כל מה שחשוב ויפה
כלים בשילוב חמר ביתי וטקסטיל הוצגו בתערוכה Broken Nature, מילאנו. צילום: רן ארדה
טליה מוקמל, כלים בשילוב חמר ביתי וטקסטיל מהתערוכה Broken Nature, מילאנו. צילום: רן ארדה

הזוכים בפרס אדמונד דה רוטשילד // טליה מוקמל

טליה מוקמל חוקרת את התרבות הישראלית דרך החומר ״אני צריכה את הסיבות הנכונות והטובות שלי לדעת למה אני כאן״

פורטפוליו בשיתוף פרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב


במבט לאחור, שנת 2019 הייתה שנה מכוננת בחייה של טליה מוקמל. באותה שנה, לפני פרוץ הקורונה, הספיקה להציג במילאנו ב־Broken Nature, תערוכת הדגל שאצרה פאולה אנטונלי במוזיאון הטריאנלה; ביריד צבע טרי; בשבוע העיצוב ירושלים; ובמוזיאון העיצוב חולון (רשימה חלקית).

התערוכה במילאנו הייתה מרשימה במיוחד ורבת משתתפים מובחרים מכל העולם. מה הצגת?

״הצגתי כלי טרקוטה משולבים בטקסטיל. זו הייתה הפעם השנייה שלי במילאנו, וזה סיפור שמתחיל הרבה קודם, באמצע התואר הראשון שלי בבצלאל״, היא מספרת. ״זה התחיל מקורס מלאכת מחשבת בהנחיית טל גור וחיים פרנס במחלקה לעיצוב תעשייתי. קורס שמתחילים בו ממחקר חומרי ובאותה תקופה – לפני כעשור – היה לי רצון לעבור ולעבוד בבית.

״אחרי שנתיים של עבודה בסביבת סדנאות רועשת, מחלקתית (בבצלאל), עם כלים של תעשייה כבדה, חיפשתי אנרגיה חדשה. רציתי לחזור הביתה ולקנה המידה ביתי מטבחי – ואז גם הכלים וגם החומרים היו ׳מההיצע הביתי׳ ובסוף הצטמצמו לקמח, חול ומים״.

יצרת לעצמך חימר ביתי?

״זה לא היה מהלך לגמרי מודע, אנחנו עוברים כל מיני תהליכים ותגליות במהלך הלימודים, ובגלל שבבית הכרתי חומרים ויצירה, הרגשתי שאני צריכה לחזור לשם. וכך אולי מתוך תחושה פנימית ׳חזרתי הביתה׳, התייעצתי עם אמא שלי – זה היה כנראה הדיאלוג המקצועי הראשון בין העולם שלי לבין העולם שלה״.

אמה של מוקמל היא חואני מוקמל, מעצבת טקסטיל, בוגרת המחזור השני של המחלקה לעיצוב טקסטילבשנקר, ובשנים האחרונות השתיים שיתפו פעולה כמעצבות המגיעות מחומרים שונים. הביוגרפיה של אמה השפיעה גם על אופן ראייתה של טליה. ״היא התחילה ללמוד בצ׳ילה ועלתה לארץ באמצע הלימודים, בעקבות המצב הפוליטי שם. כשהגיעה לישראל (אחותה הייתה כבר בארץ) היא אומרת שזו הייתה ההחלטה הכי טובה שהיא עשתה״.

זה מקסים. היום כבר לא שומעים דברים כאלה.

״נכון. היא אומרת שברגע שרגלה דרכה באדמת ישראל היא הרגישה בבית. אני לדוגמה לא יודעת / לא הכרתי מעולם, את ההרגשה של לחיות כקבוצת מיעוט בתוך חברה אחרת. וזה בעיניי מאוד משמעותי לתפיסת העולם שמעריכה את המקום״.

טליה מוקמל. צילום: אמנון חורש

טליה מוקמל. צילום: אמנון חורש

סדרת Revolve. צילום: דניאל שכטר

סדרת Revolve. צילום: דניאל שכטר

טרקוטה. צילום: בן יוסטר

טרקוטה. צילום: בן יוסטר

אז מה היה באותו דיאלוג מקצועי ראשון שלכן?

״יש הבדל מאוד גדול בין אדם שמתעסק בדו־ממד (טקסטיל) לתלת־ממד, והרבה פעמים היא לא הבינה את השאלה. השלב הראשון היה המחקר החומרי – שאלתי אותה אם אפשר ליצור סלסלה בחוטים. לתוך המחקר החומרי הוספתי קונסטרוקציה, והיא לימדה אותי טכניקה של מקרמה״.

הקדמתן את זמנכן… בשנים האחרונות מקרמה נהיה טרנד ענק.

״את התוצרים אפיתי בתנור ביתי, זו הייתה הדרך ללמוד שפה דרך החומר ולא דרך הראש – ושם הבנתי שזו הדרך שאני רוצה לעבוד בה. הבנתי שאם אני אמשיך בתחום של עיצוב תעשייתי – זה פשוט לא יוביל למשהו חדש עבורי או עבור התעשייה״.

עוף מוזר ודיסציפלינות שונות

בחודש שעבר הוכרזה מוקמל כזוכת בפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב מוצר 2021 בקטגוריית מעצב צעיר (ביחד עם סטודיו קוצ׳יק אמיתי). ״טליה מוקמל מציגה גישה ייחודית לעיצוב חפצים וחקירתם״, נכתב בנימוקי הבחירה במוקמל לפרס. ״גוף העבודות שהיא מציגה בשלב כה מוקדם בדרכה המקצועית מרשים באיכותו, בעומקו ובמגוון הרעיוני, האסתטי והחומרי שבו״.

את החידושים היא מצאה בכיווני מחקר אחרים, כפי שציינה ועדת הפרס: ״הוועדה מצאה ערך רב בעבודותיה של מוקמל, המגלמות אסתטיקה מקומית מאוד שמשכילה להיות רלוונטית בהקשרים אוניברסליים מבלי לאבד את אופיה. בפרויקטים השונים שהציגה בוחנת טליה מוקמל תרבות ותעשיה מקומית בדייקנות ובתעוזה, ומרחיבה בפועלה את שדה עיצוב המוצר״.

birds

העבודה שעשתה באותו קורס נבחרה לתערוכה של בצלאל במילאנו, שהוצגה אז באזור הצעיר והחדש בעיר, ונטורה למברטה. לימים הבינה מוקמל שפאולה אנטונלי – האוצרת הראשית לעיצוב ואדריכלות במומה בניו יורק) – נחשפה לעבודה, והיא הופיעה בכתבה שלה על עיצוב בעבודת יד, שהתפרסמה במגזין דומוס באותה שנה.

״באותו זמן קיבלתי עותק של הגיליון המודפס, שמחתי והתגאיתי, אני וההורים, וזהו. לא חשבתי על זה יותר מדי״. לימים – ב־2019 – אנטונלי הזמינה אותה להציג בתערוכה המרכזית בטריאנלה במילאנו.

פסלי מתכת מתוכנית השהות בויסקונסין. צילומים: מ״ל

פסלי מתכת מתוכנית השהות בויסקונסין. צילום: מ״ל

צילומים: Kohler Co

פסלי מתכת מתקופת שהות אמן בוויסקונסין. צילומים: Kohler Co.- Jmkac

״בהמשך הדרך אני חושבת שזה מה שהוביל את החיפוש שלי כמעצבת, גם אחרי קונטקסט תרבותי וגם אחרי החומר. זה בא לידי ביטוי גם בתערוכה המשותפת עם אמי, שאצרה רונה זינגר במוזיאון העיצוב חולון; הצגתי באותה שנה גם בצבע טרי וגם בשבוע העיצוב ירושלים, ובספטמבר נסעתי לרזידנסי במפעל קולר בוויסקונסין – שמארח יוצרים ומאפשר מחקר אישי. יש שם תעשיה של קרמיקה ופאונדרי ליציקת ברזל״.

איך הגעת לשם?

״במקרה לגמרי. חברה שלחה לי את הקול קורא״.

מזל שזה היה לפני שהכל נעצר.

״ממש. האירועים של 2019, על אף שהיו מאוד צפופים ולחוצים, הותירו בי חותם שהולך איתי עד היום. המפגשים עם האנשים והשיחות שהתחוללו סביב התערוכות האלה מזינות עד היום את העבודה שלי. זה התחיל בברוקן נייצ׳ר, המשיך לשיח גנטי – ששם נשאלו השאלות על הקשרים בין הדורות – העבודה שלי ושל אמא שלי שהיא יוצרת עבודות מסורתיות בצורה לא קונבנציונלית. זה גרם לי לחשוב על ההשפעות של טכנולוגיה, של אורח החיים בתקופה שלנו״.

איך בחרת בעיצוב?

״זו אפילו לא בחירה, תמיד היה לי ברור שאעסוק ביצירה, ויחד עם זה היה לי ברור גם שאעשה את זה לפרנסתי ולא רק לביתי. כשהייתי בת חמש רציתי להקים רשת של בתי מלון (אפילו היה לי שם: מוקמל את מוקמל) ואחר כך רציתי להיות מעצבת אופנה. ולבסוף הגעתי למחלקה לעיצוב תעשייתי, שמאפשרת לבחור ולעסוק בכל האמנויות.

״הייתי עוף מוזר במחלקה שמשלבת דיסציפלינות שונות של תרבות אנתרופולוגיה ארכיאולוגיה, תעשייה של עיצוב ושל חומר. עניינה אותי הסוגיה של ׳מה זה׳ האם זה מוצר האם זה חפץ האם זה לנוי״.

כך, שופטי פרס רוטשילד ציינו שהעבודות המחקריות שלה מתאפיינות בחופש יצירתי ובשזירה מרהיבה של המסורתי והעתידי. ״מהלכות על החבל הדק שבין עיצוב מוצר והדיסציפלינות השכנות, ובתוך כך מאפשרות לחקור את ההווה והעכשווי בעיצוב חפצים. בעבודותיה ניכר כבוד רב למלאכת היד, לתעשייה, לחומר ולחפצים, תוך הטלת ספק וחקירה מעשית אודות תפקידם של מעצבים בעשורים הבאים״.

כיום את לומדת תואר שני באמנות ובמקביל ממשיכה במחקר חומרי עצמאי?

״נכון, אני שואלת שאלות וממש מחפשת באמצעות החומר ותהליכי היצירה. ועם הזמן אני יותר מתמקדת ומפתחת את השאלות שלי למקומות שקרובים לעולמי. אם בהתחלה הלכתי להבין את המקורות לעולמות של תרבויות שבטיות, היום אני יותר מתקרבת לתרבות שממנה אני באה״.

עם השנים אני מבינה שמאוד מעניין ההשראות והלמידה ממקומות רחוקים, מתרבויות רחוקות. זה מאוד מעשיר. אבל אני הכי טובה ולומדת הכי טוב ומפתחת הכי טוב במקום שגדלתי, ולא צריכה לברוח מזה למקומות אחרים

״משם נולדה התערוכה שהצגתי בפריסקופ – המסע אל האי רצפה – שבה חקרתי את הטרצו. חקרתי את התעשייה של מרצפות בארץ, בעזרתו של אבנר גלוסקא (שאפילו נתן לי תבנית לעבוד איתה, ופתחתי מפעל קטן בבית של ההורים שלי).

״זה היה אחרי שחזרתי מארצות הברית – ישר לתוך הקורונה. ייצרתי 200 מרצפות, את החומרים קניתי במפעל סלע בפתח תקוה, למיטב ידיעתי זה המפעל האחרון שייצר חומרים לריצוף טרצו, ואולי נסגר מאז״.

המסע אל האי רצפה. צילום: רן ארדה

המסע אל האי רצפה. צילום: רן ארדה

טליה מוקמל. צילום: מ״ל

צילומים: מ״ל

טליה מוקמל. צילום: מ״ל

סטוקו חדש

השם מקסים – אבל איך הרצפה מתקשרת למסע?

״את השם נתנה האוצרת, טל פרנקל אלרואי. אנחנו תמיד חושבים על ׳העולם הגדול׳ ועל מסעות, להרחיק מכאן. גם בשיחות שלנו עם חברים חצי מהראש שלנו נמצא כאן ועכשיו במקום שאנחנו חיים וחצי ממנו בחו״ל – האם להישאר כאן ולמה אנחנו חיים כאן הלוואי שהיינו שם ושם יותר קל.

״במהלך העבודה שלי עם השנים אני מבינה שמאוד מעניין ההשראות והלמידה ממקומות רחוקים, מתרבויות רחוקות. זה מאוד מעשיר. אבל אני הכי טובה ולומדת הכי טוב ומפתחת הכי טוב במקום שגדלתי, ולא צריכה לברוח מזה למקומות אחרים.

״זו הייתה הגדרה שאיתה הגעתי לעבודה על התערוכה. טבולה ראסה, אני רוצה להתחיל מהתחלה, מחדש, עם חומרים שאני מכירה. גם אם התרבות הישראלית היא צעירה – היא נולדה בנסיבות מסוימות ואין לדעת לאן היא תלך. עדיין יש דברים שאני מרגישה אפשר לאפיין ולהשתייך. גם אם זה מגיע ממקומות אחרים (הרי הטרצו לא הומצא בארץ)״.

זה נשמע כמו ציונות חדשה. אולי את לא כל כך רחוקה מאותה החלטה של אמך לעלות לארץ. את עושה בחירות שמחברות אותך.

״אני נוסעת הרבה לחו״ל ובמפגשים שלי עם אנשים – הם יתארו את ישראל על פי המקומות הקדושים שלה וידברו על הסכסוך שלנו עם הפלסטינים; אבל זה לא החיים שלי ביומיום – אני חיה את הסדרות האמריקאיות שראיתי בטלוויזיה, על מוזיקה מערבית. אנחנו חיים בדיסוננס, ואני רוצה להבין מה החיבור שלי למקום שבו אני חיה. אני רוצה לגשר על הפער הזה ולהבין מהי התרבות שאני חיה בה״.

זה מעניין – את מדברת על דברים מוחשיים וקונקרטים ובו בזמן רואה את החלקים הרעיוניים. זו הגדרה של אשת אקדמיה.

״אולי זו העובדה שהייתי בתקופה האחרונה בבית ההורים שלי, אחרי הרזידנסי והחזרה לארץ בקורונה – כמו חזרה למקורות – והעובדה שהיינו בסגר הפנתה את המבט לתוך הבית. אלבומי התמונות, המבט על הרצפה, המבט החוצה מבעד לסורגים. הסורגים עצמם, מגדל המים שמעבר לחלון, והמפעל של תע״ש, וגם החפצים – דברים שהמשפחות של ההורים הביאו.

״אבא עלה עם הוריו מבגדד בשנות ה־50 ואמא מצ׳ילה בשנות ה־70. אלה מקומות שאנחנו כמעט לא מסתכלים עליהם. וגם פה מבחינה תרבותית יש שאלות – אין כמעט סממנים עיראקיים בבית וגם אמא שלי היא לא דרום אמריקאית למרות שנולדה בצ׳ילה – הוריה באו מפולין כניצולי שואה. יש פה מישמש שהוא חלק מהישראליות״.

מה הגשת לוועדת הפרס?

״מבחר עבודות, חלקן מהשנים האחרונות, תהליכים מחקריים, תבליטים ופאטרנים שנעשו מ׳חשש מהחללים הריקים׳. חלק מזה היה בחומרים וטכניקות שעברו אינטרפרטציות, במעבר מתרבות לתרבות, הקשר בין צורה ויזואלית לחומר״.

ומה את מתכננת לעתיד?

״הפרס הזה מביא איתו גם אחריות מאוד גדולה, להמשיך ולפתח – לא רק את עצמי, אלא לתת משמעות להתפתחות של התרבות כאן, גם לזירת העיצוב וגם לתרבות הישראלית. זה משהו שמאוד חשוב לי לחקור ולהתמקד בו, לתת לו מקום. אני צריכה את הסיבות הנכונות והטובות שלי לדעת למה אני כאן. אם לדור של אמא שלי אין בכלל תהיות, והם היו שותפים לבניה של המדינה, אנחנו ובני הדור שלנו צריכים לשאול ולהביא את הסיבות שבזכותן אנחנו נמצאים כאן מתוך המקום״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

2 תגובות על הכתבה

  1. שירה שובל

    מוכשרת, חכמה ורגישה. בהצלחה בהמשך!!

  2. תמי

    עבודות נפלאות אחת אחת. האיכות פורצת החוצה גם בלי להבין הרבה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden