כל מה שחשוב ויפה
לימור צרור, ״שקיעה״ במוזיאון רמת גן. צילומים: רן ארדה
לימור צרור, ״שקיעה״ במוזיאון רמת גן. צילום: רן ארדה

״שקיעה״ במוזיאון רמת גן. נבואה שהתגשמה מהר מהצפוי

לימור צרור הציגה במקביל שתי עבודות בדמות סירות, במוזיאון ינקו דאדא ובמוזיאון רמת גן. האוצרת גילי זיידמן כותבת על הדיאלוג ביניהן, שנגדע עם סגירת המוזיאון

כשפגשתי לראשונה את לימור צרור היא סיפרה לי על שני גופי עבודה שלה, הקשורים זה בזה על אף שהם נפרדים: ״עליזה״, תערוכה המוצגת במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד, ו״שקיעה״ – עבודה שתוצג בפתיחה המחודשת של מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. ועוד אמרה, שהעבודות שלה תמיד מפתיעות אותה, לא צפויות. המשפט התמים הזה, על התפתחויות בתהליך שיש לו יעד אבל אינו ידוע מראש, קיבל עבורי משמעות נוספת, לאחר שהתערוכה במוזיאון רמת גן ירדה, נסגר המוזיאון והתפטרה האוצרת הראשית. האדמה רעדה בין כתלי המוזיאון ומחוצה לו.

ישבנו על ספסל מול ״עליזה״, התערוכה במוזיאון ינקו דאדא (אוצרת: אביטל כץ), והיא הסבירה לי על העבודה עם זפת, ואיך זו משפיעה על היצירה, נמתחת ונשפכת לרצפת העבודה, משתנה תוך כדי שהיא כבר תלויה ועומדת; שיתפה אותי באילוצי החלל והחומר, ואיך כל ״כאבי השיניים האלה״ הופכים בסוף את העבודה למה שהיא. הקושי מביא את הפתרון, ועל אף שלא התווה את הדרך ההתחלתית התממש כדרך הנכונה. ״מה זו דרך״, היא אומרת לי; ״היא מדריכה אותך״.

בקומה השנייה במוזיאון רמת גן, באזור המערבי, הנדמה כחרטום אניה, ראיתי את העבודה ״שקיעה״ לצד חלון רחב הפונה מערבה. כעבור שבועיים באה האמנית לפרק את עבודתה ששקעה במוזיאון שנסגר.

לימור צרור עם העבודה ״עליזה״ במוזיאון ינקו דאדא. צילומים: טל בדרק

לימור צרור עם העבודה ״עליזה״ במוזיאון ינקו דאדא. צילומים: טל בדרק

״עליזה״ היא סירה שצרור פירקה, תלתה והציבה בחלל צבוע לבן, עם רשת דייגים, חוט ניילון וזפת שחורה. ״שקיעה״ היא סירה שבנתה, בסיסה מפלס הסיפון, שממנו יוצאים עמודי תרנים לבנים. היא מלאה זפת, כמו מים שחורים. שתי העבודות נהגו במקביל, הוזמנו קרוב אחת לשניה ומועד הצגתן נדחה בחפיפה בגלל מגפת הקורונה. הן כמו תאומות המשפיעות זו על זו, גורלן משותף, אך הן עומדות כל אחת לבדה בפני עצמה. לא קשורות לכאורה. בשתיהן שחור ולבן, גבוה ונמוך, סטטיות מול תנועה, היתכנות לשקוע ואפשרות להתרומם. הן מורכבות ניגודים ועדיין חווייתן הרמונית.

עבודותיה של צרור הן הזמנה אל חלל, הן הופכות מקום עבור הקהל להסתובב בו, לאסוף רשמים, לחוות גילוי. מופע העבודות משתנה תוך כדי תצוגה, מרחף, שקוע ואולי גם תלוש. החלל הוא השראה ומתווה לחומריות המפסלת בו. למרות השוני ברעיון ובהמחשה של ״עליזה״  ו״שקיעה״ רבדים זולגים ביניהן.

שתיהן מציפות את גובה פני הים, את המצולות והבחירה למשות את עצמך מן התהומות של המים, של המציאות, בחירה שיש להחליט ולקיים. שתי העבודות אוצרות בתוכן אנושיות. האחת מפורקת, תלויה, מחוברת אל חלקיה, השימוש בה שינה את תכליתה. השניה עדינת מראה, תרנים והשתקפויות, כמיניאטורה שבסיסה נסתר ולו תכונות מראָה, שבה הקהל רואה גם את עצמו, את השחוּר שלו היא נושאת, כמו הזפת שיצקה האמנית.

עליזה

שם התערוכה המוצגת במוזיאון ינקו דאדא כשם סירה קטנה, שצרור מצאה במרינה והחליטה לפרק. לחשוף קרביים באופן מבוקר. לא מדובר בשבירה אגרסיבית, אלא בניסור מדוד ומתוכנן. חלקי הסירה ״עליזה״ צבועים שחור עד גובה פני הים, 1.60 מטר, והחלק שמעל לקו זה לבן. אין זה קו ישר, כמו בטבע, הקו החוצה מעט פתלתל. גובהה של צרור 1.50 מטר, וכך בחוויה הגופנית שלה היא עומדת מתחת לפני הים.

אין מים בתערוכה, אוויר עומד בין חלקי העבודה, התלויים בזויות שיכולות להתפרש כאלכסון שוקע או מתרומם מעלה, אל עבר התקרה הגבוהה של חלל המוזיאון. מסלול שיש בו דואליות, לכאן ולכאן. התמסרות אל השקיעה מול יכולת נשימה. איזון חלקיה נמצא בין לבין. אחוזים בתנועתם, הם משלימים לשלם אחר משהיה. לתוך חלקי הסירה צרור שפכה זפת, והחומר נוזל מן החורים הקיימים בה. במה לבנה משמשת כקרקע הים.

הכניסה אליה בנעליים מכוסות, ועדיין עקבות הקהל המסתובב בין חלקי ההצבה נרשמים על הרצפה. עדות למתרחש בפיסת חיים וקרשים זו. תנועת העוברים ושבים במרחב מניעה קלות את הגופים, המרחפים בתנועה ממכרת. לצד מודעות לאפשרות לפגוע, זו הזמנה תלויה להצטרף אל הפרטים, הצלליות והחוטים הדקים. הסירה המנושלת כבר ממים מטופלת מצידה החיצוני, צבועה שחור ולבן. הפנים אינו מטופל ויש בו אזורים אדומים, כך גם ברשת הדייגים שנמצאה ונוקתה, מצופיה בצבע אדום. ועוד זפת תיזל.

שקיעה

הסירה הגיעה אל התערוכה ״המוסד״ מתוך מחשבות על שקיעתה של התרבות בזמן מגיפה. היא משכפלת את האכסניה שלה, את המבנה דמוי האניה, והמבנה משתקף בתוך הזפת המבהיקה, שכפול בתוך שכפול. העבודה עוסקת בתנועה והיא תקועה. בסיסה השחור הוא המסד המאסיבי, זה הקצה שמחוץ למים. העבודה בנויה שכבות שחלקן נסתרות; שכבת עץ אינה נראית, סדי ברזל חבויים, לתוכם מושתלים עמודי התרנים הלבנים. ביניהם חוטים שזורי אלכסונים, מטרתם תנועה, וגם הם משתקפים בבסיס הסירה. ההשתקפות מממשת פיזור של שדה, שכפול מפוזר המפיק נקודות מגוז רבות בזפת.

birds

החלונות משתקפים בתוכה, כמו אדוות היוצרות תנועה. כמו תנועת הקהל, הרואה עצמו תוך כדי הקפה. חוויה גופנית, המגיעה מגוף הסירה, גופה של האמנית, גוף הצופה והגופים הנייחים והמזדמנים המצטרפים להשתקפות ולחוויה הנגלית.

יש מן עיוורון מול העומק, פני השטח מול המצולות, ויש בסירה אור. העבודה מבוססת אור, והחוטים הלבנים המרכיבים אותה ומשתכפלים בתוכה מאירים מן המעמקים, מעבר לזמן ומרחב. העבודה מתרחשת בצלילה למצולות. הזפת השחורה טובענית ומלטפת, כאילו הסיפון נושא את כובד המעמקים עבור הצופה, ברגעים אלה של שיטוט. והאור נכנס, דרך החלון ובאלמנטים המשתקפים במים.

״שקיעה״

״שקיעה״. צילום: רן ארדה

לימור צרור שקיעה ארוזה

העבודה ״שקיעה״ מפורקת וארוזה לאחר סגירת התערוכה. צילום: לימור צרור

בשני גופי העבודה כל זווית צפייה מגלה משהו נוסף. צרור עושה שימוש באשליה ובתעתוע. הקרביים מכוסים, אבל די מהר אפשר להבין מהם החומרים והתעתוע נמוג. נותרת תחושה אחרת, בין פליאה להחמצה. צרור מחלישה מראש את המערך ויוצרת מן החומרים הנמוכים, מעבירה אותם התמרה חומרית. כמו ליצור חלודה מפיגמנטים – בנגיעה החלודה תצא, הפיגמנט יעלם. מקסם שווא שלא ישרוד את הזמן.

המקסם הזה מתפרש, אין זו חידה, אלא צורך להבין. ומה אומר היופי המפתה להכנס? איך הזפת הדביקה והמסריחה היא גם מבריקה ומשקפת את המתרחש. צרור מגביהה את החומרים, את העץ והחוטים והם מרימים ומחזיקים את עבודותיה.

העבודות מזמנות שיטוט והעמקה, לראות אותן ודרכן, בעוד תנועת הסירות מעוקרת. כמו ספינה טרופה ההופכת להיות היעד להגיע אליו, לחוות בו את העולם. נוכחות שרידיה מציעה מסע פנימי, המפליג אל מה שהיה והלאה משם, לסביבה, לאוצרותיה ופגמיה. כמו אם נענה לחוויה שמציעה הספינה המפורקת, השקועה, שהים מנשב בה, נזכה להרגיש משהו על עצמנו, על אנשים שהפליגו רחוק, שטבעו, שניצלו, שהמשיכו קדימה, שעודם רדופים. והיא יפה ומסתורית, גלויה כשלד מעשה אדם ומכוסה כיצור מימי.

את חשכת המצולות ואת האור המאיר נושאות בתוכן שתי עבודות תלויות־מקום שנוצרו עבור מקומות שונים. ״עליזה״ המוצבת בקרקעית מוזיאון ינקו דאדא ו״שקיעה״ שכבר לא מוצגת במוזיאון רמת גן, שם אור הבוקר שהוטל על החרטום הציף את כולה.


גילי זיידמן היא אוצרת עצמאית, בעלת תואר שני באוצרות מהאקדמיה לאמנות של ציריך (ZHdK), ממקימות "המקרר" בתל אביב.

התערוכה עליזה מוצגת במוזיאון ינקו דאדא עד 29.1.
לימור צרור תציג בסוף השבוע הקרוב בגלריה מנשר ובגלריה עינגע, במסגרת מפגן הסולידריות של הגלריות עם האמנים והאוצרת של מוזיאון רמת גן.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden