״ענק״: לא מנחית את המכה המכרעת

אומרים ש״כולם אוהבים את האנדרדוג״, ואם זה נכון, אז על פניו הנסיך נאסים חאמד, גיבור הסרט ״ענק״ (Giant) – שמבוסס על סיפורו האמיתי של חאמד – הוא אנדרדוג קולנועי מושלם: בחור בריטי ממוצא תימני המטפס לגדולה והופך לאלוף בינלאומי, ולאחת הדמויות הבולטות בתולדות האגרוף הבריטי המודרני.

אלא שככל שהסרט מתקדם, מתברר שהדמות שהוא מבקש לחלץ מהפינה היא דווקא ברנדן אינגל, המאמן. זו בחירה מסקרנת ונקודת מבט מעניינת, אפילו נוגעת ללב לפרקים, אבל גם כזו שבאה עם מחיר לא קטן.

לכאורה מדובר בביופיק הספורטיבי התבניתי והמוכר: סיפור על עלייתו של בן מיעוטים, הסובל מגזענות ודעה קדומה, בעודו מטפס אל פסגת ענף הספורט. ״ענק״ מגולל את סיפורו של חאמד מראשית דרכו בשפילד, שם מגלה אותו מאמן מקומי תמהוני, מטפח אותו, מאמן אותו וכמעט בורא אותו מחדש. תוך כדי, נרקמת ביניהם מערכת יחסים קרובה ומרגשת.

חאמד הוא דמות מעניינת מהסוג שאוהבים לאהוב, לפחות בהתחלה. ילד כחוש, נרדף ומושפל, שובב, נבון ועוקצני, אמיץ ויהיר, עם פה חד כתער. הוא מגלה באגרוף דרך להגן על עצמו, ורוצה להשתמש בה כדי להכות בחזרה בעולם שמסמן אותו כזר מלכתחילה. הוא נחוש בדעתו להיות אלוף, למרות שמידותיו גורמות לשאיפה הזאת להיראות כמעט כמו בדיחה.

יש אירוניה בכך שסרט על מתאגרף שבנה את עצמו מתוך פרובוקציה, ראוותנות והפרת קודים, בוחר בסופו של דבר במבנה דרמטי שמרסן אותו. במקום ללכת עד הסוף עם החריגות שחאמד גילם, ״ענק״ כמעט מבקש לתרגם אותו בחזרה לשפה מוכרת

אבל מי שעומד בפינה שלו הוא ברנדן אינגל, בגילומו של פירס ברוסנן. אדם פשוט וצנוע עם מועדון אגרוף מקומי, שיודע לזהות כישרון, לפתח אותו ולהוציא ממנו את המיטב, פיזית ומנטלית כאחד. ״גם האיש הקטן ביותר יכול להטיל צל גדול״, הוא אומר לחאמד, בעודם מטיילים בהרים ומפנטזים על העתיד.

שנים אחר כך, כצפוי, חאמד, בגיבוי מאמנו, שובר את תקרת הזכוכית ומגיע למעמד חסר תקדים עבור מתאגרף מוסלמי בריטי. אלא שעם התהילה בא גם שיכרון הגדלות, ומערכת היחסים בין השניים מתחילה לקרוס. מאבקי האגו מחריפים, המתיחות ביניהם עולה, והילד הקטן משפילד נבלע בתוך פרסונה יהירה שלא נותנת קרדיט למאמן, רק לעצמו ולאלוהים.

בהתחלה הסרט נראה כמו דרמת ספורט ביוגרפית קלאסית: מונטאז׳ים, אימונים, נוקאאוטים בזירה. יש בו צבעוניות חיה, פסקול דינמי ועריכה שמצליחה להעניק לסרט תנופה, קצב ותנועה. הקרבות מספקים את הסחורה, והמערכה הראשונה מבטיחה דרמה סוחפת עם זיקה לנושאים החברתיים הרציניים שמיוצגים בו.

אלא שאז הסרט חושף שהקונפליקט הממשמש לבוא הוא לא המאבק בין חאמד לבין דעת הקהל, בין גזענות לקדמה או בין דויד לגוליית. העימות רעיל יותר, והוא נטוע במערכת היחסים הטעונה בין השניים. מאחר שהסרט נשען בעיקר על נקודת מבטו של ברנדן אינגל, הגיבור האמיתי שלו הוא בכלל המאמן, שנאבק בבן טיפוחיו; זהו הענק האמיתי.

יש בכך משהו מעניין, אבל הוא גם פוגע בזרימה הדרמטית של הסרט, ומוביל לא פעם לדיאלוגים עייפים ולקטנוניות מרגיזה, עד שחאמד עצמו מתחיל להיתפס כמעט כאנטגוניסט. זה מייצר שבירת טון שלא מיטיבה עם הסרט, ומעורר את התחושה שהקונפליקט הזה אמור היה להישאר משני, כי הוא לא בשרני מספיק כדי לעמוד במרכז. גם הכתיבה, בשלביה המאוחרים, נוטה לקלישאתיות ולעיתים מרגישה מאולצת, כמו משא ומתן על אחוזי רווחים.

המזל הוא שפירס ברוסנן נהדר בתפקיד, והוא מצליח להפוך גם את המשפטים הטחונים ביותר למרגשים ומכמירי לב. אמיר אל מסרי – שמגלם את חאמד – עושה עבודה יפה בללכוד את מושא הייצוג שלו, את הכריזמה, החוצפה והראוותנות, את תנועות הגוף והמניירות. אבל בניגוד לברוסנן, יש לו פחות עם מה לעבוד. הדמות אמנם מתחילה כמעניינת, אבל לא זוכה לפיתוח שמעניק לה תלת ממדיות או עומק של ממש.

יש בסיפור הזה הרבה פוטנציאל, אבל חלק גדול ממנו ננטש מחוץ לזירה הקולנועית. הוא כולל ייצוג של אייקון ערבי מוסלמי; הקשר בין מעמד, הגירה וסטיגמה; בריטניה שלא ידעה לעכל חריגות או שונות; והאופן שבו הופעה, יהירות ופרובוקציה הופכות לכלי הישרדות ולנשק תדמיתי. אבל אף אחד מהצירים הללו לא זוכה לפיתוח של ממש, למרות שהם נמצאים ממש על פני השטח, מה שמייצר תחושה של החמצה.

הסרט עצמו סובל מפיצול זהות. מצד אחד הוא מנסה להיות דרמת ספורט; מצד שני טרגדיה ביוגרפית של הצלחה וכשלון, עליה ונפילה; ומצד שלישי סיפור שמעוניין יותר באדם הלבן שמאמן את האלוף מאשר באלוף עצמו. התוצאה מסקרנת לפרקים, אבל היא גם מרגישה מקוטעת, כאילו הסיפורים האלה לא מוצאים דרך משכנעת וקוהרנטית לפעול במקביל.

יש אירוניה בכך שסרט על מתאגרף שבנה את עצמו מתוך פרובוקציה, ראוותנות והפרת קודים, בוחר בסופו של דבר במבנה דרמטי שמרסן אותו. במקום ללכת עד הסוף עם החריגות שחאמד גילם, ״ענק״ כמעט מבקש לתרגם אותו בחזרה לשפה מוכרת, בטוחה ומבויתת יותר. כך, הסרט מפגין בעצמו קושי לעכל שונות וחריגות. הוא משאיר על החבלים את העומק החברתי, המעמדי והפוליטי שהיה יכול להעניק לו מכת מחץ של ממש.

למרות היותו יצירה פגומה משהו, ״ענק״ רחוק מלהיות סרט חסר קסם. יש בו כריזמה, רגש וחיות. קשה לקנות את הטיעון הדרמטי שלו עד הסוף, אבל קל למדי להיסחף אחריו. ברוסנן ואל מסרי הם הלב, הרוח והנשמה שלו, והוא מבוים ונערך בצורה קצבית וססגונית, בליווי פסקול נהדר במיוחד. אולי הוא לא מנחית את המכה המכרעת שהיה יכול להנחית, אבל הוא בהחלט יודע לצבור מספיק נקודות כדי להעניק חוויית צפייה מהנה.

---

ענק
בימוי: רוואן את׳ל
110 דקות; בריטניה וארצות הברית, 2025
3.5 כוכבים