כל מה שחשוב ויפה

The Critical F // מהתרומה האמיתית של וירג׳יל אבלו ועד לפשע של סקס והעיר הגדולה

יוצרי סדרת ההמשך של סקס והעיר הגדולה מתעלמים ממה שעושה אופנה לאופנה; בעקבות מותו של וירג׳יל אבלו: למה לומר על מעצב שהוא עשה דבר מה שלא נראה לפניו זו לא מחמאה; והאם הג׳נדר־בלנדר הופך ממסעיר לנעים

פשוט ככה: מוות ידוע מראש

לא תעזור הנוסטלגיה. לא תעזור החרדה מפני גל חמישי. לא תעזור הידיעה שהעונה החדשה של אמילי בפריז בטח גרועה יותר. ״פשוט ככה״, סדרת ההמשך של סקס והעיר הגדולה, פשוט לא עובדת. את הפרק הראשון ראיתי באיחור, ולמרות שכבר שמעתי מכל האנשים סביבי שזה רחוק מלהיות זה, עדיין האכזבה הייתה קולוסאלית.

אבל בניגוד לרבים אני לא חושב שהבעיה היא בדיאלוגים המשונים, שמנותקים זה מזה כמו חלקים של רהיט איקאה לפני הרכבה. הבעיה גם לא קשורה בלבוש הגיבורות, שנדמה לעיתים על תקן קישוטים לסוכה אנושית (עם זה אני דווקא יכול להזדהות), או סתם נפנוף מאולץ במותגים. במידה רבה, הבעיה גם לא נעוצה בהתייחסות האין סופית לגילן של הדמויות. הבעיה נמצאת, בעיני, במקום אחר לגמרי – העובדה שהמפיקים, אולי ברוח התקופה שאנחנו חיים בה, התעלמו ממה שעושה אופנה לאופנה.

אופנה מוגדרת על ידי כך שדברים נגמרים. אופנה מוגדרת על ידי הסוף. על ידי חידלון. על ידי מוות ידוע מראש. על ידי כך שדברים קורים, ואז הם מפנים את מקומם לדברים אחרים. אופנה רלוונטית רק בהקשרים מסוימים, ובזמנים מסוימים. זהו כוח הקסם שלה, שהוא מבעית וכובש בו זמנית. הידיעה שצריך למצות כי בעתיד פשוט לא יהיה. אין ספק שאופנה יכולה לחזור – התנועה היא הרבה פעמים מעגלית – אבל גם כשהיא חוזרת, היא חוזרת אחרת, תוך שהיא מתייחסת לדברים אחרים, או רלוונטית לאנשים אחרים. אנשים שלא היו – בדרך כלל – המאמצים שלה בסיבוב הראשון.

״פשוט ככה״ מתעלמת בכוונה מכלל הזהב שלה מתוך תקווה כמוסה לזכות בחיי נצח. מתוך תקווה להיות רלוונטית תמיד. היא אמנם מכירה בכך שהזמנים הם לא אותם הזמנים, אבל בפועל היא ממשיכה להיאחז אחיזה כפולה – גם בעבר שלה, בתור פורצת דרך, וגם בהווה החדש, שניתן לפורצי דרך אחרים. ובפער העצום שנפער בין אז ובין היום היא פשוט קורסת.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

וירג׳יל אבלו

״זה לא נראה חדש״ היא תגובה שסטודנטים רבים בבתי הספר לעיצוב שומעים לעיתים קרובות מטעם מבקרים, כשהם מציגים את הפרויקטים שלהם בסוף הסמסטר. האמת היא, שגם אני הייתי פוסק משהו דומה לפני יותר מעשור, כשהייתי מבקר אופנה מן המניין, אם הייתי נתקל בקולקציה שהייתה נראית לי שאינה מקורית מספיק (דמיינו את גלגול העיניים המתבקש. בחיי שהוא לא נשלט).

באופן היסטורי, תעשיית האופנה בפרט, ותעשיית התרבות בכלל, אובססיבית עם העניין הזה. עם החדש והמקורי. התפיסה המקובלת היא שמעצבים חייבים להביא דבר מה שלא נראה לפני כן. איב סן לורן, לדוגמה, הקפיד לכנות פריטים רבים בעיצובו בתואר ״הראשון״, כדי להוכיח שהוא עושה דבר מה שלא נראה בעבר. מנגד, בבתי אופנה אחרים, מנעו כניסה של מעצבים מתחרים או של יצרני בגדים, כדי שאלה לא יוכלו לגנוב להם את החדשנות. היו כאלה שאפילו מנעו מהצופים לרשום או לשרטט בזמן התצוגה.

אבל האם חדש ומקורי הוא באמת ערך, או באמת ערך חשוב? ויותר מזה – האם הם באמת קיימים בתעשיית האופנה? היום אני מבין שהתשובות לכל השאלות האלו הוא ״לא״ נחרץ. לומר על מעצב שהוא עשה דבר מה שלא נראה לפניו זו לא מחמאה, כי סביר להניח שהיצירה שלו תהיה פשוט מנותקת מהכאן והעכשיו.

מעצבי אופנה מצליחים הם תמיד מעצבים אופנה שיוצרים – מילה טעונה היום – וריאנטים. לא ממציאים יש מאין אלא מצטרפים אל שיח קיים ומעבים אותו. במיוחד בעולם ההיפר־גלובלי שנשלט על ידי רשתות חברתיות. לקח לי זמן – ולא מעט שנות השכלה – כדי שהאסימון הזה ייפול. לרעיונות עיצוביים גדולים וחשובים תמיד יש היסטוריה. הם לא מתחילים פתאום. ויותר מכך, מעצבים גדולים הם אלה שמקיימים דיאלוג בלתי פוסק עם מה שקורה מסביבם. הם מצטרפים לשיחה קיימת. הם משנים אותה תוך כדי תנועה איתה; אבל הם לא מנסים להמציא יש מאין, ולא רואים את עצמם כאנשים יחידים בעולם שאין להם שום קשר למה שקורה מסביבם.

החשיבות של וירג׳יל אבלו, שהלך השבוע לעולמו, הייתה נעוצה בכך שהוא לא רק הכיר בנקודה הזו, אלא גם לא ניסה להסתיר אותה כפי שהיה נהוג. מרכאות הציטוט. הבחירה בלוגו שנראה כמו סתם מעבר חצייה. השם, אוף־וייט, שיש בו גנריות שמודעת לעצמה. אפילו ההתעקשות לעסוק בקלישאות שחוקות של לבוש גברים בקולקציות ללואי ויטון. כל אלה הם סלנג של אופנה. סלנג אולי משבש את השפה, אולי מרענן אותה, אבל הוא תמיד נשען עליה. סלנג תמיד לוקח חלק. עושה חורים במה שכבר קיים ובמה שכבר מוכר.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

ג׳נדר־בלנדר

לכל תופעה אופנתית יש את ההתחלה שלה. ובהתחלה, היא תמיד נראית מוזרה ומאומצת רק על ידי הנועזים בחבורה. אבל לכל תופעה אופנתית יש גם שיא, שבו מה שהיה נראה לנו משונה נורא הופך לנחלת הכלל. בימים האחרונים, אחרי שנדמה שבכל יום יש סלב־גבר אחר שמשיק קולקציית לקים, התחלתי לתהות האם הג׳נדר־בלנדר, כלומר ערבוב מכוון בין התלבשות נשית וגברית, נעשה ממסעיר לנעים. האם עברנו את הרגע בו דברים שנחשבו מוזרים התקבעו בתודעה הכללית, ועכשיו אפשר לצרוך אותם כי הם יפים?

הנוכחות המסיבית של התופעה בקולקציות החדשות אומרת שכן. הנסיוני נעשה למסחרי, וממסחרי – הוא יעבור לארונות של כולנו. למרות שלפעמים דברים הולכים לאיבוד בדרך, האמת היא שהזמן עשה לתופעה הזו טוב. אם לשפוט על פי המותג החדש של ג׳וזף אלטוזארה (אלטו), שעניינו פריטים זהים לכל המגדרים, או אם לשפוט על פי הקולקציות האחרונות של האוסטרלי דיון לי, העיצובים נראים סוף כל סוף אפויים.

כי במגמות מהסוג הזה, החוכמה היא ליצור פריטים שאפשר באמת ללבוש. אחרת איזה ערך יש בטשטוש הקטגוריות והתפקידים המגדריים, אם אי אפשר לטשטש אותם בחיי היומיום שלנו?


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן במהלך חודש דצמבר

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אילנה כרמלי

    נפלאאאאא

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden