כל מה שחשוב ויפה
ענת שמגר דואט שני, פסטיבל ריקודי החדר. צילום: נטשה שחנס
ענת שמגר דואט שני, פסטיבל ריקודי החדר. צילום: נטשה שחנס

רוקד בעיניים עצומות לרווחה: עמוס חץ מציין 32 שנים להקמת פסטיבל ריקודי חדר 

הוא אחת מדמויות המפתח במחול האוונגרד הפוסט־מודרני הישראלי; מתלמידיה הבכירים של נועה אשכול, שהפיץ את מתודת כתב התנועה ועיצב את שדה הריקוד המקומי: עמוס חץ בראיון אישי על 40 שנות יצירה

״לא לספקטקל. לא לווירטואוזיות. לא לטרנספורמציות ולקסם ולהעמדת פנים. לא לזוהר ולהתעלות ולדימוי הכוכב. לא להרואי. לא לאנטי־הרואי. לא להתערבות של הפרפורמר או הצופה. לא לסגנון. לא לפיתוי הצופה באמצעות תכסיסי הפרפורמר. לא לשונות. לא לנוע או לתת לאף דבר להניע אותך״. 

המילים הללו, שאלמלא שורבבו אליהן שמות העצם ״פרפורמר״ ו־״צופה״ אפשר היה לחשוד שכתב אותן טינאייג׳ר אחוז זעם, נהגו על ידי הרקדנית, הכוריאוגרפית והקולנוענית האמריקאית איבון ריינר, מחלוצות המחול האוונגרדי הפוסט־מודרני. ריינר כתבה אותן כחלק מה־No Manifesto, טקסט שפירסמה ב־1965 ושדרכו ניסתה להציע גישה רדיקלית לתנועה ולהביע את התנגדותה הנחרצת לתצורות המחול השולטות באותם הימים, שאופיינו על ידי יוצרות איקוניות כמו מרת׳ה גרהאם.

שנה אחר כך ריינר, שהקימה וניהלה בשותפות את קבוצת ה־Judson Dance Theater, יצרה את Trio A: יצירת סולו שנועדה עבור רקדן או רקדנית אחת והורכבה מסדרת תנועות יום־יומיות כמו הליכה, כריעה ותיפוף הבהונות, ללא כל ליווי מוזיקלי. 

באותה העת, ריינר נתפסה כמרדנית ופרובוקטיבית, ולא התקבלה באהדה על ידי הממסד שהאדיר כוריאוגרפיה אקספרסיבית ומלאת פאתוס פסיכולוגי שנועד להדגיש את הווירטואוזיות הגופנית של מבצעיה. היום ריינר בת ה־86 נחשבת לשם דבר הן בתחום הפרפורמנס והן בתחום חקר הריקוד, וקיימות אינספור קבוצות מחול ואסכולות תיאורטיות שבנו את גוף עבודותיהם על בסיס עקרונות דומים. 

24 שנים אחרי שניסחה ריינר את ה־No Manifesto, קם בישראל ״פסטיבל ריקודי חדר״, אירוע תרבותי שעורר השתוממות והתקבל תחילה בהרמת גבות. מי שעמד מאחורי היוזמה הוא בן דורה של ריינר, פרופסור עמוס חץ – כוריאוגרף, רקדן, כותב תנועה, אמן ומייסד החוג לתנועה באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים, שבו לימד עד פרישתו ב־2001. חץ אולי יביע הסתייגות נוכח ההשוואה אל ריינר, אך היא נחוצה כדי למקמו כחלוץ וכדמות מפתח בתחום המחול והפרפורמנס הלוקאלי וכדי להדגיש את הרדיקליות של הפסטיבל שייסד, שיפתח בשבוע הקרוב בפעם ה־32 תחת ניהולו האמנותי.

זקוק למעט 

״בריקודי חדר ינועו הרוקדים בתוך אותו חלל שבו נמצאים הצופים ללא כל אמצעי המפקיע את הריקוד מהמקום שבו הוא מתרחש, ואף ללא כל ניסיון ללבוש דמות או מסכה״, כתב חץ בתוכנייה הראשונה של הפסטיבל, שבה הרקדנים הופיעו וממשיכים להופיע גם היום בחללים קטנים ואינטימיים, חפים מתפאורה עמוסה או מתאורה מסוגננת ונמנעים לעיתים קרובות מפסקול.

״הרוקדים יציגו את עבודתם כפי שהיא נעשית יום־יום בחדרים, בסטודיות ובחללים שבהם הם מעוצבים, כשההופעה היא חלק מהעבודה ולא שיאה״, הוסיף חץ, ואפשר אך לדמיין בקלות את מילותיו מוחלפות ב״לא לטרנספורמציות ולקסם ולהעמדת פנים״ שריינר כתבה בדם ליבה. 

עמוס חץ- צילום ורוניקה דירנהופר

עמוס חץ. צילום: ורוניקה דירנהופר

הגרעין הרעיוני להקמת פסטיבל שיוקדש למחול קאמרי וניסיוני יותר באופיו נשתל אצל חץ כבר ב־1980, עת הופיע יחד עם חברי אנסמבל ״תנועות״ שייסד ב־1972, בפסטיבל בדרטניגנטון, אנגליה. ״הפסטיבל כלל רקדנים־יוצרים ממקומות שונים בעולם, כשהם חושפים ונחשפים לריקוד חדש, להקשבה גופנית… לאמונה בכוחו של הריקוד להיות אמנות עצמאית, ללא כל אמצעי עזר. התחלתי לבקש דרכים ליצור פסטיבל דומה בארץ״, סיפר חץ בטקסט שראה אור ב״מחברת ריקודי חדר״, קטלוג שפורסם לפני שנתיים כשהפסטיבל חגג שלושה עשורים לקיומו. 

במהלך שני סופי השבוע הקרובים, הפסטיבל יציג בפני צופיו מחול מעורר מחשבה, מעמיק וחוצה גבולות בתל אביב ובירושלים, הפעם תחת הכותרת ״לבד וביחד (בצל מגבלות הזמן״). לרגל חזרתו של הפסטיבל לבמות אחרי שעלה במתכונת מקוונת בשל התפרצות מגפת הקורונה, וחודשים ספורים לפני שחוגג חץ את יום הולדתו ה־88, אנחנו נפגשים בביתו בירושלים לשיחה על תנועה, ריקוד, תבונתו של הגוף, הוראה ולימוד ״אינסופי, כל יום מחדש״. 

שמיעתו החדה של מי שרוקד כל חייו ולמד לנגן פסנתר כבר בנעוריו – במהלכם התחנך במושב בן שמן ובקיבוץ שפיים, שם למד ציור, נגינה וריקודי עם – ניכרת עוד לפני שאנחנו נפגשים פנים אל פנים. חץ מזהה את בואי על פי צליל טריקת דלת המכונית שהביאה אותי אל שכונת ארנונה שבה הוא מתגורר, ומכוון אותי אל דירתו בקריאה עליזה מהחלון.

הוא קשוב ל״מבטא הקל״ שלי, וכשאני מספרת לו שיש לי שורשים בגרמניה הוא משתף בהתלהבות שהוא ממשיך ללמד במוסדות שונים בה ובמדינות אירופאיות אחרות עד היום, כמרצה אורח המעביר סדנאות המזקקות שיטות תנועתיות שונות שפיתח לאורך עשורי פעילותו. 

חווית הלבד לא הייתה קשה לי. הלבד אפילו נראה לי תנאי ליצירת אמנות. כבר בבית הספר התיכון החלטתי שאהיה אמן, ומאז אני מחויב לכך. אני זקוק למעט, והמעט הוא ההרבה שלי. הוא עולם ומלואו

הקורונה תפסה אותו בשהות בברלין, ״שם הייתי צריך לבטל שתי סדנאות שהייתי אמור להעביר במרץ 2020, וגם כנס שהייתי צריך להשתתף בו במינכן לא התרחש. השמיים היו סגורים, לא יכולתי לחזור לארץ ואפשר לומר שנכלאתי בברלין״. כשאני שואלת אם המגפה גרמה לו למצוקה או שינתה את גישתו לחיים או ליצירה, חץ מבהיר ש״משנת 1973 אני חי לבד. אני אוהב להיות לבד, כך שחווית הלבד לא הייתה קשה לי. הלבד אפילו נראה לי תנאי ליצירת אמנות. כבר בבית הספר התיכון החלטתי שאהיה אמן, ומאז אני מחויב לכך. אני זקוק למעט, והמעט הוא ההרבה שלי. הוא עולם ומלואו״. 

הוא המשיך להעביר הרצאות וללמד בזום, שם העמיק תהליך שהוא מכנה ״התנגדות לסגירת העיניים הנפשית״. ״בעבר היו לי פחדי במה נוראיים ונהגתי לרקוד בעיניים עצומות״, הוא מתוודה. ״אבל עברתי תהליך לאורך כל חיי האמנותיים, וגיליתי שהנוכחות שלי היא לא מה שידוע לי עלי״. 

מפגש עם קזואו אונו, מייסד ריקוד הבוטו היפני שנחשף לעבודתו בתחילת דרכו, השפיע על התגלית הזו. ״הוא ראה את אחד הריקודים הראשונים שלי, והרגשתי שבמהלך הריקוד העין שלו התמקדה בבית השחי שלי. הבנתי שעל אף שאני גאה בכך שיש לי תודעת גוף מפותחת, ישנם מקומות בגוף שאני לא מכיר ולא נמצא בקשר איתם. מאז, משהו השתנה אצלי. כשאני מופיע אני בוחר מישהו בקהל ומתמקד בו, מתוך ההבנה שהצופה רואה משהו שאני לא רואה״.

וכיצד העביר את הזמן בין סגר למשנהו? ״היה לי סדר יום קפדני ונהדר״, הוא מגלה בחיוך תוך שהוא מצביע על הפסנתר שניצב בכניסה לביתו ועל מאות התקליטים שמאורגנים למשעי בספרייה שמאחורי. ״שמעתי את כל הסונטות של בטהובן בביצוע אחד, ואז את וריאציות גולדברג, שיש לי יותר מ־100 מהן. אחרי האזנה הייתי מנגן, ואז עבדתי עם הגוף. בתקופה הזו יצרתי ריקוד אחד, ואחר כך גם הופעתי איתו״. 

פצעים הם הדלתות הפותחות את סוד התנועה

העבודה עם הגוף שאליה חץ מתייחס כרוכה בהשכלה הגופנית העשירה שלו, הכוללת מספר תחנות משמעותיות: בנעוריו בבן שמן פגש את גרטרוד קראוס, מחלוצות המחול המודרני בישראל ומי שלימים הפכה למורתו בסמינר הקיבוצים, שם רכש את השכלתו אחרי לימודי התיכון, שירות צבאי כצייר ולימודי אמנות במכון אבני. בסמינר למד שיעורי התעמלות עם לוטה קריסטלר, מהמורות הבודדות שלימדו בישראל את שיטתה של אלזה גינדלר – מחלוצות העבודה הסומטית שפיתחה שיטה המכונה Sensory Awareness. 

בהמשך, עבודתו כרקדן לוותה בכאבים גופניים עזים. ניסיונות ההחלמה שלו הובילו אותו להתמקצע במספר שיטות תנועה, ביניהן שיטת אלכסנדר ושיטת פלדנקרייז. הוא למד תחת מייסד השיטה עצמו, הפיזיקאי והג׳ודוקא ד״ר משה פלדנקרייז, ששיטתו נועדה להרחיב את מנעד התנועה של אנשים ולסייע להם להירפא ממזורים שונים. 

אנחנו מעניקים יותר מדי תשומת לב לעולם שבחוץ, להישרדות שלנו, לתלמידים שלנו או למטופלים שלנו, ושוכחים שאנחנו בני אדם, יצורים אקספרסיביים, עם פצעים. פצעים סודיים. אני מתעקש על הפצעים

על אף שהוא מביע הסגות בנוגע למגבלות תפיסתו של פלדנקרייז, חץ רוכש לו כבוד ועקרונותיו מהווים זה מכבר חלק מרכזי מתפיסתו ההוליסטית את הגוף הנע. בקונגרס האירופאי לשיטת פלדנקרייז שנערך ב־2005, חץ הסביר בנאום שנשא בפני המשתתפים ש״פצעים הם הדלתות הפותחות את סוד התנועה״. 

בקריאה בטקסט שחיבר, בולט במיוחד החלק הבא: ״אני אמן, מה שאומר שדבריי הם אישיים. עבורי, להיות אישי משמעו לכבד את החלקים בי שאינני מכיר. החלקים האלה מעוצבים בילדותנו המוקדמת וקבורים עמוק בתוכנו… אנחנו, בני האדם, יצורים אקספרסיביים. אנחנו שומעים סירנה של אמבולנס, ובאותן אוזניים מאזינים לבאך או לג׳ון קייג׳. אנחנו מעניקים יותר מדי תשומת לב לעולם שבחוץ, להישרדות שלנו, לתלמידים שלנו או למטופלים שלנו, ושוכחים שאנחנו בני אדם, יצורים אקספרסיביים, עם פצעים. פצעים סודיים. אני מתעקש על הפצעים״. 

סיגל ברגמן, פסטיבל ריקודי החדר. צילום: מ״ל

סיגל ברגמן, פסטיבל ריקודי החדר. צילום: מ״ל

מילותיו של חץ הופכות נהירות עוד יותר כשהוא חולק עימי את סיפור ילדותו, שבמהלכה אימו מתה ממחלת ריאות כשהיה בן 11. ״גדלתי עם אמא חולה שהייתה מאושפזת פעמים רבות בגלל מחלתה ונעלמה מהבית. היה לי אח קטן ממני, גם הוא נפטר בבגרותי. אימי מתה במהלך מלחמת העולם השנייה. הזוועה של המלחמה התחתנה עם המוות של אמי, והתרחשו אחר כך עוד תסבוכות נוספות שהזינו את הפצע הזה״. 

כשאני מבקשת להבין איפה ממוקם עולם הרגש רווי הפצעים בהיררכיה היצירתית שלו, חץ מסביר ש״כיצור מערבי, אני חי בפרדוקס. בתרבות המערבית, נהוג לחשוב שהתודעה היא השלטת ובמתמטיקה ישנם ניסיונות להגדיר את המוחלט. אני חושב שאין מוחלט. אני לא יודע מאיפה באתי ולאן אני הולך״. 

לכתוב תנועה כמו מלחין 

על אף ההתעקשות שלא להתמסר למסורת תנועתית אחת, אחד מהעוגנים שהתוו את דרכו היה מפגש משמעותי שאירע בשנות ה־50 עם נועה אשכול, כוריאוגרפית ישראלית פורצת דרך שהמציאה יחד עם תלמידה האדריכל אברהם וכמן את כתב התנועה אשכול־וכמן.

״כשנפגשתי סוף־סוף עם נועה, הבנתי שריקוד אפשר לכתוב. הרגשתי שאני יכול להיות כמו מלחין; בתור מי שניגן פסנתר כל ילדותו, התחברתי לקו המחשבה הזה. כשנתקלתי בכתב התנועה לא הייתה לי בעיה להבינו. למדתי הכל במהירות גדולה והייתי מאושר״. 

שלי פלמון. צילום: ישעיהו רבינוביץ

שלי פלמון. צילום: ישעיהו רבינוביץ

בשנת 1965 אשכול העבירה לחץ את שרביט ההוראה, והוא הצטרף לצוות המורים בפקולטה למחול באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. בשנות ה־80 ייסד באקדמיה את החוג לתנועה ולכתב תנועה, שבראשו עמד.

״כמו שאת אומרת לי, תנועה היא דרך. אם אין ביטוי למחווה מסוימת, היא נותרת דבר שאפשר לחקות אבל לא להסביר״, חץ אומר בניסיון להסביר את חשיבות התיאוריה של אשכול. ״ישנם כ־90 כתבי תנועה שונים בעולם, ופוזיציות של מחול גם הוגים וכוריאוגרפים כמו רודולף לאבאן ידעו לכתוב. אבל רק נועה אשכול כתבה דרך לנוע בין הפוזיציות. 

״ההוראה באקדמיה, הקמת החוג לתנועה ולכתב תנועה ובוגריו הם שיצרו בי את הצורך ליצור במה שתכלול את העבודות של הבוגרים, אינדיבידואלים בעלי כלים תודעתיים ליצור באיברי גופם את דמיונם. חלקם מורים בחוג ומנהלים אותו, גם לאחר פרישתי. אני מאמין ביוצר המבצע שהוא הכלי הבלעדי לדמיונו, ולא כוריאוגרף המכתיב את עולמו לאנסמבל. 

birds

״ההוראה הולידה את המשחקים התנועתיים שיצרתי. המשחקים הללו הם שדה ההפעלה ההכרחי לרכישת ניסיון בתגובות יצירתיות, חיבור התודעה לחישה ומודעות של כל יחיד, שנבנית מילדותנו באופן שמייחד את העצמי. המשחקים התנועתיים מקשרים בין שיעורי התנועה ושיעורי הקומפוזיציה, שקשורים לכתב התנועה. כתב התנועה הוא הכרחי לבניית תודעה המנוסחת בערכים גיאומטריים, שהבנתם מקובלת בעולמנו אך נדירה בעולם הריקוד, גם של היום״. 

בפסטיבל הנוכחי יציג חץ יצירה אישית חדשה, ״מבוך״. חץ יופיע עימה פעמיים, כשבין כל הופעה יתקיים שיח עם הקהל ועם ליאור אביצור, מי שהייתה שותפה של חץ בעבר לניהול הפסטיבל, בנוגע לתפקידו של הצופה בריקוד קאמרי. חץ מספר שההחלטה להופיע עם העבודה פעמיים היא מחווה ל״רעיונו של הקומפוזיטור ארנולד שונברג. ב־1918, שונברג הקים בווינה חברה לנגינת יצירה מודרנית שבה החוק היה שכל יצירת בכורה מנוגנת פעמיים באותו ערב, תוך ידיעה שהשפה החדשה דורשת חזרות רבות״.

זו אינה הפעם הראשונה שחץ יוצר בהשראה ובתגובה לרעיונות מוזיקליים. בהקשר זה זכורים ריקודיו 4.33, שעימו הופיע בפסטיבל ריקודי חדר ב־2013, או Vexations, עבודה המבוססת על פרגמנט של המלחין אריק סאטי, שכתב בפרטיטורה שיש לנגן את הפרגמנט 840 פעמים. הפרגמנט בוצע לראשונה על ידי ג׳ון קייג׳ על פי ההוראות ב־1952, בביצוע שארך 17 שעות. הריקוד, המביע את מחקרו של חץ את משחקי התנועה, עלה בפוטסדאם, בקלן ובישראל בגרסה של 12 שעות.

בנוסף, יציג חץ השנה את ״לבד וביחד״, יצירה המורכבת מארבעה סולואים של הרקדנים תמר לם, מעין דנוך, עומר עוזיאל ורן בן דרור, הפועלים על פי מתווה שיצר חץ. העבודה נולדה כתוצאה ממחשבה על הבידוד שיצרה מגפת הקורונה אך גם על הצורך האנושי הטבעי בקשרים.

״גם בשנה שעברה במסגרת ריקודי חדר, וגם השנה, יצרתי עבודות שבהן מופיעים ארבעה רקדנים. העבודות ממזגות בין שלושה דברים שאני מתעסק בהם: משחקי תנועה, עבודה משותפת ועבודה מוכתבת. השנה היצירה מבוססת על score שיש בו כמה הסכמים, אבל את החומר כל אחד מהרקדנים בונה בעצמו.

״זה לגמרי פתוח, אבל הם חייבים להיות קשובים. הרקדנים יושבים במרחב, אחד מהם מתחיל לרקוד ובמהלך שבע דקות סולו, שני רקדנים אחרים מבליחים, חוצים את הבמה ומתערבים. עיקר העבודה שלי היא לדאוג שהם יהיו קשובים זה לזה, ואת לא מעלה בדעתך כמה זה קשה. עם זאת, נוצרים רגעים מדהימים שנפלא להיווכח בהם״. 

אורי טורקניץ. צילום: נטשה שחנס

אורי טורקניץ. צילום: נטשה שחנס

כשאני שואלת את חץ כיצד ירצה שהפסטיבל יתפתח אחרי 32 שנים ומה למד באמצעותו, הוא משיב ש״היוצרים המבצעים – שחלקם ממשיכים להופיע בפסטיבל מתחילתו, ולצידם מצטרפים חדשים בגילאים שונים – מעידים על כך שיש במקום בישראל לחשיפת אמנות שמציגה פנים חדשות וחוויות שמחזקות את הצורך בערך האנושי, הנוגע בהיות האדם רב־פנים. אני מקווה שקיומו של הפסטיבל נותן דוגמה לצעירים שמרגישים את הצורך הזה ורואים שיש לו קיום כאן. לא אנקוט כמובן בשמותיהם של היוצרים הרבים על מנת לא לפגוע בשרשרת הארוכה של המשתתפים ומפיקי הפסטיבל לאורך השנים״. 

בכתבה שפורסמה בתגובה לפסטיבל הראשון, הרקדנית והכוריאוגרפית גבי אלדור ראיינה את חץ וביקשה להבין ״מה כדאי שיקרה לצופה״ המבקר בריקודי חדר. ״שיפול עליו שקט גדול מאוד״, השיב לה חץ דאז. ״שיהיה ספוג בהתבוננות״.

אני מהרהרת בציטוט הזה במהלך השעות שאני מעבירה במחיצתו של חץ, שמתרומם במהירות מכיסאו כל כמה דקות כדי להדגים עבורי רעיון תנועתי או קטע מריקודים שחיבר בעבר. באחת מאותן ההפוגות הוא עוזב את מקום מושבו מולי כדי להתייצב במרכז סלון ביתו, שקירותיו מנוקדים ביצירות אמנות מעשה ידיו. 

הוא פורש את ידיו לצדדים, מטה את ראשו, מיישר אותו שוב, משכל רגליים ומתיר את השיכול, מתקדם בצעדים ארוכים קדימה ואחורה, ונדמה שגלים עדינים חולפים דרך חוט השדרה הגמיש שלו ומנענעים אותו קרוב אלי ושוב הרחק ממני. התנועה של חץ כמו מגיעה ממעמקים, בטוחה ויציבה, נטולת מניירות.

חוץ מקולו שסופר את הצעדים על פי תבנית שרצה להסביר לי, לא בוקע אף צליל; הסיפור שמספר חץ עם הגוף כבר עשורים לא זקוק למילים. כשאני מסתכלת עליו רוקד קשה לי להתיק את עיניי, אני ספוגה כולי בהתבוננות. לרגעים ארוכים הזמן קופא, וכל שנותר הוא איש אחד בתנועה מתמדת ושקט גדול מאוד. 


פסטיבל ריקודי חדר
ניהול אמנותי: עמוס חץ
מציגים: סיגל ברגמן, אורי טורקניץ, ענת שמגר, עמוס חץ, שלי פלמון, מעין דנוך, רן בן דרור, תמר לם, עומר עוזיאל, הקבוצה לריקוד קאמרי מייסודה של נועה אשכול – מור בשן, נוגה גורל, דרור שוב, רחלי נול־כהנא, תום סולוביציק, הנס לינגנס, תמי לבוביץ, גילי אינגלס, מעין דנון, מיה תמיר
תל אביב: סוזן דלל, סטודיו זהבה, 11-13.11
ירושלים: אולם הזירה הבינתחומית, מתחם הפרסה 17-20.11

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

פורטפוליו באינסטגרם

עקבו אחרינו
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden