כל מה שחשוב ויפה
מיכל חלבין, העמדת/פנים. צילום: עודד פלוטניצקי
מיכל חלבין, העמדת/פנים. צילום: עודד פלוטניצקי

העמדת/פנים: 20 שנות יצירה של מיכל חלבין

״תמיד נמשכתי למקום שבו הפנטזיה פוגשת את המציאות״ אומרת מיכל חלבין על האסירים, האקרובטים, המתאגרפים ונערי ונערות הגומי שהיא מצלמת, ומציגה בתערוכת יחיד ברזידנסי של גלרית שלוש והחברה לפיתוח יפו העתיקה

החלל החדש ופרויקט הרזידנסי של גלרית שלוש (בשיתוף החברה לפיתוח יפו העתיקה) נועד לשמש כבית לעשייה משותפת של אמנים ישראלים – יהודים וערבים – ואמנים בינלאומיים. הוא נמצא במבנה יפהפה המשקיף לים, אבל הוא בהחלט לא קובייה לבנה קלאסית, ״מה שעזר לנו בצמצום בחירת העבודות שהיה אתגר בפני עצמו״ מספר נמרוד ואינר, שאצר יחד עם נירה יצחקי, בעלת הגלריה, את תערוכת היחיד של מיכל חלבין, העמדת/פנים.

לכבוד התערוכה שלפה חלבין תיקיות ישנות מהארכיון הפרטי שלה, חלקן הדפסות ידניות שכבר לא עושים היום, אך בכולן – מאסירים בכלא דרך לוליינים בקרקס ועד המנהל הקריאייטיבי של גוצ׳י – אפשר לזהות אלמנטים ויזואליים שחוזרים על עצמם: הלבוש, המבט, הסביבה וההתיחסות האישית של חלבין לשאלות של מגדר ולזהויות השונות שאנחנו עוטים על עצמנו.

החלל המרכזי והמסדרון מציגים בליל מהאוסף, בעוד שאר החדרים מחולקים לפי תקופות, סדרות או ספרים. כבר מהסדרה המוצגת בחלל הראשון ועוסקת בקרקסים, ניכר שחלבין בוחרת לצאת למסעות רחוקים במקום לצלם בסביבתה הביתית, שם היא מעמידה אל מול המצלמה אנשים שבדרך כלל לא נמצאים בפרונט. 

מאיפה המשיכה למקומות כה רחוקים מהמציאות שלנו? 

״תמיד נמשכתי למקום שבו הפנטזיה פוגשת את המציאות״, מסבירה חלבין, ״ואם חושבים על זה בדיעבד, המקומות שבהם צילמתי לא מאוד רחוקים מכאן.

״העיסוק במזרח אירופה הוא מהבית; אבא שלי ניצול שואה מאוקראינה שכל משפחתו נספתה ובגיל 16 גילה שהאדם שגידל אותו לא היה אביו הביולוגי, אלא גבר שאיבד גם הוא את כל משפחתו במלחמה והתחתן עם אמו, סבתי. גדלתי על צילומי משפחה ונסיונות בלתי פוסקים לנחש מי זה מי. ההעמדות בצילומים שלי מגיעות משם, זה היסוד האוטוביוגרפי בצילומים שלי, אבל הוא לא היחיד.

גדלתי על צילומי משפחה ונסיונות בלתי פוסקים לנחש מי זה מי. ההעמדות בצילומים שלי מגיעות משם, זה היסוד האוטוביוגרפי בצילומים שלי, אבל הוא לא היחיד

״בזמן הלימודים (המחלקה לצילום, ויצו חיפה) צילמתי סדרה בשם ׳ויטלינה וחברות׳. ויטלינה היתה אחות של חברה ללימודים ואני תיעדתי אותה ואת חברותיה ממקום מתבונן, דוקומנטרי. רק בשלב מאוחר יותר התחלתי עם העמדות וחצובות – ראשית עם עולים בארץ, ומאוחר יותר נסעתי לראות את המקומות שמהם הגיעו, משם זה התפתח והתערבב״.

יש שפה אסטתית שמאוד מזוהה איתך; מצד אחד מחושבת, מלאת תלבושות, תפאורות ופאתוס, ומצד שני חסרת קונטקסט במובן שעוזר להכניס את הצופה פנימה אל עולם שאינו ספציפי, כמעט חלומי, מדומיין, שדרכו קל יותר להתחבר ולהביע רגש. 

״בהחלט. המקומות שאליהם אני נוסעת מעניינים אותי מבחינה אסטתית, וגם העובדה שיש בהם משהו תלוש – אין בשום צילום שלי אזכור לזמן או מקום, ישן או חדש – עוזרים להם להתקיים בממד אחר מחוץ לזמן ומחוץ למקום״.

״העיסוק בתלבושות ובהתחפשות שאנחנו עוטים על עצמנו מסייע גם הוא״, מוסיף ואינר. ״היות והמצולמים הם לרוב אנשים שחיים בתוך חיים, במצב קיומי לא מסונכרן עם הקדמה והזמן, קל לנו לראות את הפרפורמנס שהם מציגים בעטיית התלבושות החיצוניות״.

ילדים שלוקחים על עצמם תפקידים גבריים 

הספר הראשון שמוצג בתערוכה התמקד בפרפורמרים מקומיים; בהתחלה בקרקס, מקום שבו הפנטזיה פוגשת את המציאות, ואז בקבוצות שונות של רקדנים סלוניים, אקרובטים, נערי ונערות גומי. ״הצילומים נמשכו חמש שנים ובשלב מסויים ב־2005 פגשנו בדרך קבוצת צוערים צעירים שהחלטתי לצלם בספונטניות. ב־2009 חזרנו לאותה העיר ברוסיה לצלם את סדרת בתי הכלא; יש בה צילום דומה של חבורת אסירים צעירים. שתי התמונות מתכתבות זו עם זו; שתי חבורות של גברים צעירים באותה עיר שחיים מציאות שונה לחלוטין״. 

ואכן, בפרספקטיבה של 20 שנה, אפשר לומר שעיסוקה של חלבין נשאר זהה לאורך השנים. תמונות מ־2001 ומ־2011 מדברות את אותה השפה.  אנחנו עוברים לחלל השני וחלבין עוצרת מול העבודה ״סשה בשדרה״ מסדרת המתאבקים. ״סשה הוא דוגמה קלאסית לקאסטינג שאני בדרך כלל מחפשת״, היא מסבירה: ״יש בו משהו אנדרוגני מצד אחד ומאוד שברירי מצד שני, אבל חזק״. 

סשה

סשה

מריה

מריה

איליה

איליה

סטאס

בשונה מסדרות אחרות, הסדרה המדוברת עוסקת רק במתאבקים ומרבית הצילומים נעשו אחרי מאמץ, בסיום הקרב. ״יש משהו מיוחד שקורה אחרי הקרב, המסיכות יורדות והקסם הזה שקורה בצילום, שבדרך כלל לוקח לי שעות להוציא מהמצולמים, קרה שם ברגעים קצובים, דקות לפני שהמתאבקים הסדירו את נשימתם. הספר והסדרה מתמקדים בתהליך ההתשה הפיזי הזה שחושף את האמת״.

גם כאן מתייחסת חלבין בפואטיות אל השבריריות מול הכוחניות; ילדים שלוקחים על עצמם תפקידים גבריים מאוד, מצולמים בחדרי ספורט ישנים: ״קיבלתי המון השראה מציורים של קראווג׳יו, גם בלוקיישנים וגם בהצגה של הגוף״. 

החלל הבא מוקדש לסדרת הכלא, שמה כשם הספר שחותם אותה, ״סירות מפרש וברבורים״, והיא צולמה במשך חמש שנים בשבעה בתי סוהר שונים; כלא נערות, כלא נערים, כלא גברים, כלא נשים, כלא נשים עם ילדים (שילדו בכלא). 

עושה רושם שנדרשה המון עבודת הכנה לקראת צילומי הסדרה הזו. איך זה עבד מבחינה לוגיסטית?

״עודד פלוטניצקי, בן זוגי, הפיק את כל הפרויקטים שצילמתי וליווה אותי גם כאן. מבחינת השפה והאישורים היתה לנו עוזרת מקומית אבל היא לא נכחה על הסט. כשאני מצלמת אני שומרת על סט אינטימי ושקט מאוד, מעדיפה לא להכניס אנשים נוספים כי זה מפר את הדינמיקה ולכן הנחיות הבימוי המינימליות עוברות דרכי אל המצולמים, גם אם אנחנו לא מדברים באותה השפה״.

לאורך כל הפרויקט היה לי חשוב להתייחס אל המצולמים כבני אדם ולא כפושעים, ובתור אנשים שרגילים להיות תחת השגחה 24/7 רציתי שהם יסתכלו עלינו לשם שינוי, לייצר התעמתות איתנו הצופים

האם ההיענות של האסירים להצטלם היוותה אתגר? זו סיטואציה שיכולה להיות מביכה, במיוחד לאנשים שעברו על החוק, נמצאים בשולי החברה ומתבקשים לעמוד באור הזרקורים. 

״קיבלנו אישור לצלם ברגע האחרון, מנהלי בתי הכלא השונים הזהירו אותנו שההיענות עלולה להיות נמוכה והתנערו מאחריות אבל כל פעם כשפתחנו את דלת הסט נדהמנו לגלות תור ארוך של אנשים שממתינים להצטלם, אף אחד לא סירב. גם הגענו ממקום מאוד מכבד, בגישה שזה יכול להיות כל אחד ובלי לשפוט.

״לא ביקשתי לדעת מה הם עשו לפני או בזמן הצילומים, אלא רק בסיומם, והספר בנוי באותו סדר – קודם תמונות ואז טקסטים – כך שנוצר פער גדול בין מה שרואים תחילה ומה שמרגישים כשקוראים את הטקסט״.

משהו השתנה אצלך כשגילית מה המצולמים עשו? האם הידיעה השפיעה באופן מסויים על בחירת הדימויים שנכנסו לספר?

״ממש לא. נדהמתי מהקונטרסט העצום, איך אסירה יכולה להיראות כמו יצירת אמנות עדינה בעודה יושבת במאסר על רצח. לאורך כל הפרויקט היה לי חשוב להתייחס אל המצולמים כבני אדם ולא כפושעים, ובתור אנשים שרגילים להיות תחת השגחה 24/7 רציתי שהם יסתכלו עלינו לשם שינוי, לייצר עימות איתנו הצופים״. 

מימין: נירה יצחקי, נמרוד ואינר, מיכל חלבין. צילום: רפי דלויה

מימין: נירה יצחקי, נמרוד ואינר, מיכל חלבין. צילום: רפי דלויה

צילומי הצבה: עודד פלוטניצקי

צילומי הצבה: עודד פלוטניצקי

ספרי לי מעט על הלוקיישנים: מהצילומים לא ברור שמדובר בבתי מאסר. 

״הטפטים״, אומרת חלבין בחיוך. ״שם הספר, ׳סירות מפרש וברבורים׳, הוא תיאור של טפט מאחד בתי הכלא. זו בחירה מפתיעה ואירונית למדי; מצד אחד האסירים לא מוקפים בקירות אפורים מדכאים, אבל מצד שני הם כל היום מביטים בדימויים של דברים שהם מפסידים שם בחוץ״. 

אנחנו מתקדמות אל החלל האחרון המוקדש לסדרה ״איך לרקוד את הואלס״. ספר זה יצא לאור בשנה שעברה והוא תמהיל של מספר סיטואציות – פנימיות צבאיות, בתי ספר למטאדורים, ושבוע הנשף באוקראינה – חלקן עבודות ארכיון מ־2008 אז התחילה חלבין את הפרוייקט וחלקן מ־2018, כששבה אליו לאחר כעשור.

birds

״הסדרה עוסקת בריקוד הוואלס בין המינים, הבנות שחונכו להיות קישוט והבנים שחונכו להיות לוחמים, בניגוד מוחלט ל׳אין ג׳נדר׳ שלפיו אנו מנסים לחנך את ילדינו היום. הבגדים, כדוגמת חליפות הנשף שההורים תפרו לנערים וגדולות עליהם בכמה מידות, מסמלים את התפקידים הגדולים מידי שאימצו המצולמים הצעירים. ריקוד הוואלס קורה גם בין הצלם למצולם – שני צעדים קדימה, צעד אחד אחורה, בסשן דינאמי רווי ניואנסים עדינים״.

הספר נועד במקור לכלול סדרות נוספות שחלבין תכננה לצלם ביפן ובאנגליה, אך בעקבות הקורונה הצילומים נדחו והיא החליטה לעשות קאט, לסגור את הספר הנוכחי ולהתחיל בעבודה על ספר חדש. ״כמו הספרים גם התערוכה מסמלת סוף של תקופה והתחלה חדשה״. 

מה הולך להשתנות? 

״אני מרגישה שאני צריכה להחיות את התמונה בווידאו, לכן התחלתי להתנסות במדיום. אני רוצה לרענן את היצירה שלי, ובמקביל להמשיך לצלם״.


מיכל חלבין | העמדת/פנים
אוצרות: נירה יצחקי ונמרוד ואינר
רזידנסי האמנים של גלריה שלוש ביפו העתיקה, סמטת מזל תאומים 4
נעילה: 29.1

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אברהם

    פשוט מבריק. מחזירה ונותנת לי את האהבה וכבוד המגיע לצילום באמנות. אמנית גדולה, עבודות אמנות מהפנטות. תודה. פשוט מבריק.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden