איל עברי: עכשיו תורי להיות ״המבוגר האחראי״

יובל: הי איל מה שלומך? וברכות על הזכייה בפרס רכטר לאדריכל צעיר. כבוד!

איל: תודה רבה, הכל טוב

יובל: יפה. תגיד, בן כמה אתה? ומה נחשב אדריכל צעיר מבחינת הפרס?

איל: אני בן 41 ואני חושב שאדריכל צעיר נחשב 44 או 45. רק באדריכלות זה נחשב צעיר

יובל: איך אומרים, קח את זה כמחמאה. כמה שנים אתה כבר עובד כאדריכל? תעשה לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים

איל: ברור שזו מחמאה.

אני עובד בתחום האדריכלות כבר 18 שנה. למדתי הנדסאי אדריכלות, סיימתי, התחלתי מהתחלה (עם קצת מידי פטורים) לימודי אדריכלות במרכז האקדמי ויצו חיפה. עבדתי במשרדים שונים: קנפו כלימור אדריכלים, חיוטין אדריכלים, עדה כרמי אדריכלים. הקמתי את המשרד ב־2015 ומאז אני משתדל מאוד שיקרו דברים מעניינים

יובל: בוא נדבר על הפרס: זכית בו עבור תכנון מבנה חינוך – מבנה חדשנות וקיימות בבית ספר רביבים בחולון. מה זה אומר? מה זה המבנה הזה ומה קורה בו?

איל: הפרויקט נבנה לאחר זכיה בתחרות ארצית לבתי ספר ביוזמת המועצה לבניה ירוקה, משרד החינוך והמשרד לאיכות הסביבה; הם הגדירו את מרחב האפשרויות. מנהלת בית הספר מלאת החזון חלמה, נפגשנו, וגילינו די מהר שאנחנו מדברים באותה שפה מבחינת שאיפה לחדשנות.

בפועל המרחב משמש כמקום לימוד המהווה את לב בית הספר ומנכיח את ערכי בית הספר: מדעים, טבע וסביבה. הלימוד במרחב מבוסס פרויקטים, ועוסק כמתבקש 🙂 בחדשנות וקיימות

יובל: התחרות הארצית הייתה למבנה הזה ספציפית או למשהו אחר? לא בטוח שהבנתי

איל: התחרות הזמינה בתי ספר שונים להציע הצעות למקומות המעודדים קיימות ובניה ״ירוקה״ בשיתוף פעולה עם הקהילה, הילדים והרשות המקומית

יובל: ועוד שאלה לפני שנתקדם – איזה גילאים לומדים בבית הספר ולאיזה גילאים מיועד המבנה? לכולם?

איל: בבית הספר לומדים מ־א׳ עד ו׳. מכיוון שמבחינה ארגונומית בגילאים אלה מתרחשים שינויי הגדילה המשמעותיים ביותר אצל בני אדם, בחרנו יחד להתאים את הריהוט לכיתה ד׳ עד ו׳, מה גם שקשה להשיג מגוון פרטי ריהוט לגילאים צעירים יותר. למרות הצמיחה המשמעותית בגילאים הללו צריך לזכור שגם ילד בגן יכול לשבת על כיסא מבוגר ולהפך

מבנה עגול בניגוד לכיתה טיפוסית, פרורפורציות, יחס הבנוי לסביבה, פרטי הבניין, מיקום המבנה ומשבר האקלים. ידעתי שאני רוצה לבנות מבנה בעץ, ידעתי שאני אוהב ללמוד. ובאדריכלות כמו בתחומים רבים נוספים הידע קיים ורק צריך סקרנות

יובל: אז יש חזון של מנהל בית הספר, ויש מילים כמו חדשנות ומדעים וטבע וסביבה. איך את זה מתרגמים למבנה? מאיפה התחלת? מה אתה יכול לספר על התהליך?

איל: באדריכלות אפשר לפעמים לחכות שנים לקבל דף חלק. את השנים האלה העברתי בעבודה, למידה והוראה, כך שהתהליך התחיל הרבה לפני קבלת ההזדמנות. הזמן מלמד, את מרחב הפעולה שיש לי כמתכנן כאן ועכשיו.

כשמגיעה הזדמנות כזו אני מנסה לחלום ובו זמנית ולהטמיע את התובנות שאספתי: מבנה עגול בניגוד לכיתה טיפוסית, פרורפורציות, יחס הבנוי לסביבה, פרטי הבניין, מיקום המבנה ומשבר האקלים. ידעתי שאני רוצה לבנות מבנה בעץ, ידעתי שאני אוהב ללמוד. ובאדריכלות כמו בתחומים רבים נוספים הידע קיים ורק צריך סקרנות.

אז מצאתי את אחד הספרים הטובים אודות בניה בעץ, קראתי אותו בעיון, הטמעתי את הידע שלמדתי בתכנון והסברתי בנועם לכל מי שפגשתי בהמשך – באדריכלות הם נקראים ״בעלי העניין״ – כיצד צריך לעשות זאת נכון.

הפרויקט עוצב ותוכנן בהתאם לערכים של תיעוש, כך שבחזרתיות, מלבד הערך האסתטי, יש פן כלכלי ופישוט הבניה

יובל: למה עגול ולמה עץ?

איל: עגול מכיוון שזה הפוך מכיתה טיפוסית. רציתי שהתלמידים ירגישו שהם במקום אחר משאר בית הספר. עץ ממקור בר קיימא מייצג את הפתרון המועדף כיום בהתמודדות עם הנזק העצום שיוצר עולם הבניה. מכיוון שאני מרגיש חלק מעולם זה, לתפיסתי יש לי אחריות לנסות לעשות טוב. עכשיו תורי להיות ״המבוגר האחראי״. במקומות שיש לי אפשרות להשפיע אני מנסה לעשות טוב

יובל: אבל רק להיות אחר זה לא מספיק. מה החלל העגול מאפשר? כי להיות אחר אפשר גם במרובע (או משולש או כל צורה אחרת…)

איל: העיגול מיייצג מבחינה תפיסתית זרימה ותנועה שלא נעצרת. את אותו רעיון הטמעתי גם בעיצוב הפנים: החלל העגול ומגוון פרטי הריהוט מאפשרים ורסטיליות בצורות למידה, רמות ריכוז ומוקדי פעילות.

גובה הריהוט תוכנן בהתאם לילדים ומאפשר מגוון מנחים לביצוע הלמידה; מישיבה על הרצפה ועד שולחנות עמידה. מספר מקומות הישיבה גדול ממספר התלמידים העושים שימוש במרחב. הדבר מאפשר לתלמידים בחירה באופן שבו הם פועלים ומשתמשים בחלל

יובל: אז יש לי שתי שאלות לסיום: השאלה ראשונה היא הבחירה לתת השנה את פרס רכטר לשני פרויקטים בתחום החינוך – לך כאדריכל צעיר ולאדריכל ערן זילברמן, שזכה אף הוא על פועלו בתחום. וזה, תקן אותי אם אני טועה, די חידוש בפרס לעומת שנים קודמות. מה אתה חושב הסיבה לכך?

איל: זה אכן חידוש גם על פי הבנתי. מבני חינוך מהווים יצוג של התרבות, היכולות והתפיסות שלנו כחברה. אפשר להסתכל על הסביבה הבנויה ולהבין את מצב העיר, מה חשוב לנו כחברה

יובל: והשאלה השנייה: הצילומים של פרויקטים באדריכלות תמיד נראים טוב כי הם קורים רגע אחרי סיום הפרויקט. ובמיוחד בפרויקטים של חינוך שילדים משתמשים בהם אני תוהה מה יקרה אם נצלם אותם בעוד שנה, חמש או עשר. איך הם ייראו אז. אני מניח שזה מעסיק גם אותך, לא מההבט הצילומי, אלא מה קורה עם מה שאתה מתכנן. נכון?

איל: שאלה מצויינת. כל תהליך הצילום של פרויקטים במשרד מאתגר נפשית עבורי, בדיוק מההבנה הזאת שעכשיו זה הרגע המושלם; זה לא יראה יותר טוב אף פעם.

אבל גם אני כאדריכל ״צעיר״ לא נראה כמו בן 20. הזדקנות היא דבר טבעי; לפעמים אדריכלים חוטאים במחשבות של מבנים לנצח. מבנים מתוכננים ל־50 שנה. רובם מפסיקים להיות רלוונטים למשתמשים הרבה קודם. מערכות החשמל והמיזוג רלוונטיות במקרה הטוב ל־20 שנה. הריהוט אולי עשר שנים.

מתוך הכרה והבנת הארעיות, המבנה מתוכנן בתום מחזור חייו להתפרק בקלות (Design for Disassembly) כך שאפשר יהיה לעשות שימוש חוזר בחלק נכבד ממרכיביו. הכלכלה המעגלית הגיעה גם לענף הבניה

יובל: יפה! שמח לשמוע, אוהב מאוד את הגישה הזו. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

איל: הפרויקט לימד אותי שיעור משמעותי בשיתוף פעולה; ביכולת של עבודת צוות להתמודד עם כל אתגר תכנוני, בירוקרטי, כלכלי. והוא הזכיר לי את הכוח שיש לאדריכלות להשפיע לטובה על המציאות