כל מה שחשוב ויפה
כריסטופר הרטמן בגלריה נסימה לנדאו. צילומים: אלעד שריג
כריסטופר הרטמן בגלריה נסימה לנדאו. צילומים: אלעד שריג

כריסטופר הרטמן: הפרעות בתקשורת וכמיהה לקשר

פורטפוליו Promotion: בתערוכת יחיד בגלריה נסימה לנדאו, האמן הבינלאומי כריסטופר הרטמן מנהל דיאלוג בין ציור קלאסי לבין רגעים שיצאו מרשתות חברתיות וגדלו לממדי ענק

חגית: הי כריסטופר, מה שלומך? איפה אני תופסת אותך?

כריסטופר: הי חגית, שמח לשמוע ממך. אני בלונדון כרגע, בדיוק חזרתי מברלין לפני כמה ימים

חגית: גם אני שמחה על ההזדמנות להכיר אותך, גם אם זה רק מרחוק לאור נסיבות התקופה, שמנעו ממך להגיע לכאן עם תערוכת היחיד שלך בגלריה נסימה לנדאו

כריסטופר: זה אף פעם לא אותו הדבר כמו להכיר פנים אל פנים

חגית: אנסה לסכם את מה שאני יודעת עליך עד כה (: נולדת בגרמניה בשנת 1993; התחלת ללמוד אמנות בברצלונה ואחר כך עברת ללונדון ועשית שני תארים שניים בזה אחר זה – בעיצוב ובאמנות. ובמקביל, בשנים האחרונות אתה מציג בגלריות הכי נחשבות – ווייט קיוב בלונדון, קניג גלרי בברלין ובתל אביב נסימה לנדאו – הספקת לא מעט!

כריסטופר: כן, נולדתי בבוואריה (דרום גרמניה). אבא שלי גרמני ואמא מקוסטה ריקה. ולמרות שגדלתי בגרמניה, הצד של אמא בביוגרפיה תמיד היה משמעותי עבורי. אף פעם לא הרגשתי לגמרי שלם עם הזהות הגרמנית שלי

חגית: ומכאן צמח הדחף הפנימי, לחפש את המקום הנכון עבורך?

כריסטופר: זה כנראה המניע העיקרי להחלטה שלי לעבור וללמוד לברצלונה. באותה תקופה (לפני כעשור), זה הרגיש כמו נקודת מפגש בין שתי התרבויות שלי. מן הסתם ידעתי הרבה יותר על התרבות הגרמנית מאשר על קוסטה ריקה, כי שם גדלתי, אבל תמיד חשתי איזה געגוע וסקרנות שמשכו אותי לדרום. במובן זה הייתה לאמי השפעה חזקה על תחושת הזהות והשייכות שלי

בהמשך עברתי ללונדון במטרה ללמוד תקשורת חזותית, ועשיתי את התואר השני בסנטרל סנט מרטינס. אני חושב שקצת חששתי להגדיר את עצמי כאמן, ולכן החלטתי לפנות לעיצוב, שהרגיש לי קצת יותר בטוח. אבל אז הבנתי שהציור הוא הדבר שהכי מעניין אותי, וחזרתי לאמנות וללימודי התואר השני (MFA) בגולדסמית, שסיימתי השנה, בעיכוב בגלל הקורונה

חגית: משהו הבשיל בינתיים

כריסטופר: כן, אלה היו שנים מעצבות של התנסויות וחוויות, דרך להכיר את עצמי טוב יותר, משהו שאפשר ללמוד רק תוך כדי עשייה. במבט לאחור, אני אסיר תודה על ההחלטה לעבור לברצלונה, הייתה לכך השפעה עצומה עליי. למרות שאני עדיין לא יודע לאן בדיוק אני שייך, ומבחינה זו לונדון נהדרת – היא כל כך נייטרלית ובינלאומית. אני לא צריך לעשות התאמות מיוחדות

חגית: מבחינה אמנותית פיתחת סגנון ייחודי. אני חושבת שהקומפוזיציות שלך, הצבעוניות והפרופורציות (גם הגודל הניכר של העבודות) בולטים לעין ויצרו לך שפה מזוהה למרחוק

אני תמיד עובד עם הטלפון/לפטופ מול העיניים והצבעוניות הבוהקת, הרוויה־מדי של הדימויים על המסך נכנסה יותר ויותר לפאלטת הצבעים שלי ולדימויים עצמם – שזה נהדר, כי אני רוצה שהציורים ישקפו את התרבות העכשווית. הם עוסקים בהווה

כריסטופר: תודה! מההיבט הכרונולוגי, בילדות למדתי ציור מהתבוננות, בגישה מאוד אקדמית, בבית ספר לאמנות שהייתי הולך אליו אחרי הלימודים. מאוד אקדמי! במשך כמה שנים רציתי בעיקר ״לנטוש״ את הציור המסורתי ועשיתי לא מעט ניסויים. היום אני חושב שרוב הציורים שעשיתי בשנות העשרים המוקדמות שלי די גרועים, אבל זה ממש בסדר. אחר כך עברתי להתמחות בעיצוב גרפי ולמדתי הרבה על בניית דימוי, שימוש בצבע, קומפוזיציה וכו׳. הגישה הזו – של שליטה מושלמת בדימוי, שנהוגה בעיצוב, השפיעה מאוד על הציור שלי.

כמובן שלאורך הדרך קרו לא מעט דברים בלתי צפויים, אבל אני מבלה זמן רב בתכנון וחשיבה על פרטי התמונה לפני שאני מתחיל לצייר. אני עובד עם צילומים ועורך אותם כדי להגיע קרוב כמה שאפשר למה שאני מתכנן לצייר.

כריסטופר הרטמן. צילום: מ״ל

כריסטופר הרטמן. צילום: מ״ל

אני תמיד עובד עם הטלפון/לפטופ מול העיניים והצבעוניות הבוהקת, הרוויה־מדי של הדימויים על המסך נכנסה יותר ויותר לפאלטת הצבעים שלי ולדימויים עצמם – שזה נהדר, כי אני רוצה שהציורים ישקפו את התרבות העכשווית. הם עוסקים בהווה, לא בעבר. אני מאוד מודע להקשר התקופתי של ציורים שלי. יש לי סט מאוד ספציפי של חוקים שהצבתי לעצמי ואני מיישם בציורים, וזה במובן מסויים מה שהופך אותם לייחודיים. ועם זאת, זה משהו שמשתנה ומתפתח כל הזמן

חגית: שפת הציור שלך יוצרת עבורך תחושה של ״מקום״, שייכות, אינטראקציה חברתית מתמשכת? היא גלובלית ובאותה עת כאילו תלושה ממקום קונקרטי

כריסטופר: כן, אם לוקחים בחשבון שמקום הוא לא בהכרח חלל פיזי, אלא במובן רחב יותר – מה אתה עושה בחיים, מה המוטיבציה שלך. שזה גם משהו שמאפיין את העולם הדיגיטלי, שאינו כבול למיקום וחלל פיזי

חגית: התרגום של אימג׳ים דיגיטליים לציור מאוד עז מזכיר לי במידה מסויימת את הגישה של וורהול, שפה תקשורתית מאוד שעוברת בקלות בין עיצוב לאמנות

כריסטופר: לא הייתי משווה את עצמי לוורהול, מה גם שהדגש בעבודה שלו היה על רפרודוקציה ושכפול מהיר של אימג׳ים. אני משקיע הרבה מאוד זמן בעבודה על כל ציור ואני רוצה שהם יהיו הרבה יותר אינטימיים / אמוציונליים. מכונה לא הייתה יכולה לצייר אותם…

אני מודע בו זמנית להיסטוריה ולמורשת של הציור, ולהקשר התקופתי שבו אני פועל. זו אחת הסיבות שאני רוצה שהציורים יהיו מזוהים כחלק מהתקופה הספציפית הזו של ימינו. אני רוצה שהם יהיו רלוונטיים בקונטקסט של היום, כך ששימוש בכלים של תקשורת חזותית נראה מתאים במיוחד. אני רוצה לחשוב על העבודות כרפלקציה על ציור ועל תקשורת אנושית

birds

חגית: בתערוכה אתה עוסק בכשלים בתקשורת בין אישית בכל מיני סיטואציות. אי הבנות ופערים בין הכוונות למה שנתפס בצד השני. זה מעסיק אותך במיוחד?

כריסטופר: כמו שאפשר להבין מכותרת התערוכה ״מה שברצוני לומר״, כל גוף העבודות הזה עוסק בתקשורת, ברצון להביע משהו. הייתי אומר שזה אפילו הצורך – להגיד משהו למישהו ולהיות מובן. שיקשיבו לי. הכותרת אגב מגיעה מהציור הראשון שעשיתי לקראת התערוכה – הציור עם השמיכה הוורודה על הדשא. אם מנסים לקרוא את שפת הגוף – יש פה שני אנשים שעומדים להגיד משהו או שמשהו בדיוק נאמר. זה נשאר אניגמטי

אני מעדיף לא להיות מפורש עד הסוף ולהשאיר מקום לצופה ולדמיון. מה נאמר שם? זה כמעט לא רלוונטי. מה שחשוב יותר זו תחושת הדחיפות, החיפוש אחר קשר וקשב. למרות שהם נראים מאוד קרובים אחד לשני, אפשר לחוש גם בניכור ביניהם. יש דמויות שמחפשות קשר־עין עם הצופים, כאילו הן מנסות לומר משהו או מבקשות להקשיב למי שעומד מולן

חגית: זה תיאור יפה של האינטימיות שנוצרת עם הציור

כריסטופר: אני חושב שהצורך הזה די ניכר, למשל בדיפטיך של החיבוק. הבעות הפנים שלהם רומזות שמשהו נשאר לא פתור, לא מדובר. לפעמים זה קשה, לפעמים יש אי הבנות, או פשוט הרגשה שלא מקשיבים לך באמת. הרבה פעמים יש קצר בתקשורת או שלא מצליחים להעביר למילים את מה שמרגישים.

זה מתסכל, לפעמים אפילו מכעיס. כאילו נתקעתי עם מה שרציתי להגיד. בגדול, זה מה שנשאר פתוח לפרשנות. מותיר מקום להזדהות ומאפשר לצופים לצקת פנימה את החוויה שלהם

חגית: לדבר על קצרים וכשלים בתקשורת, זה תיאור די ממצה של אינטראקציה בעידן שלנו. אולי אפילו מתאר את המצב האנושי. כאילו אנחנו נידונים לאי־הבנה. לדעתי זה מה שמטעין את העבודות שלך בכוח משיכה. במבט ראשון משהו בצבעוניות נראה מתוק ואידילי, ובהמשך נוצר דיסוננס, אי ודאות, משהו מטריד

כריסטופר: חשוב לי לתת לצופים לתקשר עם העבודות, ברובד רגשי או פסיכולוגי. כל העניין של תקשורת שנמצאת בשינוי כל הזמן ויותר ויותר תלויה באמצעים דיגיטליים. אני מתכוון לכך לא בהכרח באופן שלילי, אבל זה יכול להיות מתסכל ולפעמים עצוב.

בצבעוניות אני מנסה לשקף את הרשתות החברתיות – הצבעים מבהיקים, הפילטרים המלאכותיים שמתרחקים מהתמונה האמיתית. אני מנסה לתת לדמויות לבטא בשפת הגוף משהו שמחפש קירבה, אבל נתקע. כמו משפט שנתלה באוויר או משהו שרציתי לומר (ושם זה נפסק, מילים שלא נאמרו)

חגית: אמרת שאתה משקיע זמן רב בכל ציור. כמה זמן? אתה עובד במקביל על כמה עבודות?

כריסטופר: אני בדרך כלל עובד על כמה עבודות בבת אחת, לפחות שתיים. מכיוון שאני מצייר בצבעי שמן, זה מאוד איטי כי צריך להמתין ימים עד שהשכבות יתייבשו – לכך התכוונתי כשדיברתי על דיאלוג בו זמנית עם הציור הקלאסי ועם העידן הדיגיטלי, הכלים מסורתיים והדימוי עכשווי, בדומה לצילום ברשתות החברתיות. אני אוהב את הדואליות הזו. הציורים הגדולים עשויים לקחת שבועיים שלושה, והקטנים בין יומיים לשבוע

חגית: היה מוזר לא להגיע לתערוכה שלך? היית בתל אביב פעם?

כריסטופר: עוד לא הייתי בתל אביב וממש ציפיתי להזדמנות הזו כל השנה, למען האמת. זו הייתה שנה מאוד לחוצה ועמוסה, ודי התאכזבתי שהנסיעה הזו לא יכלה לצאת לפועל. וזה היה מוזר לא להיות בפתיחה. אולי זה היה אחרת אם לא הייתי מתכנן לבוא, אבל ככה, כשהכול התבטל ברגע האחרון – זה הרגיש קצת כאילו מישהו עושה לי מסיבת יום הולדת ורק אני לא יכול להגיע. ישבתי בבית, שתיתי יין והרגשתי די משונה…

אני לא בהכרח אוהב להיות בקדמת הבמה, לגמרי מעדיף שתשומת הלב תתמקד בעבודות, אבל זה היה יכול להיות נחמד לראות את כל הציורים במקומם בחלל הגלריה. זה תמיד שונה כל כך בסטודיו לעומת המראה בקונטקסט של התערוכה

חגית: ואתה כבר עם הפנים לדבר הבא?

כריסטופר: המטרה הבאה שלי היא תמיד לצייר עוד ולהמשיך להתפתח כאמן. זה משהו שלא משתנה אצלי ואני מוצא את זה די מרגיע. ויש גם כמה תערוכות מתוכננות לשנה הבאה (ואני לגמרי מתכוון להגיע לתל אביב)

חגית: בהצלחה, שנה טובה!


כריסטופר הרטמן I מה שברצוני לומר
אוצר: סטיב נסימה
גלריה נסימה לנדאו, אחד העם 55 תל אביב
נעילה: 30.12

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden