ה־webby האירופי – ה־lovie – והוצג בפסטיבלים במונטריאול, אתונה, לונדון, איטליה, לוס אנג׳לס טאיוואן ועוד, כמו גם בשבוע העיצוב ירושלים.

השניים, שגרים בניו יורק, פועלים בעשור האחרון בשדות המקבילים של יצירה, בימוי ומחקר – בעולמות של מדיה וטכנולוגיות חדשניות. לדבריהם החיבור ביניהם היה מיידי. ״הוא מה שחיפשתי ולא ידעתי איפה אני מוצא כזה״, אומר שפירא בחיוך על לב. ״התחלנו לדבר על המדיום החדש של VR, ומה המשמעות שלו.

״מה שמרגש אותי במדיום הזה, הוא התקופה שבה הוא נבנה. בתחילת המאה ה־20, כל פיפס שמישהו עשה קידם את השפה הקולנועית הלאה. זו תקופה סופר מרגשת של מה שהפך להיות מיינסטרים, ומרגש אותנו לראות עכשיו את המדיום מתפתח לנגד עינינו ולהיות חלק ממי שמנסחים אותו״.

מה היה תהליך העבודה על הסרט?

לב: ״זה היה פרויקט אמנותי מאתגר כמו סטארט־אפ, שמשלב כל כך הרבה פיתוחים טכנולוגיים. הרבה מזה התחיל בלמצוא את הצוות הנכון, בין אם זה סטודיו בגרמניה שמתעסק בסריקה של חללים, חברה שפיתחה טכנולוגיה של צילום נפחי של אנשים. 

״בשנים האחרונות הפקתי הרבה פרויקטים שמערבים טכנולוגיה. באופן טבעי לקחתי יותר את הכיוון ההובלה הטכנולוגית, ההפקה ההיי־לבלית, יחד עם יכולות הסטורי־טלינג. נמרוד מגיע מסטורי־טלינג פר אקסלנס.

שפירא: ״זה גם כמו סטארט־אפ וגם כמו סרט. דברים לוקחים זמן, ויש המון קשיים, אנחנו מנסים לחלום גבוה ועושים פשרות: אז אי אפשר לעשות 20 דמויות הולוגרמות כי הטכנולוגיה לא קיימת אז נצמצם לשש, אבל בוא נבין איזה שש דמויות וכמה דקות של אנימציה אנחנו יכולים לייצר.

״האילוצים גורמים לך להתעלות על עצמך ומהווים מקום חדש של יצירה. היו אין־סוף אילוצים, ולא רק תלתלים שאי אפשר לסרוק. אנחנו יכולים ללכוד x דקות ולעשות y טייקים, ואני לא מדבר בכלל על הקורונה, שעיכבה את הפרויקט בשנה. 

לב: ״ולמרות שזה היה מטורף בקורונה, בבת אחת היה אפשר לראות איך וי־אר, איי־אר, מיקס־ריאליטי, הופכים להיות הכרח; איך התוכן והחוויות שמיוצרות היום הם בסקייל אחר לגמרי״. 

מצד שני זו עדין טכנולוגיה מסורבלת שרבים מהיוצרים שלה מתלהבים ממנה, ולא מהסיפור. 

לב: ״אני מסתכל על התמונה הרחבה יותר. אלה עדיין הימים הראשונים, זה מורכב. הדבר הראשון שזה זורק אותי אליו זה מייברידג׳ עם הגלגל המסתובב והסוס שרץ. אתה נורא מוגבל בסיפורים שאתה יכול לספר. אבל זה עדיין מגניב, ובהרבה מובנים פה אנחנו נמצאים. אנחנו הולכים לכיוון מעניין עם הדרך שבה אנחנו מייצרים אינטראקציה עם תוכן, יוצרים חוויות. היכולת שלנו להרגיש חלק יותר אינהרנטי בתוך חוויה. 

״אלה הדברים שאני מתעסק איתם. וידאו במהותו הוא מדיום לא אינטראקטיבי; היו הרבה מחשבות איך להפוך אותו לכזה, זה לא משהו חדש. רוב התפיסות היו איך להוסיף שכבה נוספת, אבל הווידאו עצמו נשאר ליניארי. פה אנחנו מדברים על כלים חדשים שמאפשרים לנו לקחת וידאו ולהפוך אותו לחוויה אינטראקטיבית. זה התנגשויות של מלא כלים – דיפ־פייק, וי־אר, אי־אר ופלטפורמות כמו פורטנייט ורשתות חדשות, שבסוף משתלבים״.

שפירא: ״אני יכול לתת את הקלישאה של הרגע שהמציאו בו את המכונית. יכול להיות שהווי־אר יכשל, ואני לא אדבר על הגרפים של אימוץ טכנולוגיות חדשות. מבחינת הקסדות – הן לא נוחות, אם אתה נמצא שם במשך שעות. אבל להיות בתוך קסדת מציאות מדומה – זו פשוט חוויה מדהימה, זה כמו להיות ילד קטן בלונה פארק. כשאני אומר לאנשים שזה כמו המטריקס קשה להבין.

״וברגע שנכנסו לתחום שחקנים כל כך כבדים כמו פייסבוק, הפסטיבלים הכי גדולים, אולי השאלה לא צריכה להיות מה כל כך מגניב בזה אלא איך אנחנו מייצרים חוויות משמעותיות שהן לא עוד מאותו דבר ולפי קוד אתי מסויים. ברגע שפייסבוק יכולה לעקוב לך אחרי האישונים של העיניים, זה הרבה יותר מדאיג. זה שיח שמנסה לייצר גבולות גזרה. בסוף החוויה שאתה מקבל במרחב אימרסיבי שאתה יכול להשפיע עליו, קשה לי להשוות את זה לשום דבר שאני מכיר.

לב: ״מבחינתי זה מסע בזמן״.

שפירא: ״לגמרי. כמו בבים־מי־אפ במסע בין כוכבים. העובדה שיש טכנולוגיות ופלטפורמות חדשות לא באה להחליף סרט קולנוע באורך מלא. פשוט נוצרו עוד הזדמנויות לספר סיפורים, בעוד פלטפורמות״. 

לב: ״כשאמרו שהתיאטרון עבר לקולנוע, היו אותם דיונים. אני לגמרי רואה את זה ככה. מדיומים לא מתים, הם מתווספים; הפוקוס משתנה. זה פשוט עוד כלים, ובכל מקרה חשוב להגיד שהטכנולוגיה של VR לא מתאימה לכל דבר״.

מלא רעש, מלא שיט

דבריהם של שפירא קיבלו בשבוע שעבר הד נוסף, בעקבות הכרזתו של מנכ״ל ומייסד פייסבוק, מארק צוקרברג, שהחברה משנה את שמה ל־Meta, על שם המטא־וורס (Metaverse), האינטרנט שבו לא נצפה בתוכן, אלא נהיה בתוכו באמצעות משקפי מציאות רבודה (AR) או מדומה (VR).

לב: ״המושג Metaverse מאוד טעון היום, עם חברות מסחריות שמנסות לנכס אותו אליהן. השינוי שאנחנו רואים גדול בהרבה והוא מתעצם בשנים האחרונות סביב קהילות של יוצרים ויזמים שמפתחים את השפה והכלים שיעמדו בבסיס הדור הבא של האינטרנט.

״Bystanding (סינדרום פיינגולד) נולד מתוך הדיון על עולמות וירטואלים וממשיים והתנועה שלנו ביניהם. בראייתי, העולם הוירטואלי לא יכול ולא אמור להחליף את העולם הפיזי; אנחנו רואים כיום לא מעט ניסיונות לכפות טכנולוגיות חדשות בצורה קצת עקומה – אפילו חברות כמו פייסבוק (מטא) שמציעה כיום תחליף לזום שמשתמש באווטרים דיגיטליים במקום בווידאו מעלה שאלות – מה הרעיון בלשבת לפגישה פנים מול פנים אם אי אפשר לראות את מחוות הגוף והפנים של הקולגות שלנו? 

״אני מאמין שבעתיד נראה פיתוחים שאכן יאפשרו להגיע גם למקומות האלו אבל כמו בכל מדיום חדש – הקסם לרוב נולד משימוש באפשרויות והיכולות החדשות שהוא מביא לשולחן ולא בניסיונות להשתמש בו כדי להחליף מדיום קיים״.

רועי לב

רועי לב

רועי לב: בעתיד נראה פיתוחים שאכן יאפשרו להגיע גם למקומות האלו אבל כמו בכל מדיום חדש – הקסם לרוב נולד משימוש באפשרויות והיכולות החדשות שהוא מביא לשולחן ולא בניסיונות להשתמש בו כדי להחליף מדיום קיים

שפירא: ״אני לגמרי מסכים שהעולם הווירטואלי יתקיים לצד הפיזי בשלב הראשון. בלי ועם קשר לצרות של פייסבוק/מטא כרגע, זה מרגש לראות שחקנים גדולים דוחפים את העולם הווירטואלי קדימה. את טכנולוגיות המציאות המדומה והרבודה הספידו כבר כמה פעמים וכל פעם הן קמו מחדש. בסופו של דבר, הנוכחות ׳הווירטואלית׳ בעולמות האלה היא די מדהימה.

״יצא לי לקחת חלק בביאנלה של ונציה בשנה שעברה, במסגרת הקולג׳ סינמה שלהם, ובגלל הקורונה הכל התקיים דרך משקפי הקווסט. פתאום אני יכול לשרטט מודל תלת־ממדי בתלת־ממד ולא על מסך מרובע, או לעמוד בפינת החדר הווירטואלי עם חבר וירטואלי ולרכל על מישהו שמתקרב אלינו, כשכל אחד מאיתנו נמצא בפינה אחרת בעולם. אז כן – הבעות הפנים והניואנסים חסרים, אבל מצד שני גם הרווחנו המון דברים שאחרת לא היו מתאפשרים״.

ועדיין, בסוף אני נשאר עם התחושה שהסיפורים שעושים שימוש בטכנולוגיות החדשות לא מספיק טובים.

לב: ״אתה צודק. יש מלא רעש, מלא שיט. התקציב שלנו היה פחות או יותר כמו תקציב של פיצ׳ר ישראלי, והוא מכיל תוכן של רבע שעה בסך הכל. זה מה שאני עובד עליו היום – לאפשר לאנשים לייצר את הדברים האלו יותר בקלות, בלי צבא של מאיירים ואנימטורים. טכנולוגיה שמאפשרת לקחת וידאו אמיתי עם עומק ולהכניס אותו לעולמות האלו, כמו טכנולוגיות שיודעות לסרוק חללים. מבנה הפקה יותר הגיוני, זה מעגל שמשפיע אחד על השני״.

birds

שפירא: ״זו הסיבה שגם דבר ראשון ידענו מראש שאנחנו רוצים סרט 360 – יש אנשים שאין להם את הקסדה בבית או שהיא לא נוחה להם. העובדה שתאגיד השידור מפיץ את הסרט אומרת שאנחנו יכולים להגיע ליותר אנשים. זו אולי לא אותה חווית מציאות מדומה, אבל זה הדבר הכי קרוב שהיינו יכולים לייצר כרגע, כחוויה בפני עצמה. 

״הפסטיבלים שאנחנו מציגים בהם ברחבי העולם פותחים את זה לקהל הרחב. זה משהו מדהים עבורנו. בדיוק הודיעו על עדשות צילום וי־אר חדשות, הטכנולוגיה נהיית יותר נגישה גם ליוצרים, לא רק לצופים״. 

אז מה בסוף הופך סיפור לסיפור טוב?

שפירא: ״מה שאני רוצה לספר? האינסטינקטים שלי אומרים לי שזה סיפור טוב. אם אני יכול לגרום לבן אדם לחשוב על הסיפור הזה, להתרגש. לעורר איזו תחושה, הזדהות או כעס. זה הופך סיפור לסיפור טוב, שאתה רוצה לספר לאנשים אחרים.

״ברגע שאתה רוצה לספר את מה שחווית: ראיתי את wicked והתקשרתי לאחותי וסיפרתי לה הכל. אז התשובה שלי היא הזדהות. סיפור טוב שאתה יכול לראות את עצמך בדמות או שגורמת לך לחשוב על עצמך בצורה ישירה או עקיפה״.

לב: ״סיפור הוא בסופו של דבר שילוב של צורה ותוכן, מה אנחנו מספרים ואיך אנחנו מספרים. אם הם משרתים אחד את השני, אם הם מעבירים בצורה אינטואיטיבית איזו נקודה ולא מכריחים אותנו לבוא ולצקת משמעויות, אם הם עובדים ביחד. כשזה מרגיש טבעי״.

שפירא: ״בסינדרום פיינגולד כל צופה מזדהה עם דמות אחרת. הם אומרים ׳זה עלי׳, או ׳אני בחיים לא אראה את עצמי במצב הזה׳. ולכן בתור צופה ישראלי, כשאתה עושה את זה במגרש הביתי, כשאתה יכול לבחור אם אתה ניגש לצחי הלוי או לנלי תגר, ולהגיד ׳וואלה צחי, לא מגניב. למרות שאתה גבר ואלפא־מייל קפאת ולא קפצת למים׳״.


סינדרום פיינגולד (Bystanding)
נמרוד שפירא (בימוי וקונספט) ורועי לב (הפקה קריאייטיבית)
הסרט הופק בשיתוף ובתמיכת חטיבת הדיגיטל של כאן – תאגיד השידור הישראלי, קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, קרן מקור לסרטי קולנוע וטלוויזיה, מועצת הפיס לתרבות ולאמנות, ובסיוע המועצה הישראלית לקולנוע. הפרוייקט הוא קופרודוקציה ישראלית עם הסטודיו הקנדי KNGFU והסטודיו הגרמני ANOTHERWORLD, וקרנות הקולנוע CMF ו־MBB.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden