כל מה שחשוב ויפה
רנאטה מנצי. צילום: מוזיאון העיצוב ציריך
רנאטה מנצי. צילום: מוזיאון העיצוב ציריך

פרס אדמונד דה רוטשילד // רנאטה מנצי

רנאטה מנצי, אוצרת מוזיאון העיצוב בציריך והחברה הבינלאומית בוועדת השיפוט של פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב, התרשמה מהעיצוב האקספרימנטלי לצד העיצוב לתעשייה, והופתעה שלא הייתה התייחסות לקיימות בקרב המועמדים לפרס

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב


כשרנאטה מנצי, אוצרת מוזיאון העיצוב בציריך, הייתה בדרכה בחזרה לציריך לאחר ביקורה האחרון בישראל, היא הופתעה לגלות בשדה התעופה בן גוריון מודל של החללית בראשית. זה היה בדיוק לאחר שלקחה חלק בתהליך השיפוט של פרס אדמונד דה רוטשילד בתחום העיצוב התעשייתי לשנת 2011, שבמסגרתו בחנה את תיק העבודות של אלכס פדואה – שעיצב את החללית – ושלימים זכה בפרס המעצב הבכיר (לצד סטודיו Reddish).

״זה היה תיק העבודות הראשון שבחנתי״, היא מספרת, ״ומאוד התרשמתי מהעבודות שראיתי. לא ציפיתי למצוא אוביקט שצריך להגיע לחלל: מצד אחד הכי היי־טק, מצד שני משהו מאוד פואטי. אהבתי את השאלות שאלכס שואל, כמו לדוגמה איך מעצבים מיכשור רפואי בקנה מידה גדול בהקשר אנושי, מבלי לייצר רתיעה אצל המטופל. רק מעצבים יכולים לחשוב על שאלות כאלו, אחרת היה אפשר לתת רק למהנדסים לבנות את זה״. 

אלכס פדואה, החללית בראשית. צילום: מ״ל

אלכס פדואה, החללית בראשית. צילום: מ״ל

אלכס פדואה, עמדת הפעלה לניתוחים רובוטיים. צילום: מ״ל

אלכס פדואה, עמדת הפעלה לניתוחים רובוטיים. צילום: מ״ל

זו לא הייתה הפעם הראשונה שמנצי ביקרה בישראל, והשורשים שלה נטועים עמוק בעיצוב בישראלי. היא בוגרת המחלקה לצורפות בבצלאל (1996), לאחר שהגיעה לישראל ״בעקבות האהבה. הלימודים היו שונים ממה שהכרתי. למדתי קודם צורפות בציריך, והלימודים בבצלאל היו דרך לחשוב על עיצוב יותר פוליטי, פוסט מודרני, עם משמעות חברתית״.

לאחר הלימודים מנצי חזרה לציריך ללמוד תיאוריה של עיצוב והתחילה לכתוב. כשחיפשו ב־2008 אוצר.ת למוזיאון העיצוב כבר לימדה הבטים תיאורטיים של עיצוב, ״וזה היה בשבילי כמו לחזור הביתה – לעבוד עם מעצבים. היום אני כבר לא מעצבת, אבל אני מבינה מעצבים. גם תיאורטיקנים יכולים כמובן להבין מעצבים, אבל זו צורת מחשבה אחרת, זה אתגר אחר״.

באיזה מובן?

״לדוגמה, אני עובדת עכשיו על תערוכה שעוסקת בחשיבה עם הידיים, והאתגר האוצרותי הוא איך אני יכולה לחבר בין אנשים שחושבים פילוסופיה, היסטוריה, מדע, לבין מעצבים, אנשים שחושבים בלי מילים, או שלפעמים קשה להם למצוא את המילים לדבר על מה שהם עושים״. 

מה ידעת על עיצוב בישראל מלבד התקופה בבצלאל?

״כמעט כלום. אני זוכרת סטודנטים מבצלאל, או שמות כמו יעקב קאופמן, ונדהמתי כשראיתי את תיקי העבודות שהוגשו לפרס: היו שם עבודות מעניינות ברמה מאוד גבוהה. כולם מכירים את השם של רון ארד, גם אני כמובן, אבל עכשיו המנעד שאני מכירה רחב יותר. 

״בעבודה השוטפת שלי אני בעיקר מתמקדת בעיקר בעיצוב שוויצרי ועיצוב אירופאי, מסקנדינביה וכן הלאה; העיצוב הישראלי לא היה ברדאר שלי. כאמור זכרתי קצת שמות מהתקופה שלמדתי בבצלאל, אבל זה היה מזמן וממש לא משקף; זה ממש השתנה. אני לא יודעת אם חייתי בבועה של צורפות אבל לא חשבתי שעיצוב תעשייתי הוא משהו שקורה בישראל״.

מסתבר שאיכות עוברת גם בקובץ פי־די־אף

בחודש שעבר הכריז חבר השופטים של פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב, בראשות הברונית אריאן דה רוטשילד, על הזוכים בפרס שהתמקד השנה בתחום עיצוב המוצר, בסך כולל של 270,000 ₪. היוצרים הבכירים – אלכס פדואה וסטודיו REDDISH – זכו במענק כספי של 90,000 שקל כל אחד; היוצרים הצעירים – טליה מוקמל וסטודיו קוצי׳ק אמיתי – זכו במענק כספי של 45,000 שקל כל אחד.

למעלה מ־150 תיקי עבודות של טובי המעצבות והמעצבים בישראל הוגשו למועמדות לפרס, וארבעת הזוכים נבחרו מבין 22 שעלו לשלב הגמר. מלבד מנצי חברי ועדת השיפוט כללו השנה את הברונית רוטשילד; פרופ׳ דוד ראב״ד – דקאן הפקולטה לעיצוב במכון טכנולוגי חולון, מעצב תעשייתי בכיר; פרופ׳ דינה שחר – מעצבת בכירה, לשעבר ראש המחלקה לעיצוב מכליל במכללת הדסה; שלומית באומן – אוצרת ראשית בבית בנימיני לקרמיקה עכשווית, חוקרת, אוצרת ויוצרת, מרצה במכון טכנולוגי חולון; יואב זיו – מרצה בכיר במחלקה לעיצוב תעשייתי בשנקר (לשעבר ראש המחלקה), מעצב בכיר; הדר שפירא – מרצה בכירה לעיצוב מוצר במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, מעצבת בכירה. 

נעמה שטינבוק ועידן פרידמן (סטודיו Reddish), מצוי. צילום: מ״ל

נעמה שטינבוק ועידן פרידמן (סטודיו Reddish), מצוי. צילום: מ״ל

נעמה שטינבוק ועידן פרידמן, סטודיו Reddish. צילום: דן לב

נעמה שטינבוק ועידן פרידמן (סטודיו Reddish). צילום: דן לב

״תהליך השיפוט היה אתגר, לא הייתי בטוחה איך אוכל להשוות בין תיקי העבודות, במיוחד מכיוון שבתהליך עיצוב מוצר משתתפים בדרך כלל כמה גורמים: צוות עם יותר ממעצב אחד, תהליך שמתקיים הרבה פעמים בין החברה שמייצרת למעצב, וקשה להבין מה הגיע מהמעצב, מה מהחברה או מהיצרן, מה התרומה של כל הידע הטכני. ופה הייתי צריכה לשפוט איך זה נראה, איך זה מרגיש, מה הסיפור – מבלי שאני מכירה את המעצבים ואת הסיפור שלהם.

״היה מעניין לקרוא איך המעצבים מציגים את העבודה שלהם, מה הם מספרים עליה, איזה שאלות הם שואלים, איך הם מתארים את הפרויקטים שלהם. היה ברור שהם מאוד מודעים למה שהם עושים, הרבה מהם גם מלמדים – הם כל הזמן בוחנים את מה שהם עושים.

״בסוף היה מעניין לגלות שבחרנו – כל השופטים – באופן דומה. מסתבר שאיכות עוברת גם בקובץ פי־די־אף. הרגשתי מאוד בנוח בדיון בין השופטים, זה הרגיש מוכר ונוח״.

בסוף היה מעניין לגלות שבחרנו – כל השופטים – באופן דומה. מסתבר שאיכות עוברת גם בקובץ פי־די־אף. הרגשתי מאוד בנוח בדיון בין השופטים, זה הרגיש מוכר ונוח

היה משהו משותף בתיקי העבודות שהוגשו לפרס? משהו ״ישראלי״?

״קשה להגיד, הם היו מאוד מגוונים. אולי משהו בסטריאוטיפ של התרבות הישראלית – הומור, משחקיות – למרות שבשדה העיצוב התעשייתי אין הרבה הומור. בסוף זה באמת היה כל כך שונה אחד מהשני, ברמה בינלאומית, לא שונה מעיצוב שקורה במדינות אחרות שאני מכירה״.

מה את יכולה להגיד על הזוכים, מלבד אלכס פדואה שהזכרת מקודם?

״היה יפה לראות כמה העבודה של סטודיו רדיש אקספרימנטלית עם דברים מאוד פשוטים. הגישה הזו קרובה מאוד אלי, יש בעבודות שלהם קלילות ומשהו מאוד יפה. 

״מאוד התרשמתי איך קוצ׳יק אמיתי  הצליחו לעצב לחברות כמו קפליני, הרבה מעצבים צעירים אצלנו חולמים על זה, קשה להיכנס לשוק הזה, למצוא חברה שתאמין בך. אהבתי איך הם חושבים על עיצוב, בגישה מאוד פתוחה. והעבודות של טליה מוקמל ממש היממו אותי, יש בהן המון כוח. קראפט הוא עולם כל כך שונה, אבל היא מעצבת. האקספרימנטליות שלה בחומר, זה מדהים, דברים שלא ראיתי אף פעם. 

״בסך הכל התרשמתי שבישראל יש גם עיצוב אקספרימנטלי לצד עיצוב לתעשייה, משהו נדיר למצוא בשוויץ. נראה שיש לכם יותר תעשייה, שמעצבים יכולים לעצב משהו גם ליום־יום וגם משהו ניסיוני במקביל, או לעצב דברים שכמעצב אתה מייצר בעצמך״. 

גילי קוצ׳יק ורן אמיתי לסטרטסיס. צילום: איה וינד

גילי קוצ׳יק ורן אמיתי לסטרטסיס. צילום: איה וינד

טליה מוקמל. צילום: רן ארדה

טליה מוקמל. צילום: רן ארדה

מעניין, כי אין כל כך בישראל תעשייה. מה את יכולה לספר לעומת זאת על סצינת העיצוב השוויצרי?

״כשמדובר בתחרויות ופרסים, בתחום העיצוב התעשייתי אין הרבה הגשות בתחרויות. יש הרבה מעצבים צעירים שמנסים להיכנס לסצינה, ומרגע שהצליחו הם לא מגישים יותר לתחרויות. המעצבים והסטודיואים שאני מכירה הם יותר מעצבים־יצרנים, ולא עובדים בתעשייה. גם ככה מבחינת ריהוט או חפצים יומיומיים אין הרבה חברות שגם מייצרות את המוצרים שלהן.

״ככלל התעשייה לא מאוד פתוחה למעצבים, אני רואה מוצרים אבל אני לא יודעת מי עיצב אותם. יש מעצבים־יצרנים: הדוגמה אולי הכי מוכרת היא התיקים של פרייטג, מעצבים שמנהלים את היצור ואת המכירות. יש מותגים מצליחים דומים, אבל לא הייתי קוראת לזה עיצוב תעשייתי.

״וכשאני חושבת על זה, לא הייתה שום התייחסות לקיימות בתיקי העבודות שקיבלנו, ובשוויץ זה משהו מאוד חשוב. אנחנו צריכים למצוא הרבה פתרונות לבעיות סביבתיות ועיצוב צריך – ויכול – להיות חלק ממי שמנסה לפתור ולתקשר אותן.

לא הייתה שום התייחסות לקיימות בתיקי העבודות שקיבלנו, ובשוויץ זה משהו מאוד חשוב. אנחנו צריכים למצוא הרבה פתרונות לבעיות סביבתיות, ועיצוב צריך – ויכול – להיות חלק ממי שמנסה לפתור ולתקשר אותן

״בנוסף, כך נושא העיצוב הגרפי הוא עדיין מאוד חזק בשוויץ, בהשוואה לעיצוב התעשייתי שהיה גם הוא דומיננטי לפני 40, 50 שנה. קשה להגיד עכשיו אם יש כזה דבר עיצוב שוויצרי; הרבה מעצבים עובדים לשוק הבינלאומי. 

״ויש כמובן את העיצוב לשדה הלאקשרי, שיכול להיות שדה פעולה מעניין כי הוא מכיל את כל הידע של הקראפט ומסורות של יצור, לצד לקוחות עם הרבה כסף. הרבה מעצבים לא רוצים לעצב לעולם הזה, הם רוצים משהו ליום־יום אבל זה קשה – היצור מאוד יקר, אז או שזה מיוצר בסין או שפשוט קשה למצוא את הדרך לעשות את זה״.

מה את יכולה להגיד לסיכום על עולם העיצוב מהפרספקטיבה שלך?

״עיצוב הוא דרך חשיבה, זה לא רק לבחור בצורה נחמדה. זה גם תהליך פתוח שמצריך לחשוב בתרחישים שונים, ואיכשהו להצליח לתת לו ביטוי חזותי ולדעת לתקשר אותו לקהל רחב. זה להבין משהו ולהפוך אותו למובן לאנשים שהם לא מהסצינה. היכולת הזו, חשיבה עיצובית – ואני לא מתכוונת לבאזז השיווקי של design thinking – התחלתי להבין שלא לכל אחד יש את זה. או שיש, אבל זה שריר שאתה צריך לפתח״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden