כל מה שחשוב ויפה
גבי זלצמן, מוזיאון הפופ־אפ. צילומים: מ״ל
גבי זלצמן, מוזיאון הפופ־אפ. צילומים: מ״ל

״אין ציפיות״: החיים שאחרי הקורונה במוזיאון הפופ־אפ

הטבע לא היה האלמנט היחיד שהשתלט על מוזיאון הפופ־אפ: מולו צפה ועלתה פנטזיה או אימה צרכנית

הנה מוצג חי, אמרה דינה ועזבה את המרפסת שנראתה מבחוץ די ריקה ונכנסה לחדר סמוך. נכנסתי בעקבותיה כדי לראות את המוצג החי. כבר שעתיים שאנחנו נודדות מחדר לחדר, מציור לציור וממיצב למיצב, בתערוכת הפופ־אפ ברחוב פנקס בתל אביב, אבל מוצגים חיים עוד לא ראינו.

זאת היתה מרפסת מוזנחת בבנין תל אביבי טיפוסי. באמצע ניצב כסא ועליו ישבה אשה, ולאזנה צמוד טלפון. הסתכלתי עליה כמה שניות בריכוז, מחכה לראות מה יקרה, תוהה מה המסר. היא התבוננה בי חזרה ואמרה קצת בנזיפה: אני מדברת בטלפון.

בתערוכה כזאת, אשה שמדברת בטלפון במרפסת מוזנחת יכולה באופן פוטנציאלי להיות יצירת אמנות, כמו שיש פסל של Thales בדמות הומר סימפסון ענק על הגג. כמו כל התערוכות האלה – שהן תוצרים של מאמץ קצר מועד ומתרחשות בבתים רגע לפני הריסתם, במסגרת פרויקט רחב הקף של פינוי־בינוי – האשה על הכסא, הפעם בטעות, אתגרה עבורי את הגבולות בין מציאות טריוויאלית לאמנות.

Thales. צילומים: אלכסנדר חייצקי

Thales. צילומים: אלכסנדר חייצקי

אנג׳ל כליף

אנג׳ל כליף

דניאל פילוסוף

דניאל פילוסוף

אוצרת התערוכה, יערה זקס, הזמינה הפעם אמנים להפוך את חדרי הדירות התל אביביות הזעיר־בורגניות לציורים ומיצבים על החיים תוך כדי, ואחרי, מגפת הקורונה, כשמשבר האקלים מרחף מעל במין תזכורת אינסופית לקטסטרופה קרובה נוספת. במטבחים שהפכו לקליידוסקופים, לדוכן של לימונים (של רותם נדיה ברקאי), למרחבים שבהם נשברו הגבולות בין בני אדם למכונות; ובתי השמוש, שהפכו לבתי גידול לעציצים (כמו בעבודה של אנג׳ל כליף), או למרחב של ייאוש בעקבות סגרים – לדבר בטלפון על כסא הפך לארוע יוצא דופן והגיוני. זה הרי לא באמת מוזיאון: זה יותר כמו דירה, זה מרגיש כמו דירה, שבה למרות המוני האדם, תופסים פינה כדי לדבר.

אבל המפגש עם האשה ועם גבולות האמנות קרה לי רק מאוחר יותר במהלך הביקור בתערוכה. הבוקר התחיל בעמידה בתור ארוך; והדבר היחיד שמעורר חדווה בתור כזה, הוא העובדה שהוא ממשיך ומתארך אחריך. בפתח לבניין ישב מישהו ונתן הוראות איך להתנהל: מתחילים מקומה ראשונה ואז עולים למעלה, בדירה עשר יש מעבר לבניין ליד, שגם בו יש תערוכה. כן, יש עוד בניין וכן, גם שם יש עוד חדרים עם מוצגים. התכונני לחוויה אמנותית של כמה עשרות חדרים, מטבחים, אמבטיות, בתי שימוש ומרפסות עמוסות.

בקומה השלישית התחוור לי שהטיפוס במדרגות יחד עם הקהל הרב שהצטופף בחדרים עם טלפונים שלופים כדי לצלם ה־כ־ל, הוא לא באמת חוויה אמנותית יצירתית ומקורית, אלא יותר מכל מגע אינטנסיבי ברוח הזמן.

כמויות מזון, גלילי נייר טואלט, מוצרי ניקוי, משקאות, בגדים

בכל דירה היה לפחות חדר אחד, אם לא יותר, שבו גידל אחד האמנים צמחים בעציצים או בערוגות. צמחים גם השתלשלו מהקירות, או הציצו מתוך ארונות. סבך ירוק מלא חדרים קטנים בדירות התל אביביות, תזכורת לתשוקה של רבים ורבות במהלך הסגרים לברוח מהעיר המחניקה אל המרחב הכפרי והירוק.

אבל זה לא היה רק מסר נוסטלגי ומתרפק אל הטבע. משהו בריבוי הזה הפך לתזכורת למסרים שעלו בתקשורת ובמדיה החברתית, שבמהלך המגיפה הכלל עולמית, הטבע הולך ומשתלט בהדרגה על הציביליזציה. זה מסר מוכר מדיסטופיות של מדע בדיוני, עוד אחת הדרכים לחסל את העולם.

בוטיק שווארמה

בוטיק שווארמה

מיכאל ליאני

מיכאל ליאני

יאנגו דלי

@zajonce ליאנגו דלי

צמחים עלו מצינורות ועורבים התייצבו בקבוצות על אחד הקירות. באחד החדרים גבר נשא את גופו של ישו ערום למחצה, במין גרסה עכשווית של פייטה, בתוך יער סבוך (בעבודה של מיכאל ליאני). בחדר אחר כיסה נוף קדומים את הקירות וחשף שורה של גבעות מיוערות, מוארות בשמש של שחרית או בדמדומים, ללא זכר לדמות אנושית (בעבודה של דניאל פילוסוף).

הציור הזה סיכם את העמדה האמביוולנטית כלפי הטבע – שאיפה לחזור אל הימים שבהם האנושות לא הכחידה את העולם, יחד עם אימה מפני סוף העולם המוכר. חשבתי כמה אירוני שעוד כמה ימים כשיגיעו הדחפורים, הירוק הזה יקרוס לתוך עצמו ויהפוך לחלק מפסולת הבניין. ובמקום הבניין שקרס, לא יישתל יער ולא יצמחו ערוגות, אלא יקום בניין אחר, שיתפוס יותר מרחב מקודמו, כך שיהיה עוד פחות מקום לצמחייה ירוקה. הטבע רק ילך וימחק.

אבל הטבע לא היה האלמנט היחיד שהשתלט על הפופ־אפ. מולו צפה ועלתה פנטזיה או אימה צרכנית. מוצרי הצריכה היו בכל מקום: בחדרי השינה, במטבחים, בחדרי השירותים ובסלונים. היה ברור שמבחינת האמנים השתלטותם, ממש כמו זו של הטבע, היא תופעה מבהילה במציאות של הקורונה, תופעה שאי אפשר להתעלם ממנה. לפי עבודות האמנות אנשים רכשו כמויות מזון, גלילי נייר טואלט, מוצרי ניקוי, משקאות, בגדים… וכל אלה כיכבו בחדרים.

מוצרי הצריכה היו בכל מקום: בחדרי השינה, במטבחים, בחדרי השירותים ובסלונים. היה ברור שמבחינת האמנים השתלטותם, ממש כמו זו של הטבע, היא תופעה מבהילה במציאות של הקורונה, שאי אפשר להתעלם ממנה

אפרת ירון, לדוגמה, אספה תוויות של מוצרים שרכשה במשך שנתיים של מגפה והציגה אותם על קולבים ועל הקירות. באחד מחדרי השינה מיקם גבי זלצמן את המיטה הזוגית בין ערימות של קופסאות קרטון, שהכילו מוצרים שנקנו אונליין במהלך סגרים, ועכשיו הפכו לקירות החדר. 

על השמיכה שעל המיטה נכתב משחק המילים ״אין לי ציפיות״. הצורך בסיפוקים חומריים צף ועלה בחדר אחר, עמוס מדליות וגביעי ניצחון, שהוענקו על חוויות אנושיות פשוטות כמו ״לא נכנסתי לנטפליקס היום״ ו״יצרתי קשר עין עם השליח וולט״.

אבל לא הטבע על יופיו ואימתו, ולא מוצרי הצריכה, הצליחו להסתיר את תחושת המלכוד והבדידות. זאת עלתה בגרסאות שונות בכל החדרים: סורגים, מבטים בוהים ומבוהלים, צבעים מונוכרומטים, חזרו שוב ושוב על רקע חדרים אחרים צבעוניים במיוחד, שלא הצליחו לעורר באמת שמחה. 

אפרת ירון

אפרת ירון

אנה קוגן

אנה קוגן

bani

bani

ציור של אנה קוגן שנראה כמחווה לוואן גוך בימי הקורונה, הפך לחדר בשחור לבן, שבו דמות אחת ישובה בקצה החדר ליד שולחן ריק ואלו אחרת שוכבת מכורבלת בתוך עצמה, חסרת כוח על ספה. עגמומיות היתה שרויה על פניהן של נשים צעירות, דרי רחוב וחתול שחור, שהופיעו לצד השיר של מרים ילן שטקליס: אמא אמרה: שלום לילדי./ שלום מחמדי./ והלכה./ ואיננה./ ואני לבדי./ לבדיתי./ לבדיתי./ ובכיתי. ובחדר אחר ציורים הראו בנות נוער חותכות ורידים, מזריקות סמים או נזקקות לאשפוז. 

אבל את האיש שהכי נגע לליבי, פגשתי עוד בקומה הראשונה של הבניין. הוא ישב על האסלה, על פניו מסיכה וראשו שמוט. אנחנו הצופים והצופות חדרנו בלי להתבייש או להתנצל למרחב הכי פרטי שלו והבטנו בו מקרוב. בניגוד לאשה שדיברה בטלפון, לא היה לו כוח להרים את הראש ולהגיד לי לסגור את הדלת ולהתחפף. הוא גם לא יכול היה.

בניגוד לאשה הוא היה פסל, של האמן Bani. אבל איכשהו הקיום שלו היה יותר משכנע ויותר אמיתי משלה, אולי כי בתנוחה המקופלת שלו, ודווקא בשתיקה הרועמת, הוא גילם מסר קיומי וקשה על המגפה, על הבדידות, על הקושי לתקשר עם העולם שנעשה לא מובן יותר ויותר והולך וסוגר עלינו. 

בבית הקפה אחר כך הסכמתי עם דינה שהיתה תערוכה נהדרת. אבל אחרי שהיא הלכה נותרתי עם חמיצות בלב ובפה. חמיצות שמתעוררת מול חוויות של אי נחת ומחנק במפגש עם המציאות.


מוזיאון הפופ־אפ 3
אוצרת: יערה זקס
רח׳ פנקס 11 ו־13 תלאביב
1-11.2.22, הכניסה חופשית

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. ריבי

    בושה וחרפה לעם היושב בציון לאוצרת ולחברה הקבלנית שכל מה שעשיתם הוא לנצל אומנים , להרוס להם את העבודות , להביא את האזרח לסף טשטוש חושי, התרכזות בעצמו , תוך איבוד הכרה והבנה איפה הוא חי ואיפה המציאות והגברתם את המחלה האנושית שנקראת "רגוש".
    אף אחד לא יודע ולא יידע מי אלו האומנים.
    מעשה דיקטטורה זה מה שקרה םה וזה על ידכם.
    עשיתם נסיון באיך לשלוט ולסמם את האנשים.
    הקפיטליזם בהסוואה החדש , זה אתם.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden