כל מה שחשוב ויפה
ברק חמו, Everything and Nothing at All. צילומים: מ״ל
ברק חמו, Everything and Nothing at All. צילומים: מ״ל

ברק חמו: אני לא אומר שאין לאן לברוח, וגם לא חושב שצריך לברוח

ברק חמו מציג בניו יורק תערוכה שהיא תוצר של רזידנסי במרכז לשימוש חוזר יצירתי של ציוד, שנתרמים לשימוש חוזר על ידי אמנים בעיר; ושל התחושה שאחרי השנתיים האחרונות הוא לא יכול יותר להתחבא מאחורי העיסוק במופשט

יובל: הי ברק, בוקר טוב, מה שלומך? ומזל טוב על התערוכה החדשה!

ברק: הי יובל, תודה! אני מעולה, מתאושש מהמרוץ לסיום הקמת התערוכה אבל מרוצה 😄

יובל: יפה. בפעם האחרונה שצ׳וטטנו פה זה היה לפני כמעט שנתיים, מרץ 2020, וגם אז היית בניו יורק והייתה קורונה וזה היה אחרי רזידנסי (במאס מוקה) ודיברנו על תערוכה. כאילו כלום לא השתנה…

ברק: זאת הבדיחה, בכל פעם כשאני מסיים פרויקט יש עוד וריאנט

יובל: וכמו שאני מכיר אותך יש לך הרבה פרויקטים…

ברק: כן, האמת שהתקופה האחרונה הייתה מלאה בעשייה. סיימתי רזידנסי בארגון בניו יורק שנקרא Materials for the Arts, מרכז לשימוש חוזר יצירתי (creative reuse). זה מקום די מדהים, האנגר ענק עמוס בחומרים, מכשירים וציוד, שנתרמים לשימוש חוזר על ידי אמנים בעיר.

יש למרכז תכנית סטודיו שבה אמן אחד מקבל חלל עבודה וגישה חופשית למאגר החומרים במרכז, ולשמחתי נבחרתי להיות אמן הסטודיו בספטמבר. מכיוון שאני עובד בעיקר עם טכנולוגיה, וידאו, מסכים, וכו׳, גישה חופשית למקום כזה היא הזדמנות של פעם בחיים. אז ניצלתי כל רגע בסטודיו, והתערוכה שנפתחה השבוע מציגה עבודות חדשות שהושלמו במהלך התכנית

יובל: ספר רגע על המרכז – איפה הוא נמצא, כמה הוא גדול, מה יש שם? כי לא מזמן נפתח עיריית תל אביב ואיגוד האמנים פתחו משהו דומה

ברק: אז Materials for the Arts קיים בניו יורק כבר 40 שנה והוא חלק מהמחלקה לחינוך של העיריה. צוות המרכז אוסף תרומות של חומרים מעסקים בניו יורק, מברודווי, בתי טקסטיל, משרדים, סדנאות, והכל מסודר ומקוטלג במחסן בגודל של מגרש כדורגל (באמת). אמנים.ות בעיר יכולים להגיע למרכז לשופינג, ממש עם עגלת סופר, ולאסוף חומרים בחינם לכל פרויקט. הם מגיעים מהתיאטרון, מקבוצות מחול, מבתי ספר, וגם אמנים.ות עצמאיים.

מכיוון שהייתי שם כמה חודשים, יצא לי לראות את הכמות האינסופית של חומרים שמגיעים ונלקחים כל בוקר. אה, ושכחתי לציין, הכל בחינם כמובן! זה נסיון לצמצם את כמות האשפה שנטמנת בעיר ולתמוך באמנים בו זמנית.

אני לא יודע אם יש קשר או השראה בין הארגון לאיגוד האמנים אבל יצא לי לפגוש כמה קבוצות מבקרים מאירופה שבאו לראות את המקום בהכנה לפתוח מתחמים דומים בגרמניה ופורטוגל. זה ממש נהדר שיש תשתית כזו לתמיכה בת־קיימא באמנות

Spirit of the Times

Spirit of the Times

ברק חמו. צילום: Vanessa Zican Feng

ברק חמו. צילום: Vanessa Zican Feng

יובל: אז ספר על הפרויקט שלך: מאיפה התחלת? במיוחד כשיש לך כזה מגרש משחקים (בגודל מגרש כדורגל…)

ברק: זאת שאלה טובה, והאמת שרק עכשיו כשסיימתי את הפרויקט, שכולל שש עבודות חדשות שהן חלק מהתערוכה, אני יכול לחשוב אחורה על החוויה.

האמת שהתחלתי בלי כיוון מסויים, אבל הגעתי לרזידנסי אחרי תקופה ארוכה של מחשבה על הנושאים שעסקתי בהם בשנים האחרונות ויותר משנה שבה לא עבדתי בסטודיו (שנסגר והפך לסדנת ערכות בדיקה לקורונה). אז התחלתי עם המון אנרגיה, ורעיונות שרציתי לפתח, ושמחה סוף־סוף להיות שוב בסטודיו שהוא לא הסלון שלי.

את השבועות הראשונים ביליתי בהתרוצצות בין המדפים של המרכז, אגרתי חפצים ומילאתי את הסטודיו בכל מה שהיה נראה מעניין. יש משהו משונה בלראות עשרות מסכים, מקרנים, בובות ראווה וכו׳ מוצבים במחסן כזה שהוא מעניין מוזיאון לצרכנות האמריקאית, ולא יכולתי שלא להימשך לחזרתיות של מוצרים ומכשירים בכמות אדירה. משם נבעו הרעיונות לכל העבודות בהמשך

ניסיתי לחבר בין מכשירים, ודרכם גם שירותים וכלים דיגיטלים שמנהלים לנו את החיים, בהגזמה שממחישה האת הקושי הפנימי/וירטואלי של התנהלות במרחב, שהוא כמעט בלתי נראה באופן פיזי אבל כל כך דומיננטי בחיים של כולנו

יובל: מה בסוף אתה מציג בתערוכה, Everything and Nothing at All

ברק: העבודות בתערוכה משלבות וידאו ואלמנטים קינטיים ואוטומטיים במין רדי־מייד טכנולוגי, אני קורא להן sculptural systems. כולן עוסקות בקשר שבין טכנולוגיה (ובייחוד מדיה דיגיטלית) לחברה, הלחצים וההשפעות ההדדיות בין השניים. בכולן יש אלמנט של חזרתיות, בובה שאוחזת בשישה טלפונים ניידים ומנהלת חיים וירטואליים בכולם במקביל, פורטרט עצמי שמפוצל בין חמישה מסכים שמורכבים זה על זה, או מגדל מקרני שקפים שרץ ללא הפסקה ויורה דימויים לכל הכיוונים.

כל העבודות בוחנות מזוויות שונות את אותה הנקודה, מה שאני רואה כמשבר זהות קולקטיבי שנובע מהפיצול בין המציאות הפיזית והווירטואלית שהפכה דומיננטית יותר ויותר בחיים בשנתיים האחרונות.

ניסיתי לחבר בין מכשירים, ודרכם גם שירותים וכלים דיגיטלים שמנהלים לנו את החיים, בהגזמה שממחישה האת הקושי הפנימי/וירטואלי של התנהלות במרחב, שהוא כמעט בלתי נראה באופן פיזי אבל כל כך דומיננטי בחיים של כולנו

Surfeit

Surfeit

יובל: אז אני רוצה לשאול מה קרה למפנה הזה באמנות שלך. לא שאני חושב שמן צריך לעסוק כל חייו באותו עולם, ממש לא, אבל זה די רחוק – תקן אותי אם אני טועה – ממה שדיברנו עליו לפני שנתיים

ברק: זאת שאלה טובה, והעיסוק שלי היום באמת רחוק מהמקום שבו הייתי לפני שנתיים.

כשדיברנו לפני שנתיים זה היה אחרי שסיימתי לימודי תואר שני בתכנית ניו מדיה (ITP ב־NYU) ואחרי שעסקתי בחיבור שבין אמנות לטכנולוגיה באופן שהיה קצת מנותק מחווית היום־יום. מכיוון שהגעתי לעולם הזה מעבודה בטכנולוגיה הייתי עסוק יותר בשימוש בטכנולוגיה ככלי לביטוי עצמי שמתקשר עם עקרונות ורעיונות מעולם האמנות ״המסורתית״: אבסטרקציה, אימפרסיוניזם וניסיון לפתח מאין מדיום לביטוי עצמי באמצעות אור ותנועה.

אבל אחרי שדיברנו פעם קודמת, אני חושב שממש ימים או שבועות, הגיעה הקורונה. העיר נסגרה, כולם ננעלו בבתים ונכפתה עלי (ועל כולנו) מציאות מחוברת/מנותקת שאי אפשר היה לברוח ממנה. בארצות הברית זו הייתה שנה של שריפות אמיתיות ומטאפוריות: משבר הקורונה, BLM, בחירות, שריפות, אלימות – הכל מועצם ומוכפל 24/7. במקביל, נשאבנו כולנו לזום, לאינסטגרם, לנטפליקס, יוטיוב, ועוד ועוד.

בין פאניקה מהחדשות לתשישות מהזום היה לי גם זמן לחשוב, והחלטתי שאני רוצה וצריך להגיב למה שאני רואה מסביבי, מציאות שהיא בו זמנית דיסטופית ובלתי נראית. הרגשתי שאני לא יכול להתחבא מאחורי אבסטרקציה יותר, לעסוק באור ותמונה בממד מופשט שלא מעז להתמודד באופן ישיר עם בעיות שנובעות מהעולם שממנו ברחתי לאמנות

בין פאניקה מהחדשות לתשישות מהזום היה לי גם זמן לחשוב, והחלטתי שאני רוצה וצריך להגיב למה שאני רואה מסביבי, מציאות שהיא בו זמנית דיסטופית ובלתי נראית. הרגשתי שאני לא יכול להתחבא מאחורי אבסטרקציה יותר, לעסוק באור ותמונה בממד מופשט שלא מעז להתמודד באופן ישיר עם בעיות שנובעות מהעולם שממנו ברחתי לאמנות

יובל: אז מה שאתה אומר זה שבסוף אין לאן לברוח…

ברק: אני לא אומר שאין לאן לברוח, אני גם לא חושב שצריך לברוח. מה שאני כן חושב זה שצריך להיות מודעים לממד הנוסף שבו אנחנו חיים ולכמה הוא לא מייצג מציאות נוספת, אלא זירה מנוהלת שבה אנחנו גם הצרכן וגם המוצר.

אני חושב שכחברה חשוב שנהיה מודעים לפוליטיקה, הון וכוח שמאחורי המסכים, האפליקציות והמצלמות. זה לא אומר שצריך להימנע או לברוח, אבל כן צריך להיות פעילים בהחלטה על מה מותר ואסור, ולחתור ליותר שקיפות ואחריות בממד הדיגיטלי.

וגם שם התערוכה, Everything & Nothing at All, מתקשר לכך. הוא משקף את הסתירה שבין הממדים שבהם אנחנו חיים, חיבור יתר דרך פלטפורמות דיגיטליות שלא מכפרת על ניתוק פיזי, בדידות וניכור. צרכנות אוטומטית וכפייתית שרק מחמירה תחושת ריקנות. כל העבודות בתערוכה מחברות בין שני הממדים, בין שפע חסר תקדים ותחושה שבסוף אנחנו נותרים ריקים, ללא כלום

Fully Automated Icon Economy

Fully Automated Icon Economy

יובל: תגיד, אתה אופטימי? גם בקשר למה שאתה אומר פה וגם בכלל…

ברק: איזו שאלה קשה 😅 האמת שתלוי באיזה יום אתה שואל אבל היום כן. היה קל לאבד תקווה בכל נקודה בשנתיים האחרונות אבל אני כן רואה מגמה של שינוי וקולות שהופכים ליותר ויותר דומננטיים בדחיפה לשינוי חיובי. ארגונים כמו Center for Human Technology ו־The International, שיוצרים בסיס אקטיביסטי לביקורת ואחריות טכנולוגית ותגובות מטעם ממשלות ותאגידים בכל נושא, החל משינוי האקלים ולפייק ניוז ברשתות חברתיות. השאלה היא תמיד אם אנחנו עושים מספיק ובזמן

יובל: אוקי. ומה התשובה שלך? יכול להיות כזה דבר מספיק? ואני לא שואל בכלל על בזמן…

ברק: אני רוצה להאמין שכן, ואני מקווה שזה החלק שבו אמנים כמוני יכולים לעזור. אמנות יכולה לשנות דעות, לעמת את הצופה עם מציאות שלא נעים או לא פשוט להתמודד איתה ולעקוף לרגע את כל התבניות האוטומטיות. אני חוויתי חוויה כזו שגרמה לי לעזוב קריירה קודמת, לפנות לאמנות ולהתמודד עם השאלות האלו, ואני מקווה שאני יכול לייצר את אותה חוויה לאחרים

birds

יובל: יפה. אני מפחד לפני סיום לשאול מה הפרויקטים הבאים ומה הלו״ז שלהם… אבל תספר בכל זאת מה על הפרק?

ברק: האמת שכרגע אין לו״ז! אני מלמד הסמסטר ב־SVA ומצפה לעבוד עם סטודנטים ולהעביר חלק מהרעיונות האלו הלאה, לעכל את החוויה ב־Materials for the Arts ובעיקר להתחבר יותר עם ארגונים שעוסקים בנושאים שדיברנו עליהם. אני מקווה למצוא שיתופי פעולה שבין אמנות למחקר ופעילות חברתית ולפתח את העבודה שלי בהמשך מתוך הבנה ודיאלוג עם מי שפועל לשינוי חיובי בתחום

יובל: ובינתיים נשאר בניו יורק?

ברק: כרגע בניו יורק אבל מקווה לעבור למזרח ולהמשיך לימודים. הקורונה מקרקעת אותי בינתיים אבל אני מקווה שזה יקרה בקרוב

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden