צביקה פסטרנק // מקום הפגיעה

ב־27.7, בטקס מרגש, נחנך ברוב עם אתר ההנצחה ״מקום הפגיעה״, שהייתה לי הזכות להיות בו אדריכל הפרויקט. כמנהגי בפרויקטים אחרים שתכננתי, אני נוהג לסכם את הדרך ליצירה, מנקודת המוצא ועד סיום הביצוע. הסיפור התחיל במג׳דל שמס, ב־27 ביולי 2024, בימי מלחמת חרבות ברזל שבה לקחו ילדי היישוב פסק זמן. כמה מהם יצאו לאימון במגרש הכדורגל שבמרכז העיירה, ואחרים בילו בגינת המשחקים הסמוכה.

בשעה 18:18 מפלחת צפירת אזעקה את היישוב השלו. לא חולפות כמה שניות ורקטה כבדה שירה חיזבאללה נוחתת במקום. כשהאבק התפזר, התבררו ממדי הפורענות: 12 נערות ונערים הרוגים, 34 פצועים. קיר אבן סמוך, שקרס מעוצמת ההדף, הציל כנראה את חייהם של אחרים, ששהו מאחוריו.

האסון זעזע את המדינה כולה. אלפים השתתפו במסע הלוויה. מקום הנפילה הפך לאתר עלייה לרגל של מבקרים שביקשו להזדהות עם בני המשפחות ועם העדה הדרוזית.

ראש המועצה יזם את הקמתו של פארק הנצחה לזכר הנרצחים. הפארק, המקיף את מקום הנפילה, נועד לשלב זיכרון וחיים. הוא כולל מגרש כדורגל ואמפיתיאטרון שבו אפשר יהיה להתכנס לאירועי זיכרון. נותר רק לתכנן ולעצב את צלמו של אתר ההנצחה במקום הנפילה.

אם כל הדרכים מובילות לבור, וכל רכיבי הפארק פונים אליו, אז המבקרים במקום, אם ירצו להתבונן בו ובתוכן המוצג בו, ייאלצו להרכין מעט את ראשם

לשם כך פנתה אליי הנהלת המועצה. אנשיה התרשמו מהדגש הקהילתי שהענקתי בעבודות הנצחה שסיימתי לתכנן לאחרונה ביישובי עוטף עזה – מיצב ״כתב ושם״ בכפר עזה ומיצב ״עקבות ביבס״ בצאלים. מיצבים אלה נעשו בעצה אחת עם הקהילות, עם משפחות הנרצחים ולמענן.

כשקיבלתי על עצמי את תכנון המיצב הסביבתי, ידעתי שבור הפגיעה שבו פגעה הרקטה יהיה מוקד מצומצם בשטחו, ומסביבו ישתרע פארק הנצחה גדול שתיכננו אחרים. כשניגשתי לעבודה, קבעתי לעצמי את העקרונות שינחו אותי: לשמר את הבור ובאמצעותו להמחיש, בצורה מאופקת, בהירה ומעוררת הזדהות, את רגע הפגיעה ועוצמתה. בסופו של דבר, מה שהותירה אחריה הרקטה הזדונית, שקטפה את חייהם של ילדים וילדות בראשית חייהם, הוא בור קטן באדמה.

כשבאתי למקום מצאתי את הבור הקטן ושרידים שנותרו מקיר שקרס מהדף הרקטה. כל מה שנותר ממנו הוא נדבך אחד, בגובה כמה סנטימטרים. הבור הוקף במעקה מתכת קטן, כדי שיישמר בזמן שעבודות הפיתוח של פארק ההנצחה – מגרש כדורגל ואמפיתיאטרון הצופה אל הבור – המתנהלות כל העת.

הבור הוא מוקד הפארק. השבילים הנכנסים לפארק נפגשים סמוך למקום הפגיעה, וכל מי שיילך בהם אין לו ברירה אלא להכיר בעובדת קיומו של הבור, למרות שהוא לא בולט מעל מפלס הקרקע. זהו הרעיון התכנוני של המיצב: אם כל הדרכים מובילות לבור, וכל רכיבי הפארק פונים אליו, אז המבקרים במקום, אם ירצו להתבונן בו ובתוכן המוצג בו, ייאלצו להרכין מעט את ראשם.

כבר בסקיצות הראשונות שיצרתי ביקשתי להקים מיצב שיעצים את בור הפגיעה באמצעות קערורית מתכת גדולה, שתיוצר בממדי הבור האמיתי. מסביב למיצב הבור, כך תכננתי, יוצגו שמות הנרצחים וגיליהם.

כשביקרתי במקום עם צוות ההקמה ודנו בתצורת הקערורית, לא ידעתי שממש לידי עמד אביו השכול של הילד ג׳יבארה אבראהים. התכנון הראשוני היה לסלק את שרידי הקיר, שנראה כמו לא שייך לעניין, אלא שאז שמעתי אותו זועק בכאב: ״לא יודע מה תעשו, את הקיר הזה אתם לא מזיזים. זה הדבר היחיד שנותר מהפגיעה״.

המעמד שנקלעתי אליו היה קשה, אבל מלמד. לאחר הסיור נערכה פגישה במועצה עם ועד המשפחות. כולנו, כאיש אחד, אנשי המועצה, משפחות הנרצחים, צוות ההקמה ואני – הבנו שחשוב להשאיר ולשמר את שרידי הקיר, ולשלב אותם במיצב.

בהתאם לכך הוכנו חלופות תכנון חדשות שכללו את הבור, את שמות הילדים ואת שרידי הקיר. החלופה שנבחרה: קו הקיר ששרד ישמש צלע במלבן שיקיף את הבור, ואילו שלוש צלעותיו האחרות ייבנו מאריחי בטון שעליהם צרובים שמות הילדים. במרכז המלבן תוצב קערורית המתכת בתצורת הבור שיצרה הרקטה.

שרידי הקיר שתחילה רצינו לסלקם, נעשו לרכיב אדריכלי שעל פיו תוכננה כל מסגרת המיצב, כמה שנאמר ״אבן מאסו הבונים והייתה לראש פינה״.

תזכורת לחומר שממנו עשויה הרקטה

כבר בסקיצות הראשונות ביקשתי להקים מיצב שלא יבלוט מהקרקע. מבקר שיגיע למקום יהיה סבור שהוא צועד כך סתם במפלס הקרקע, אבל השבילים יובילו אותו אל בור המתכת. רק כאן יבין המבקר שהוא נמצא בלב המיצב, יבין את משמעות הבור, יבחין בשרידי הקיר ויוכל לקרוא את שמות הנרצחים.

כדי להעצים את רגע הפגיעה ואת האסון שחוללה, ובשונה משרידי הקיר, בחרתי לייצר את הקערורית ממתכת חלודה, תזכורת לחומר שממנו עשויה הרקטה.

כל חרשי הברזל שאיתם התייעצתי לגבי הכנת הקערורית, הציעו שתי חלופות: הראשונה היא ריקוע יריעת מתכת אחת, שתישמר במרקם אחיד, עד קבלת התצורה הקעורה המדמה בור; השנייה היא בניית הקערורית מפיסות קטנות של מתכת, שתרותכנה זו לזו, כדי להעניק לקערורית מרקם של מגוון צורות גיאומטריות. שתי החלופות הוצגו לראש המועצה שבחר בחלופה השנייה, לדעתי בצדק רב.

לאחר אישור צורת קערורית הבור ואישור המשפחות בדבר אופן כתיבת שמות הנרצחים, אפשר היה לגשת ולהתחיל בעבודות. במסגרייה באניעם ,כפר האמנים שבגולן, נחתכו עשרות משולשי מתכת ורותכו זו לזו ליצירת התצורה התלת־ממדית של הקערורית. לאחר שראש המועצה ביקר במסגרייה, בחן את העבודה ואישר את התצורה הסופית, הועמסה הקערורית הגדולה על נגרר והועברה להתקנה במקום הפגיעה במג׳דל שמס.

סביב ״הבור״ החדש, שקוטרו 1.65 מטרים, נוצק משטח בטון. מסביב לבור הוצבו 12 אריחי בטון. בכל אריח נצרב, בעברית, בערבית ובאנגלית, השם הפרטי והגיל של הילדים שנרצחו.

עוד לפני חנוכת הפארק ומיצב ההנצחה, ביקרו במקום כמה וכמה אנשים. היה מרגש לראות איך, כמו בכל יצירת אמנות, ייחס כל אחד מהם פרשנות משלו ליצירה.

ראש המועצה ראה בפיסות המתכת סמל לשבר, אבל בריתוכן ובחיבורן זה לזה – איחוי וריפוי; אביו של ג׳יבארה ראה בפיסות המתכת את רסיסי הרקטה שהתפזרו לאחר הפגיעה; אמו של מילאר ראתה בבור את הבור שנפער בלב; ואילו ערן שביט, מורה דרך, דימה לראות בקערורית החלודה את הפתגם הדרוזי על טס הנחושת (״סידר נח׳ס״) – כל נגיעה בטס מהדהדת לכל אורכו ורוחבו, רמז לאסון דנן שהיה לאבל המשותף לכל הקהילות הדרוזיות בעולם .

אלה הן רק חלק מהתגובות. נדמה שהמיצב השיג את מטרתו – לייצר אתר הנצחה מאופק אך מרגש, מרמז ומעורר השראה.

---

מדור הגשות כולל חומרים שהתקבלו במערכת פורטפוליו. שלחו לנו סיפורים חדשותיים, מידע בלעדי ופרויקטים מעניינים ותקשורתיים. פרטים נוספים בעמוד ההגשות שלנו