הילה בן ארי בבית טיכו: קוראת בשני קולות

חגית: בוקר טוב הילה, ברכות על התערוכה בבית טיכו, ״קול הקורא אל עצמו״, כמה זמן חיכית לה?

הילה: תודה! עבדתי על התערוכה חמש שנים, וחיכיתי לה הרבה זמן. בדרך נכנסה גם הקורונה, שיצרה דחיות ומלא חוסר ודאות

חגית: …מכאן שאלתי 🙂 זו הפקה כל כך מורכבת, ואני מתארת לעצמי שהקורונה שיבשה את תהלכי העבודה. גם הרעיונות השתנו בדרך?

הילה: הרעיונות לא ממש השתנו, אבל אולי קיבלו עוד ממד עם הזמן שעבר ועם אפשרויות שנפתחו

חגית: העבודות שלך לא פעם נעשות מתוך מחווה למישהו או למשהו בעבר. וכך גם התערוכה הזו, היא מחווה עכשווית למגזרות הנייר של משה רייפר – מודה שלא היכרתי – אמן, איש קיבוץ יגור. אפשר לומר שאת ״גדלת עם עבודותיו״ ואת מקיימת איתן דיאלוג אמנותי?

הילה: משה רייפר (1985-1907) נולד בגליציה למשפחה שומרת מסורת ויצר מגזרות נייר מילדותו. כשעלה לארץ ב־1926 הכירו לו את חיים נחמן ביאליק, שעודד אותו ללמוד בבצלאל וסייע לו במלגת קיום. למרות העזרה, משה לא הסתדר עם המסגרת ונשר מבצלאל אחרי שנה. בתחילת שנות ה־40 עבר מתל אביב לקיבוץ אשדות יעקב ומשנת 1948 ועד מותו התגורר בקיבוץ יגור.

במהלך השנים יצר אלפי עבודות במגזרות נייר. הוא הציג את עבודותיו במספר תערוכות יחיד, היו לו כמה תומכים בשדה האמנות, כתבו עליו בעיתונים, אך הוא לא זכה להכרה משמעותית בפועלו.

האחרות והשונות של רייפר בלטו בכל אספקט, בחיים וגם באמנות. הכאב והחריגות מופיעים ביצירות שלו, שבין השאר מהדהדות את ההתמודדות שלו עם סכיזופרניה. בעבודות רבות הוא יצר התכה בין דימויים טעונים מתוך הביוגרפיה שלו ובין רעיונות מתוך המיסטיקה היהודית. הוא שם לו מטרה ללכוד את ״הניצוצות והאורות האלוהיים״ ולגלם אותם ביצירה שלו. נדמה שדרך העבודות הוא כל הזמן ניסה להתגבר על איזה פער תמידי שהוא חווה בחייו

חגית: את בת קיבוץ יגור, הכרת אותו כילדה? הקשר נוצר דרך האמנות?

הילה: כשהייתי בת חמש בערך סבא, שלי הראה לי מגזרות שהוא קיבל ממשה במתנה, ואני זוכרת שנרתעתי מהן מאוד. גם משה עצמו, שלא הכרתי מקרוב, היה נראה לי חריג ומוזר. במהלך השנים היצירה שלו נותרה לי באיזה זיכרון מעומעם ורק 40 שנה מאוחר יותר, דמותו עלתה לי פתאום והתחלתי לחפש עליו חומרים. למזלי, הגעתי אל יעל הוז, חוקרת מגזרות נייר והסתבר שבשנות ה־80 היא ערכה מחקר מקיף ביצירתו של רייפר.

במהלך עשור היא אספה, ניתחה וקיטלגה אלפי מגזרות שלו וראיינה אנשים שליוו אותו בחייו האישיים והמקצועיים. המחקר שלה היה אמור להתפרסם בספר, אך זה לא צלח. משיחותיי עם יעל גיליתי שנחום בנארי והדה אורן, (שלהם עשיתי עבודות מחווה במוזיאון הרצליה ובמשכן בעין חרוד) הכירו ופגשו את רייפר בזמנו. החיבור הזה היה מפתיע וסימן שמתהווה כאן פרויקט שאני צריכה ללכת איתו

חגית: ובדרכך, עשית מעבר מדהים ממגזרות נייר לווידאו. סדרת הסרטים שיצרת בהשראתו עוסקת בגוף – ואני רואה כאן את החיבור לעבודותייך הקודמות. ובכל זאת – מה נשתנה?

הילה: כן, דרך הפרויקט אני בוחנת שאלות של גוף, זהות, טראומה ותנועה. בכל הפרויקטים הבין דוריים והבין תחומיים שאני יוצרת בשנים האחרונות, אני תמיד מנסה ליצור הרחבה לשאלות שאני עסוקה בהן, והדיאלוג עם העבודות של משה רייפר הרחיב עבורי מנעד משמעותי

חגית: איך העבודה עם תנועה (אפשר להגדיר אותה וידאו־דנס?) שתופסת חלק חשוב כל כך בעבודותייך, מתקשרת לביוגרפיה שלך?

הילה: זו שאלה שנוגעת במשהו מאוד אישי, אבל אשתדל לענות. מבחינת הביוגרפיה שלי לא הגעתי ממחול ומתנועה, הפוך, הגוף תמיד היווה בעיה. נולדתי עם פגם אורטופדי קל ברגליים, ולמרות שכלפי חוץ לא היה מדובר בכזו שונות בולטת, עבורי זו הייתה דרמה רצינית שהגוף תמיד עמד במרכזה.

בתוך המרחב האידיאולוגי שבו גדלתי לגוף התקין, הבריא, יש מקום קריטי, מוסרי. בעבודות אני בוחנת איך הגוף יכול ליצור תנועה – בתוך המגבלה של עצמו ובתוך המגבלה של המרחב

זו הייתה חוויה מתמשכת של הסתרת הפגם, של תחושת חריגות שהייתי צריכה לחפות עליה במאמץ עצום. מדובר במצב חשוף של הגוף, בתוך המרחב האידיאולוגי שבו גדלתי, ובו לגוף התקין, הבריא, יש מקום קריטי, מוסרי.

אני אוהבת לחשוב על העבודות שלי דרך כל מיני ממדים, אבל ברור שבין שאר התכנים, גם הסיפור הזה נוכח. בעבודות אני בוחנת איך הגוף יכול ליצור תנועה – בתוך המגבלה של עצמו ובתוך המגבלה של המרחב. בעבודות קודמות שלי הגוף תמיד מבצע סוג של פרפורמנס, וכמעט תמיד הוא קפוא וסטטי.

בעבודות המחווה הקודמות בהן עבדתי בדיאלוג מול יצירות ספרות, תיאטרון ומחול, בחנתי את הסטאטיות של הגוף אל מול הסיפור הגדול שבו הוא נתון, במן מצב כפול של כאב והתנגדות. וגם הרחבתי שאלות לגבי חשיפה ויכולת ליצור נוכחות של קול ותנועה

חגית: ואיך את מחברת את זה לעבודות של משה?

הילה: בתערוכה אני מתייחסת לסדרת אותיות עבריות שמשה יצר במהלך שנות ה־30. זה מדרש שמורכב רק ממספר מצומצם של אותיות, שעליהן הוא חזר שוב ושוב בוורסיות שונות. האלף־בית ה״חסר״ והרפטטיבי של רייפר היווה השראה לכוריאוגרפיה שיצרתי בעבודה, לבחינה של מצבי חבירה וניתוק שמתרחשים בתוך המיצב ולשיבוש של המהלך הלינארי. הרצף השבור הזה היווה גם בסיס רעיוני וקולי לעבודת הסאונד שיוני ניב הלחין עבור הפרויקט.

מקור נוסף ומרכזי להשראה הוא אלתור תיאטרלי שרייפר העלה בשנות ה־30, בו הוא יצר וגילם דמות שלכודה בין נסיונות התרוממות וקריסה. אמנם למופע אין תיעוד ויזואלי, אך הוא תואר על ידי כמה אנשי תרבות מהתקופה כמסעיר ועוצמתי

חגית: וכך הגיע הווידאו?

הילה: המופע שלו נקשר עם הבחירה החוזרת שלי בבמה, כזירה שבה אני ממקמת את הגוף בעבודות הווידאו, אך מבחינתי יש פה כמה צעדים חדשים. התנועה המטלטלת של רייפר בין מעלה ומטה, הרחיבה את המנעד התנועתי שהייתי עסוקה בו בכל העבודות הקודמות, שהתאפיינו במעין פרפורמנס של החזקה.

אלמנט אחר שנכנס לפרויקט הוא האור. העיסוק של רייפר באור נע בין ניצוץ אלוהי לבין כוח שיכול לנקב ולפגוע כמו ברק, ואלו תכנים שמהדהדים בווידאו במתח שבין הפצעה והיעלמות בתוך המצבים המשתנים של אורות הבמה. כמובן יש את העיסוק בנייר שהוא ה־חומר של רייפר.

הנייר הוא חומר משמעותי גם עבורי ולאורך השנים אני עובדת איתו ובוחנת אותו קצת כמו גוף שנע בין חוזק ופגיעות, בין תלת ממדיות לבין נפח שנמחץ. אז במרכז הפרויקט יש מבחינתי כוריאוגרפיה של כל המרכיבים האלו יחד – גוף, אור ונייר

המעבר בין שני החללים מתפקד מבחינתי כמו מעבר בין מודע ותת מודע. בחלל הראשון שאליו נכנסים מופיעים מצבים של חסימה והיפוך ובחלל הפנימי והחשוך מתקיים ״המופע״

חגית: איך הצגת העבודות בבית טיכו משפיעה על קריאת התערוכה? יש במקום משהו שכאילו מכניס את הדברים לקנה מידה ביתי, אינטימי

הילה: הקונטקסט ההיסטורי של הבית נוכח שם ונותן עוד ממד. יחד עם תמנע זליגמן, האוצרת של בית טיכו ושל התערוכה, עבדנו על הקשר בין כל המרכיבים של התערוכה לבין המבנה המיוחד של בית טיכו. אני מאוד מתרגשת שלצד מיצב הוידאו שלי, מתאפשרת תצוגה של כמה מעבודותיו של רייפר משנות ה־30. עבודות עוצמתיות ונדירות שהיו במרכז ההשראה לפרויקט.

בנוסף, תמנע אצרה באגף ההיסטורי תצוגה של עבודותיה של אנה טיכו בדיאלוג עם התערוכה שלי ועבודותיו של משה. לגבי שני החללים של המיצב – הם אכן קטנים יחסית ומודה שלפעמים רציתי לדחוף את הקירות ושיפתח המרחב… אבל אני חושבת שדרך המבנה דוקא התבהר משהו במהלך.

המעבר בין שני החללים מתפקד מבחינתי כמו מעבר בין מודע ותת מודע. בחלל הראשון שאליו נכנסים מופיעים מצבים של חסימה והיפוך ובחלל הפנימי והחשוך מתקיים ״המופע״. שלושת המסכים בחלל הפנימי הם גדולי ממדים ועשויים שקף דק.

ההקרנה נראית משני הצדדים של כל מסך ולצופות.ים שנכנסות.ים לחלל יש אפשרות להתקרב למסכים וליצור מעין קרבה אינטימית עם הרקדנים שמוקרנים בגודל אנושי. כך שהממדים של החלל עוזרים להפעיל את הפוטנציאל של הקרבה אל הגוף, ומאפשרים להיות כמעט במגע עם החומריות שלו

חגית: ההמעבר בין שני החללים מתפקד מבחינתי כמו מעבר בין מודע ותת מודע״ – גם לך התגלו דברים חדשים עם סיום ההכנות, עכשיו שהתערוכה מוצגת?

הילה: אני מאוד שמחה שהתערוכה תוצג במהלך תקופה ארוכה, כך שיש לי זמן לעשות רפלקסיה, להבין, לנסח עוד תובנות אל מול הגוף הזה שנוצר בה. אני מאוד מחכה למפגש עם שני כותבים שהספרים שלהם השפיעו על התהליך שלי והזמנתי אותם לבקר. ובכלל יש הרבה מפגשים מעניינים ומרחיבים עם א.נשים בתערוכה ותגובות מאוד מרגשות ומשמחות.

חשוב לי מאוד לציין שעבדתי על הפרויקט עם צוות גדול של א.נשים מדהימות.ים ומוכשרות.ים. זה היה תענוג ובלעדיהם.ן כל הדבר לא היה קורה

חגית: ברור. ואת כבר עסוקה במחשבה ובהכנות לקראת הדבר הבא?

הילה: בחודשים הקרובים אני מתכננת להקדיש זמן לארועים שונים בתערוכה – שיתופי פעולה, השקת קטלוג, שיחי גלריה ועוד. בנוסף, בשנה הראשונה של הקורונה כשהכל נעצר בחוץ ונוצר מרווח של זמן, התחלתי לעבוד על כמה פרויקטים שנמצאים כעת בשלבי פיתוח שונים.

בספטמבר הקרוב אסע לרזידנסי בלוס אנג׳לס והתכנית היא להתקדם עם אחד הפרויקטים האלו במהלך השהות. אני מחכה לזה מאוד ומקווה שהמימוש של הפרויקט הבא יקח הפעם פחות זמן

חגית: בהצלחה! 🌷💓

הילה: תודה ענקית 🙏❤

---

הילה בן ארי I קול הקורא אל עצמו
אוצרת: תמנע זליגמן
בית טיכו, ירושלים
נעילה: 30.10