כל מה שחשוב ויפה
רונית מירסקי, T21. צילומים: חגית גורן
רונית מירסקי, T21. צילומים: חגית גורן

רונית מירסקי: במציאות שלנו האחר הוא דימוי מלכתחילה

תערוכת היחיד של רונית מירסקי נולדה מתוך חווית ההורות לילד עם תסמונת דאון: 21 דיוקנאות שמצאה ברשת, של אנשים עם התסמונת, תחומים במסגרת מעוטרת מוזהבת, עם הילה, בדומה לאיקונות נוצריות

יובל: הי רונית, בוקר טוב. מה שלומך? זו אמנם לא התערוכה הראשונה שלך אבל אני מניח שאת מתרגשת לקראתה במיוחד

רונית: הי יובל, בוקר טוב, מה נשמע? האמת שכן. לחוצה, חוששת מתרגשת

יובל: יכול להבין. בואי נקפוץ לבריכה כבר בהתחלה: ספרי בכמה מילים על התערוכה, מה את מציגה בה – ואז נרחיב

רונית: אוקי. התערוכה נקראת T21, שזה הכינוי הרפואי של תסמונת דאון (טריזומיה 21 כי יש שילוש של הכרומוזום ה־21 בתאי הגוף). זה פרויקט שעשיתי מתוך חווית ההורות לילד עם תסמונת דאון.

התערוכה מורכבת מ־21 דיוקנאות של אנשים עם תסמונת דאון שעשיתי בתחריט. אני לא מכירה את נושאי הדיוקנאות באופן אישי, מצאתי אותם ברשת, ותיכף נדבר על הסיבה לכך. הם תחומים במסגרת מעוטרת מוזהבת ויש להם הילה בדומה לאיקונות נוצריות. את התערוכה חותם דיוקן נוסף, שלי ושל בני, בתנוחת האם והבן הקלאסית

יובל: טוב עכשיו אני סקרן לגבי הדיוקנאות האחרים שמצאת ברשת…

רונית: האמת שזה חלק גדול מהאמירה של הפרויקט.

כשהבן שלי, ג׳וני, נולד, גרנו בלונדון. די מהר צירפו אותי למיליון קבוצות ווטסאפ ופייסבוק של אמהות לילדים עם דאון. המון החלפת מידע חשוב וטיפים להתנהלות בעולם הבירוקרטי, יחד עם הבנה ואמפתיה שאין בשום מקום אחר. הרגשתי כאילו העולם מלא באמהות לילדים עם דאון. 

אבל כשחזרנו לארץ ותכננו לגור בתל אביב, התחלתי לברר על טיפולים, מסגרות חינוכיות, וגיליתי שאין כמעט ילדים עם דאון בתל אביב. תחשוב מתי ראית לאחרונה מישהו עם תסמונת דאון ברחוב או בכלל בעלי מוגבלויות? זה לא נוח לנו, לא נעים לנו.

לכן החלטתי שהדיוקנאות שלי יהיו של אנשים שאני לא מכירה. אלו שחסרים מהמרחב הציבורי שלי. חיפשתי אותם ברשת, בגוגל, באימג׳ בנק. התבוננתי ארוכות בפנים שמצאתי, וניסיתי לצייר את מה שראיתי מעבר לסממנים החיצוניים של התסמונת, לצייר את האישיות הפנימית האינדיבידואלית שקרנה מהתמונה שראיתי. בנוסף, כמובן שבדיוקנאות שיצרתי יש כאלו עם סממנים חיצונים יותר מובהקים של התסמונת, ויש שפחות, בדיוק כמו בחיים האמיתיים

יובל: ויצרת קשר עם בעלי הדיוקנאות?

רונית: לא, אין לי מושג מי הם. תמונות מגוגל סרצ׳. רציתי להגיד שבמציאות שלנו האחר הוא דימוי מלכתחילה. הוא לא מישהו שעומד מולנו, אנחנו לא מעוניינים באמת להכיר אותו. אבל אני חייבת להגיד שבמהלך העבודה התאהבתי בהם, לכל אחד יש אישיות שהמצאתי לו

יובל: אשאל רגע הפוך: אם מישהו היה מצייר תמונה שלך ומציג אותה בגלריה, לא היית רוצה לפחות לדעת על זה?

רונית: זו שאלה טריקית, כי לא ציירתי אחד לאחד את מי שמצאתי ברשת. ישבתי בסטודיו, התבוננתי בהם הרבה זמן, הם חיו איתי תקופה ורק אז ציירתי את מה שראיתי מעבר לתוי הפנים הברורים. זה כבר לא הדימוי המקורי שמצאתי, אז זו לא תמונה שלהם. זה דימוי שיצרתי

יובל: כמה זמן לקח לך כל הפרויקט, לאו דווקא הציור עצמו. אני מניח שזו הייתה חוויה רגשית לא קלה

רונית: לגמרי לא קלה. התחלתי לעבוד על זה לפני המון זמן, יותר משלוש שנים. יצרתי את כל הדיוקנאות, שגם זה היה תהליך ארוך, ואז הגעתי לחלק השני של המסגרות הזהובות. היה לי ברור שצריך להיות כאן רפרנס של קדושה, בהתייחס לסטריאוטיפ הכי נפוץ על תסמונת דאון שהוא שהם קדושים, או נשמות גבוהות. כל המוטיבציה שלי להתחיל את הפרויקט הזה מגיעה מהסטריאוטיפ הזה, זה חלק מאוד מרכזי מהעבודה.

עברתי כמה תהליכים בחיפוש אחרי הדרך הנכונה להתייחס לרפרנס הנוצרי, הסתבכתי עם זה בדרך, והיה שלב שהפרויקט נגנז והחלטתי שזה כבר לא יקרה. איריס פשדצקי, אוצרת התערוכה, הכירה את הפרויקט מראשיתו. היא פנתה אלי ודירבנה אותי למצוא את הדרך הנכונה לסיים את הפרויקט. היה לה מאוד חשוב להציג אותו.

במהלך השנים האלו אני השתנתי כהורה, עברתי דרך בהתמודדות מול העולם כאמא לילד עם צרכים מיוחדים וזה עזר לי לדייק את האמירה שלי ואת הדרך להעביר אותה

״פייק הכלה״: אנשים שחושבים שהם נורא ליברלים ופתוחים אבל הדיבור הזה מזויף, ריק מתוכן. לפעמים העיסוק במה שאנשים אוהבים לכנות ״קבלת האחר״ ממתג ומחריג אותו, אין יחס של שווים בין שווים

יובל: באיזה מובן?

רונית: תראה, הכל התחיל מהתגובות הראשוניות שקיבלתי אחרי שג׳וני נולד. התחלתי לעבוד על הפרויקט כשהוא היה בערך בן שנה וחצי, סיימתי את הדוקטורט שלי, והיה ברור לי שהדבר הבא שאני עושה חייב לעסוק בטלטלה שעברתי עם הצטרפותי למשפחת הצרכים המיוחדים. בהתחלה אלה היו תגובות של חברים, של קולגות. ככל שהזמן עבר וג׳וני גדל, הוא נכנס יותר ל״עולם האמיתי״, וראיתי מבחינתי שהסיפור יותר גדול מסך חלקיו.

הרגשתי מסביבי מה שאני מכנה ״פייק הכלה״: אנשים שחושבים שהם נורא ליברלים ופתוחים אבל הדיבור הזה מזויף, ריק מתוכן. לפעמים העיסוק במה שאנשים אוהבים לכנות ״קבלת האחר״ ממתג ומחריג אותו, אין יחס של שווים בין שווים.

לדוגמה, הבנתי שהמסגרות צריכות להיות דימוי מודפס של מסגרת ולא מסגרת פיזית. קצת קשה לי לתמלל את הדיוק הזה כי זה פרויקט שהרבה ממנו בא מהבטן, מתחושות אינסטינקטיביות

רונית מירסקי ובנה ג׳וני

רונית מירסקי ובנה ג׳וני

יובל: אז אני רוצה לשאול מה בסופו של דבר האמירה שלך? בכלל ובתערוכה? מה את רוצה שיעבור על המבקרים בתערוכה? למי שרואה את הדיוקנאות?

רונית: אני בעיקר רוצה לעורר שיח, להביא למודעות את המושג הזה של הכלה. לגרום לאנשים לחשוב על ההומוגניות החברתית שאנחנו הולכים לקראתה

יובל: את אופטימית? לא שאני חושב שיש לך ברירה…

רונית: האמת שמטבעי אני לא כל כך בנאדם אופטימי… אבל אני מנסה. תראה, ילדים הם מדהימים. הם לא רואים את השונות כמו שאנחנו רואים אותה. גם ילדים בגן של ג׳וני (הוא בן חמש), בעיניהם הוא שונה בדיוק כמו שכל אחד אחר בגן שונה. וגם ילדים גדולים יותר. הבן הגדול שלי לומד בבית ספר ״מכיל״ ויש לו בכיתה 25% ילדים עם צרכים מיוחדים והוא בכלל לא רואה את זה. אז אולי העתיד בסוף יהיה מכיל יותר

birds

יובל: הלוואי. תגידי, עוד שאלה: איפה את רואה בתערוכה הזו המשך לשפה האמנותית שלך, לעבודות ולתערוכות קודמות, ואיפה יש בה משהו חדש או אחר?

רונית: זו שאלה טובה. אחת העכבות שהיתה לי בשנים של העבודה על הפרויקט הזה היא הטענה שהוא נטע זר בעבודות שלי. היום, כשהוא גמור, פתאום הוא נראה לי משתלב באופן טבעי בכל מה שאני עושה, וזה כנראה תהליך שהייתי צריכה לעבור איתו.

מבחינה טכנית, אני אדם של תחריט, הדפס, זה מה שאני עושה. אבל כאן יש משהו הרבה יותר פיגורטיבי מהעבודות האחרות שלי שהן בדרך כלל יותר לכיוון המופשט, אפילו טקטילי. יש בעבודות האלה משהו קצת איורי, ואני הרי בכלל מאיירת במקור…

יובל: הו! ואני חשבתי שנצליח להימנע מסוגיית איור או אמנות…

רונית: 🙂

זו לא סוגיה באמת. אבל זה הרקע שלי, זה חלק מהדרך שעברתי

יובל: לגמרי. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדות?

רונית: שבמהלך התערוכה יהיה פאנל של אמניות שהן אמהות לילדים עם צרכים מיוחדים. יש המון שאלות שעלו אצלי מהרגע שיצאתי מהסטודיו והראתי את הפרויקט לאחרים ואני חושבת שיש כאן משהו שכדאי לחקור, זה בטוח יהיה מעניין. וכמובן שתבואו לתערוכה! אני מרגישה שהיא הדבר הכי חשוב שעשיתי עד היום בעשיה האמנותית שלי


רונית מירסקי | T21
אוצרת: איריס פשדצקי
גלריה המקרר, רחוב חשמונאים 90, תל אביב
פתיחה: 16.12; נעילה: 29.1.22

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. שרה

    לא ביקרתי בתערוכה לצערי תל אביב רחוקה לי, כמי שגדלה בציבור החרדי, וביישוב חרדי אני חייבת לציין שתמיד נתקלתי בילדים עם תסמונת דאון, פיגור ובעלי מגבלות מולד פיזיות שונות, אני באמת חושבת שצריך לשים את הדברים על השולחן, אין ילדים עם תסמונת דאון בתל אביב כי ברגע שהם מגלים שיש לעובר תיסמונת דאון הם הורגים אותו- זאת אומרת שמבחינתם אין לו זכות קיום אם יש לו מגבלה. ומכאן אנו למדים שהחברה אשר נחשבת לחברה הכי "ליברלית" היא בעצם אסופה של נאצים אאוגנים אשר אינם מודעים לעצמם. כן אני אומרת מילים קשות אבל אני מעורה בעולמם של בעלי מוגבליות וכל חיי הייתי עדה לחוסר ההכלה, הקבלה, ההנגשה, והחמלה שמהם סובלים בעלי מוגבליות בעולמנו האכזר וזו תוצאה של חברה בעלת אפס הכלה לשונה והאחר באיצטלות אגואיסטיות אפלות, ולמה זה חייב להיות כך?? העולם הוא של כולנו!! לא רק למי שמושלם פיזית.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden