כל מה שחשוב ויפה
עיצובים של דניאל וייצמן (מימין) ואמילי מלשר, המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר. צילומים: מ״ל
עיצובים של אמילי מלשר (מימין) ודניאל ויצמן, המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר. צילומים: מ״ל

The Critical F // הגיעה השעה להוציא לכולם את העיניים

מה עובר על שבוע האופנה בניו יורק, איך הפך בלנסיאגה למותג המחופש ביותר בגוגל, למה ההדרה והגזרה הנמוכה חוזרות לאופנה, ומה קונים כשרוכשים תיק של לואי ויטון (רמז: לא *רק* את השם)

הגיעה השעה להוציא לכולם את העיניים

״כמה מעט אנחנו משקיעים במה שאנחנו לובשים כשאנחנו יודעים שאי אפשר לראות אותנו״. אני לא זוכר איפה נתקלתי במשפט הזה (שבטח גם שיבשתי לגמרי על הדרך), אבל הוא חזר לי לתודעה השבוע, כשהצצתי בקולקציות הראשונות משבוע האופנה בניו יורק.

בשנתיים האחרונות נהגנו להניח שטריינינגים ושאר פריטים רכים קיבלו קדימות בחיינו כי אנחנו תקועים על הספה בבית וזה הרבה יותר נוח לעבודה מהבית, אבל האמת היא שאיפשרנו לעצמנו להתלבש ככה כי אף אחד בעצם לא ממש הסתכל עלינו (וגם מי שכן, אלה היו בדרך כלל בני משפחה שאנחנו גם ככה לוקחים כמובן מאליו). איך אמר את זה בזמנו קארל לאגרפלד? טרינינג הוא הסימן לכך שוויתרת על החיים (ולא הגעת לשום מקום חשוב).

אמנם שבוע האופנה בניו יורק נמצא רק במחצית הדרך, אבל כבר מסתמנת בו התפנית. לא רק בגלל שנגמרה הקורונה ובא לנו להגזים (או יותר נכון – היא לא נגמרה, אלא נעשה לנו הרבה פחות אכפת), אלא בעיקר כי חזר המבט עלינו. התחלנו לצאת, התחלנו לזוז, התחלנו להיראות מחדש במרחב. והבגדים לוקחים את זה בחשבון.

בקולקציות המצטיינות לדוגמה של פרואנזה סקולר, קייט או ג׳ייסון וו, נשזר מוטיב אריסטוקרטי שבא לידי ביטוי בצלליות שעון חול, שמלות מתפזרות ועודף. הרבה עודף. המותג בתשבע אולי התייחס למגמה בצורה המילולית ביותר, כששילב שרוולי ״רגל טלה״ המזכירים רגעים מהמאה ה־19.

מעודן יותר, אך מפואר לא פחות, היה ויקטור גלמו. המעצב ההאיטי־אמריקאי העז והצעיד על המסלול כמה מעילי פרווה. אלה מגלמים את המוחצנות האולטימטיבית, במיוחד כשלאחרונה בתי אופנה רבים ויתרו עליהם בעקבות לחץ ציבורי. כנשאל על כך, ענה גלמו לווג תשובה חכמה שעתידה לעשות בעיות לחסידי התקינות הפוליטית – ״לפרוות היסטוריה עשירה בתרבות השחורה. אני לא חושב שאנחנו צריכים להתבייש בכך״.

״משהו טוב קורה שם בניו יורק״, ציינה המעצבת והאוצרת טל פודים, שגם עובדת איתי. נדמה שההתעוררות וההידור מורגשים במיוחד, מכיוון שבאופן מסורתי שבוע האופנה בניו יורק נחשב כמסחרי יותר וכמרשים פחות בהשוואה לשבועות האופנה בפריז או מילאנו. אבל לא הפעם. הפעם – כמו שגם הוכיחה הקולקציה הנהדרת של ג׳וזף אלטוזארה – הגיעה השעה להוציא לכולם את העיניים.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

למה בלנסיאגה הוא המותג המחופש ביותר בגוגל

בשבוע שעבר נודע שזהו הרבעון השני ברציפות שבו בלנסיאגה הוא המותג המחופש ביותר בגוגל ובמנועי חיפוש אופנה כמו ליסט (אחריו, בסדר יורד, גוצ׳י ופראדה). כשמסתכלים על השנה האחרונה, מבינים מדוע התוצאה הזו מתבקשת. אפילו מאוד.

עם דמנה וסאליה כפנים של החטיבה האמנותית של בית האופנה, כל המשבצות הנכונות סומנו: קולקציה עבור משחק המחשב פורטנייט; שלישיה סוערת בין וסאליה, קים קרדשיאן וקנייה ווסט; ואפילו שיתוף־שהוא־אינו־שיתוף־פעולה עם בית האופנה גוצ׳י.

מה שמשותף לכל הגיגס האלה, שחלקם הגדול אינם קשורים ישירות לעיצוב בגדים, הוא האופן שבו הם שמים במרכז העשייה התייחסות למסכים שמקיפים אותנו, ובמיוחד מסך הסלולרי. כל אחד ממאמצי השיווק האלה קשור בצורה כזו או אחרת אל מה שקורה במסכים האלה או עשוי לקרות בהם.

הקולקציה עם פורטנייט, לדוגמה, קורצת לאפשרויות הטמונות במטהוורס ולאופן שבו החיים שלנו זולגים ויותר ויותר אל הדיגיטלי. הטוטאל־לוק השחור של וסאליה, קרדשיאן וקנייה, לעומת זאת, מבהיר איך אפשר להתל ולתעתע במצלמות. בחלק מהמקרים הם נראים כה שטוחים, עד שהם הופכים לצל של עצמם, לנגטיב, לתשליל, למטוסי־חמקן של אינסטגרם (ובוא נודה, מאחורי המסכה עשויים להיות כל כך הרבה אנשים אחרים).

ואפילו הקולקציה של גוצ׳י־בלנסיאגה, שערבבה בין פריטים של אלה ופריטים של אלה, היא עבודת עריכה של צילומי מסך שעורבבו ביחד. ומילא זה; הנוכחות העצומה של הלוגואים בפריטים המשולבים של גוצ׳י־בלניסיאגה מוכיחה שאי אפשר יהיה לברוח מהם באינסטגרם.

כדי לנצח את האופנה היום, צריך להבין את מנהלים את המסך. ולהבין שמשהו השתנה במאה ה־21. אם בעבר היה נהוג לחשוב שצריך ליצור אופנה מדהימה כדי שמישהו יטרח בכלל לתעד אותה, הרי כעת ברור שהשתנו יחסי הכוחות. קודם כל המסך, אחר כך האופנה. הקמפיין החדש של בלנסיאגה, שנחשף השבוע, מודה בכך בפה מלא. עם קרדשיאן שמצלמת את עצמה מצטלמת, חתולית ושחורה ובלתי זכירה, מה שהיא לובשת הוא פחות חשוב. מה שחשוב הוא המסך שנמצא בתוך המסך. והעולם הזה, עולם המטא, הוא עולם עם חוקים אחרים לגמרי.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

ההדרה חוזרת לאופנה 

כיסויי פנים. רעלות. מטפחות ראש. בלאקלאוות. אי אפשר לברוח מהם. טיקטוק מלא בהם. גם שבוע האופנה האחרון בפריז. אפשר לומר שאחראים למגמה הזו קים קרדשיאן וקנייה ווסט. ואפשר גם לומר שגם הם חלק מתהליך גדול תרבותי גדול יותר שעניינו הסתגרות וחציצה. במילים אחרות? ההדרה חוזרת לאופנה.

הסוהו־האוס ביפו לא היה יכול להיפתח בזמן טוב יותר. רק החודש דווח כי הפופולריות של מועדוני חברים סגורים בניו יורק, עם סלקציות ורשימות, נמצאת בעליה. איך אמר זאת ניק ג׳ונס, המייסד של הסוהו־האוס? ״רשימת ההמתנה שלנו גדלה. אנשים תמיד רוצים לאכול, לשתות ולבלות, ורק טבעי שהם ירצו לעשות את כל זה עם אנשים שהם מכירים ובוטחים בהם״.

עד לאחרונה עוד ניסו להתאמץ ולהוכיח לנו שאופנה יכולה להיות ״דמורקרטית״, מגוונת ומכילה, אבל כעת כבר ברור שמסתמנת תגובת נגד. תעשיית האופנה מיישרת קו עם הצמא לשייכות, לחציצה ולאקסקלוסיביות. בשקט־בשקט גם היא חוזרת למועדונים סגורים, ל״אנחנו״ ו״הם״, לשווים יותר ושווים פחות. ויש לה מגוון כלים לעשות זאת.

מותגים יכולים לדוגמה להיעלם מאיסטגרם או לקיים תצוגות בברגהיין, שהוא ללא ספק המועדון המדיר מכולם; מעצבים יכולים גם לחזור ולעצב עיצובים בלתי אפשריים, שרק מתי־מעט יכולים לחלום להיראות בהם סביר; או שהם יכולים לאמץ סדר יום פוליטי נפיץ או הזדהות עם מיעוט כזה או אחר, ובכך לחזק את הגרעין שדומה להם מבחינה ערכית, ולהחרים את אלה שאינם.

אז מה עושים בתרבות הפי־סי, שבה אסור לדבר על הדרה ועל סלקציה? פשוט משתמשים בקודים אחרים. מדברים על שבט. על שייכות. או קוראים לזה להעצים את הקהילה. שזה בדיוק אותו הדבר מהכיוון ההפוך.

אגב, מה שנראה מרחוק מגוון, מתגלה מקרוב כהפך המוחלט. לדוגמה, צרכני גוצ׳י בסין או ברזיל. החברים בקבוצה הזו אולי מחזיקים בדרכון ומוצא אחר, אבל הם חולקים קווי דמיון בכל הקשור לנגישות להשכלה תרבותית, למעמד סוציו־אקונומי או למאפייני טעם.

וכיסויי הפנים? אם לוקחים בחשבון שבחציצה וברעלה יש גם עניין מעמדי שקשור בכבוד ואליטיזם, מסר האומר ״אני לא מתערבב, אני לא נגיש, אני לא צריך באמת לעבוד״, הרי שקל להבין מדוע אלה מופיעים דווקא עכשיו, כשהצמא לאקסקלוסיביות וייחודיות והפרדה גובר. שהרי אין דבר שיוצא מוציא מהדעת, אין דבר מפתה יותר ומסקרן, ואין דבר יותר מתנשא ממה שנמצא מאחורי הווילון הסגור.

איך אמרה זאת בזמנו פיבי פילו, המעצבת המיתולוגית של סלין? ״הדבר השיקי ביותר זה כשאתה לא קיים בגוגל. אלוהים, הייתי רוצה להיות האדם הזה״.

(מתוך כתבה שפורסם לראשונה בגלריה שישי של עיתון הארץ)

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

בקיצור? הגזרה הנמוכה חוזרת

בחסות תרבות השיח הזהירה שנוצרה בעשור הקודם, טושטשה אחת המוטיבציות החשובות ביותר בהתלבשות: העובדה שבגדים מאפשרים לנו לעצב את הגוף בצורה חושנית ולהעצים את האטרקטיביות המינית שלו. מעצבים רבים, מחשש שיכנו אותם ״מחפיצים״, התרחקו כמו מאש מבגדים סקסיים במופגן, בעיקר במלתחה לנשים. במקום מחשופים וסטילטו, קיבלנו חליפות מכנסיים, טריינינגים גדולים ומטשטשים וסניקרס לבנות. המון סניקרס לבנות. אפילו בווג הייתה לפני כמה שנים כתבה שהמסר המרכזי שלה היה – זה לא הזמן להתלבש כמו ״סקסי בייביז״.

אבל עם כל הכבוד לתרבות הפי־סי, אי אפשר לקחת את המיניות מהתלבשות. הרי לבגד יש תפקיד כפול – הוא כמו תריס שבעת ובעונה אחת מכסה על חלקים מסוימים בגוף, אבל גם מאיר באור אירוטי חלקים אחרים. הדבר היה נכון בשמלות הבליאו שצמחו באיזור צרפת המאה ה־12, שבאמצעות שריכה והצרה באיזור המותניים שיוו ללובשות חזות מעכסת. הדבר היה גם נכון בקוד־פיס של מלך אנגליה הנרי השמיני, אותו כיסוי בולט לזין הגברי, שכוסה באבנים יפות. אפילו כיסי הג׳ינסים שלנו מעוצבים כדי לשוות אפקט של הרמה והבלטה לישבן (והדבר נכון גם בגזרות לנשים, וגם בגזרות לגברים).

והנה, עם הדור החדש של הצרכנים שלא ידע את השמרנות של הדור הקודם (או הדור הקודם שפשוט התעייף ממנה), בגדים חוזרים לסורם. האמצעים כולם נלקחים מסוף המילניום הקודם ומתחילת המילניום הנוכחי, בונים גשר מדומיין חזרה אל התקופה שבה היה מותר.

מכנסיים או חצאיות בגזרות נמוכות מאוד (כמו גם חולצות בטן, שמשרטטות את הצד שני במתרס), מגלמים באופן מוחשי ביותר את הצמא למשוך תשומת לב מינית באמצעות בגדים. הגזרה הנמוכה לא רק יכולה לתרום לחזות של גב ארוך וגבעולי, אלא גם לתת רמזים לתחילתו של הישבן, או להפנות את העין אל האיזור שבו שרירי הבטן מתכנסים כחץ אל הערווה.

גזרה נמוכה מאפשרת גם להבחין בקיומם של תחתונים, מונפים אל על, מסמנים את הגבול האחרון שבין הגוף העירום והעין הציבורית. ובכלל, מי שהספיק ללבוש מכנסיים נמוכים מאוד אז, לפני 20 שנים, בוודאי זוכר את התחושה הספציפית מאוד שהם מעוררים. העונג האצור בתוך טעם רע בהחלט.

בקיצור, הגזרה הנמוכה חוזרת.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

כשקונים תיק של לואי ויטון לא קונים את השם 

לפני מספר שנים הייתי בפריז, ומעצב ידוע מאוד שהכרתי הזמין אותי לתה של אחר הצהרים באחד המלונות. אחת הסיבות שאהבתי לפגוש אותו, למרות שזה לא קרה הרבה, הייתה שהוא היה חד ומרושע בצורה מענגת. 

הגעתי לפגישה עם תיק קטן של לואי ויטון, שקיבלתי לפני עשור וחצי במתנה ליום ההולדת. בזמן שהוא מזג לעצמו את התה (אסאם, כמובן), הוא ליכסן את המבט לתיק וירה – ״אנחנו קוראים לזה תיק שתי דקות״. כשהרמתי את הראש בשאלה, הוא חייך את החיוך המפורסם שלו וענה בהתנשאות – ״כל שתי דקות רואים תיק כזה ברחוב״.

השבוע הודיע בית האופנה לואי ויטון על עדכון מחירים. בפועל, מדובר על עלייה של כעשרה עד 20 אחוזים במחירי הפריטים, לרבות התיקים המוכרים, שרבים מהם מגיעים עד כמעט עשרת אלפים שקלים. בעוד שהרשת געשה מהצעד (אנליסטים, אגב, חשבו שמדובר ברעיון טוב), ובעוד שבוויטון נימקו אותו באינפלציה, עליית מחירי ייצור ושינוע, ושאר תירוצים, המהלך הזה הבהיר את הפרדוכס עליו יושבים בתי אופנת יוקרה כמו ויטון. מצד אחד, המחירים מרקיעי שחקים, מצד שני – קהל היעד שלהם הוא לא האלפיון העליון, אלא מעמד הביניים. ולראייה, אם מעמד הביניים לא היה מתקשט בוויטון, לא היינו נתקלים בלוגו כל שתי דקות.

השערות בתעשיית האופנה – אם כי הן לא אושרו מעולם – מדברות על מכפלות של 13 בתיקים הפופולריים של לואי ויטון. כלומר, אם עלות הייצור הכוללת של התיק עולה, כדוגמה, 100 דולרים, הוא יימכר ב־1,300 דולרים. בפועל, המחירים גבוהים בהרבה.

מעניין לציין שבשבוע שעבר דווח כי היו מחאות של עובדים במפעלים של לואי ויטון בצרפת. לדברי ביזנס אוף פאשן הסיבה היא שעות עבודה ארוכות ושכר נמוך.

הרבה אנשים אומרים שלשלם סכומים כאלה זה ״לשלם על השם״. בכך הם מרוקנים למעשה את המשמעות של מיתוג, אחד הפרמטרים החשובים בתרבות הצריכה המודרנית. אחד הפרקים הטובים בספר ״הקדמה לתיאוריה של אופנה״ של אנדרו ריילי מוקדש למיתוג באופנה.

הוא ממחיש היטב מדוע מיתוג הוא קריטי, בעידן שבו מוצרים רבים דומים כל כך זה לזה. כשקונים תיק של לואי ויטון לא קונים את השם; קונים את התיק, את החנות המפוארת שבה הוא נמכר, את האריזה שבה הוא מגיע, את תצוגות האופנה הקיצוניות, את הידוענית שמצטלמת עם התיק שגם לנו יש.

המיתוג של לואי ויטון, כמו גם המחיר הגבוה, הוא זה שמסביר מדוע התיקים הם תיקי שתי דקות. בעת ובעונה אחת הוא נחשק ונגיש. ומיתוג שמקיים סתירה כזו עולה המון כסף.


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

עיצובים של דניאל וייצמן (מימין) ואמילי מלשר, המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר. צילומים: מ״ל

עיצובים של אמילי מלשר (מימין) ודניאל ויצמן, המחלקה לעיצוב אופנה, שנקר. צילומים: מ״ל

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden