כל מה שחשוב ויפה
זיוה ילין וסופי ברזון מקאי, שמורת טבע. צילומי הצבה: ענת לידרור
זיוה ילין וסופי ברזון מקאי, שמורת טבע. צילומי הצבה: ענת לידרור

זיוה ילין וסופי ברזון מקאי: האם הקיבוצים הם ״שמורת טבע״

סופי ברזון מקאי הגיעה לקיבוץ בארי לפני 30 שנה; זיוה ילין נולדה בו. בתערוכה הזוגית ״שמורת טבע״ בגלריה של גבעת חביבה הן עוסקות בשאלות על טבע לא אמיתי, מסונתז, מלאכותי, ״והכל מתחבר להסתכלות על הקיבוץ היום״

יובל: הי זיוה, הי סופי. בוקר טוב, מה שלומכן? ומזל טוב על התערוכה הזוגית החדשה!

זיוה: תודה

סופי: הי יובל (וזיוה)! שבת שלום, ותודה רבה גם:)

יובל: אם אני מבין נכון, זיוה – את ילידת קיבוץ בארי וסופי – את הגעת לקיבוץ מלונדון, לא פחות… נכון? מתי זה היה?

סופי: נכון, זה היה בספטמבר 1990

זיוה: אני אכן בת בארי, בת לזוג הורים מהמייסדים. כלומר, מבחינת גיל, הייתי יכולה להיות אמא של סופי…😀

סופי: רק לציין שאבא שלי בן קיבוץ, וסבתא שלי עדיין גרה פה, אבא ואמא שלי נפגשו כשהיא הגיעה לכאן כמתנדבת; סיפור אהבה די סטנדרטי לימים ההם… אבל המשפחה שלי הוקמה שם, והם גם התחתנו בעירייה בלונדון.

זיוה, אני מועמדת לאימוץ, עוד לא מאוחר מהבחינה הזאת 🙂

סופי ברזון מקאי

סופי ברזון מקאי

זיוה: כבר אומצת מזמן… אבל במעמד של חברה

יובל: יפה. ואיך קרה שהחלטתן להציג ביחד בתערוכה זוגית? אני מניח שלעבודה המשותפת בגלריה בקיבוץ היה חלק בזה

סופי: זיוה הזמינה אותי! לשמחתי הרבה. בטח תהיה לה תשובה ארוכה ומשמעותית יותר

זיוה: אני שלחתי כמה מיילים, אחד מהם לענת לידרור. והיא חזרה אלי וביקשה שאמצא לה עוד אמנים להציג איתם. הבחירה הטבעית היתה סופי. אני מכירה לפני ולפנים את עבודתה, רק לא ידעתי איך היא תסתדר עם הבקשה ליצור בנושא קיבוץ

סופי: אני לא יודעת כמה טבעית מבחינה נושאית, אבל מבחינת העבודה המשותפת אנחנו באמת צוות רציני, בלי להצטנע יותר מדיי

זיוה: אנחנו עובדות יחד בגלריה בבארי כבר 12 שנים לדעתי, והתפוקה של הגלריה הכפילה את עצמה. משהו עובד טוב בינינו

סופי: ההזמנה הזו של זיוה פגשה אותי בדרך שאני עושה, הרגשתי גם ככה שהגיע הזמן להתמודד עם המפגש הראשוני הזה סביב ההגירה לכאן, אז קפצתי על ההזדמנות. ובעניין השנים, זיוה זו הזוגיות הכי ארוכה שלי:)

יובל: אז מאיפה מתחילות? העבודות קרו במשותף? מה אתן יכולות לספר על התהליך?

סופי: יש שני גופי עבודות שהתפתחו בנפרד אבל רעיונות זלגו לתוכן, נקודות עוגן שמחברות ביניהן. ועבודה משותפת מבחינה רעיונית וגם מבחינת הביצוע שלה

זיוה: זה קרה בזמן שאני הייתי עסוקה פתאום בגילוי של נייר האריזה החום, ויצרתי עבודות שקראתי להן קליפות, המעטה החיצוני בלבד של אוביקטים. זה התחבר לי לנושא של זכרונות שאני עסוקה בו. וסופי בדיוק התחילה את הקולאז׳ים שלה. ואז שוחחנו המון, וחשבנו יחד מה זה הקיבוץ עבורנו, ועלה עניין הטבע. והשימור שלו. כמו השימור של רוח הקיבוץ

סופי: כשניסיתי לחשוב מתי התחלתי אותם לא ממש הצלחתי להיזכר אם זה היה אחרי שזיוה הזמינה אותי, או בדיוק אז ובלי קשר, אבל בכל מקרה בדיוק התחלתי לעבוד על קולאז׳ים מבוססי עדשה, על רקע שחור. התחלתי לחתוך החוצה מתמונות קודמות שצילמתי חיות מגן החיות בלונדון ולחבר אותן עם צמחייה קיבוצית מקומית

זיוה: כל אחת לקחה את זה למקום שלה, אבל הבנו שזה יכול לעבוד יחד. והעבודה המשותפת שהגינו יחד היא המסלעה, שבנויה מסלעים מנייר ואדמה מנייר, וצומחים בה צמחים מפלסטיק, מלאכותיים

זיוה ילין

זיוה ילין

סופי: והיה איזה רגע שחזרנו או היינו בדרך? למקום לאמנות לתערוכה של זיוה, ובעקבות השיחה שלנו ברכב נפל לי איזה אסימון שחסרה לי מנורת רחוב באחד הקולאז׳ים, וככה נולדה הג׳ירפה עם מנורת הרחוב. חזרתי וחיפשתי אחת כזו בקיבוץ כי החליפו את כולן, וכשאספתי את הקטנה שלי מהפעוטון קלטתי מול אחד מהבתים מנורה, רצתי וצילמתי אותה מהר. ושלחתי לזיוה בהתרגשות את העבודה הזו הראשונה, וידעתי שזה עכשיו הכיוון שאלך אליו.

וזה נולד מתוך השיחה בינינו שהייתה כל כך מרגשת עבורי, ועמוקה, וחשובה, יש באמת משהו נפלא בעבודה זוגית כזו שאפשר להדהד רעיונות ולצמוח יחד למקומות חדשים

זיוה: זה היה מאוד מרגש, וגם אני יצרתי מנורת רחוב כזו בדיוק, מנייר

יש פה איזו אירוניה דקה

יובל: אז רגע, בואו נעשה סדר, מה בסוף אתן מציגות בתערוכה. כמה עבודות, איזה, מה קורה בחלל?

זיוה: בחלל יוצגו הקולאז׳ים היפהפיים של סופי, עם הרקעים השחורים, לצד עבודות בנייר אריזה חום בהיר, חלקן תלת־ממד וחלקן גם מצויירות עם לבן.

אני יצרתי במיוחד לתערוכה עבודת קיר גדולה, מעין קיר של צריף, עם חלונות ותריסים ואדנית ועציץ. המסלעה ניצבת במרכז התערוכה, לידה פנס הרחוב, ספסל וממטרה מחוברת לצינור וברז שיוצאים מהקיר לחלל

סופי: לי יש סדרה של תשעה קולאז׳ים מבוססי עדשה, בשחור לבן, מודפסים על נייר אגבה (מושלם!). הם מתארים כל מיני סצנות שמחברות רסיסי זכרונות מפה ומשם, מחשבות גדולות או רעיונות לגבי החיים שלי כאן, מערכות היחסים שלי עם אחי הבכור ואחיותיי הצעירות, וגם עבודה שהוקדשה לאבא שלי.

גם יש ארבעה פרפרים משומרים ממוסגרים – אחד עש לונדוני, זנב סנונית נאה מקומי, ועש שטווה משי. מתחת לאחת העבודות יש עץ תאנה מלאכותי (שנמצא גם בעבודה כאיור בוטני) ושתי עבודות גדולות שצולמו מחוץ לקיבוץ בנקודות אינטימיות עבורי – בוואדי פילים ובשלולית שנקווית כל שנה באחד הוואדיות הקטנים

זיוה: יש פער בטכניקה, אבל השחור והלבן של סופי עובד יפה עם החום הבהיר והמונוכרומטיות של העבודות שלי. הם יושבים טוב ביחד. ומה שמחבר או זורק החוצה זה הירוק הסינתטי הזה של הצמחייה המלאכותית

סופי: התחברנו בשיחה בינינו לנושא של צמחים מקומיים, והם נמצאים גם בקולאז׳ים, גם מעטרים את העבודות העדינות היפות של זיוה, וגם נמצאים במרכז מסלעה שממוקמת במרכז החלל. המסלעה היא המיזוג של שתינו, שני העולמות הרעיוניים וגם של הביצוע.

סופי ברזון מקאי: התחברנו לנושא של צמחים מקומיים, והם נמצאים גם בקולאז׳ים, גם מעטרים את העבודות העדינות היפות של זיוה, וגם נמצאים במרכז מסלעה שממוקמת במרכז החלל. המסלעה היא המיזוג של שתינו, שני העולמות הרעיוניים וגם של הביצוע

ובאמת איכשהו הכל עובד יחד. הקדשנו, אני חושבת, הרבה מחשבה לאורך הדרך איך לאפשר לדברים לחיות תחת אותה קורת גג, והיה ברור שמבחינת הפלטה הצבעונית כדאי להישאר עם הרוגע של החום הבהיר, הלבן, השחור, והירוק העז של הצמחים.

סופי: גם מאוד ריגש אותי בעבודה המשותפת לראות איך דברים סימבוליים נמצאים בתודעה ובזיכרונות של שתינו, גם אם הפרשנות או המשמעות או המטען הנלווה אליהם שונה בתכלית. במקביל התחילו דברים להישפך החוצה מהעבודות לחלל, או לחלחל פנימה לעבודות אחת של השנייה

זיוה ילין (משמאל) וסופי ברזון מקאי. צילום: מ״ל

זיוה ילין (משמאל) וסופי ברזון מקאי. צילום: מ״ל

זיוה: אני עשיתי כבר לפני את הפוטוס המטפס, שאיפיין מאוד את הבתים של פעם. בכל חדר היה פוטוס כזה. ועכשיו גם עשיתי קלות. באגרטל גבוה כמו שהיה להורים שלי. וזה התחבר לעיסוק של סופי בקולאז׳ים שלה בצמחיה. רק שהיא תמיד בחרה את הצמחים שהיא שנאה פה, ואני אצלי כל הזיכרונות באים מאהבה בכלל

סופי: שנאה זו מילה קשוחה אבל כן, בהתחלה לפחות עבדתי עם חומרים שקשים לי מבחינה רגשית וטעונים בהלם ההגירה, ובמוות הפתאומי של אמא שלי שמייד אחריו פרצה מלחמה המפרץ. אני חושבת שלקראת הסוף דברים עדינים ואהובים יותר גם נכנסו פנימה, וגם עבדתי בהתחלה מתוך מחשבה על אחי הבכור והאחיות שלי, מתוך מחשבה שאפשר לאהוב דברים By proxy

יובל: אם כבר מדברות על פרשנות וסימבוליות, מעניין אותי שם התערוכה, שמורת טבע – מתי הוא הגיע? ואיך כל אחת מכן תופסת אותו?

זיוה: זה קרה תוך כדי שיחה עם ענת לידרור, האוצרת, שבאה לביקור אצלנו בבארי. אני הזכרתי את המושג הזה בתור מבט חיצוני על הקיבוץ. 

זיוה ילין: כשהייתי נערה התחלתי להיות מודעת להסתכלות של אנשים עלינו. כשהיו באים לבארי היו אומרים שאנחנו ״שמורת טבע״. ראינו בזה גאווה, כי זה אמר שאנחנו קיבוץ שיתופי, שמשמר את ערכי הקיבוץ של פעם. קיבוץ חזק. וכך באמת היינו

כשהייתי נערה התחלתי להיות מודעת להסתכלות של אנשים עלינו. כשהיו באים לבארי היו אומרים שאנחנו ״שמורת טבע״. ראינו בזה גאווה, כי זה אמר שאנחנו קיבוץ שיתופי, שמשמר את ערכי הקיבוץ של פעם. קיבוץ חזק. וכך באמת היינו

סופי: כן, ישבנו שלושתינו ודיברנו על העבודות ואז זיוה אמרה תוך כדי שיחה ״שמורת טבע״, ואז אמרתי וואי, זה רעיון לשם, וככה כולנו השתתקנו פתאום. לפעמים דברים מרגישים מאוד נכונים עוד לפני שלגמרי ברור למה.

יובל: אבל מעניין אותי הלמה: למה הוא נכון? מה המשמעות של השם – ביחד עם העבודות – מבחינתכן?

זיוה: במהלך השיחה המושג פתאום נטען והתמזג עם שמורות טבע, עם טבע שאינו אמיתי, שהוא מסונתז, מלאכותי, והכל התחבר להסתכלות על הקיבוץ היום. לפחות מבחינתי. יש פה איזו אירוניה דקה. האם אנחנו עדיין שמורת טבע? או שאולי זה רק נראה ככה, כלפי חוץ, כמו קליפה דקה, והמציאות כבר לא ממש כזו

סופי: אני מתחברת למה שזיוה אמרה שבמבט חיצוני לאורחים תמיד אנחנו נראות פה כמו חיות בתוך שמורת טבע. מאידך אני עדיין חושבת על למה השם הזה כל כך מדוייק עבורי למרות שהוא רחב יריעה וגם קצת קשה להדק אותו לרעיון ספציפי. באופן כללי מערכת היחסים בין טבע לתרבות מעניינת אותי מאוד ונמצאת בכל העבודות שלי בתערוכה

זיוה: וכשעלה העניין של שמורת טבע, היה פתאום ממש מתבקש להכניס שם את הטבע המשומר הזה, המלאכותי. וסופי נרתמה לזה ומצאה באינטרנט, והזמינה את הצמחים אלינו. מבחינתי המשמעות של העבודה מעלה שאלות יותר מתשובות. אין ספק שאני חיה את הילדות שלי בקיבוץ בעבודות שלי, אני תמיד חוזרת לשם. אך המציאות סביבי השתנתה מאוד, ולפעמים עד כדי ניכור ממה שקורה היום.

סופי: בעניין הזה אני חושבת נחשפים הפערים בינינו וזה דווקא מוצא חן בעיניי, כל אחת תופסת אפילו את השם אחרת ואיזה משמעויות יש לזה. עבורי הטבע המלאכותי שחזר איזה זיכרון של צמחי פלסטיק שהיו בבית שלי בקיבוץ כשהגענו לארץ, כמובן שאפשר כבר לפרש את זה ככל מיני דברים. זה עבורי סמל לאותנטיות שאבדה, וזה קשור לתחושה מאוד עמוקה שלי כמהגרת בסביבה ״לא טבעית״

birds

זיוה: בבית שלי הייתה גינה ענקית מכל צידי הבית, שאבא שלי שתל וטיפל בה. והכל היה אמיתי: דליות ענקיות, כרזנתמיות, ובגינה הצפונית היו קלות וסיגליות. אבא שלי שעות בילה בגינה. צמחים סינתטיים היו בגדר עלבון. לא נכנס הביתה

סופי: יש הרבה מה להגיד על יחסים לטבע, על הצורך האנושי לתרבת אותו ושתהיה לו תכלית כלשהי. לטבע אין תכלית. 

יובל: יפה! מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדות?

סופי: ראשית להודות לענת לידרור האוצרת, עברה איתנו כברת דרך בחודשים האלה. וגם לזיוה שהזמינה אותי למסע המשותף הזה, לא נראה לי שהיה לי אומץ לעשות אותו לבד

זיוה: אני רוצה לסיום להגיד שהייתה לי חוויה נהדרת להכין את התערוכה הזאת. ראשית לעבוד ממש יחד עם סופי, היה נהדר, ושנית פתאום להכניס את צמחי הפלסטיק כחומר בעבודה, נפתחו פה אפשרויות חדשות. ובאמת תודה לענת על הסבלנות אלינו


שמורת טבע | זיוה ילין, סופי ברזון מקאי
אוצרת: ענת לידרור
גלריה GH גבעת חביבה לאמנות
פתיחה: 12.3; נעילה: 30.4

*כוכבית מייצגת שדות חובה

תגובה אחת

  1. אירוניה

    אף מילה על האסי ועל איך הקיבוצים נתפסים היום, יפה.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden