כל מה שחשוב ויפה
רות דורית יעקבי בביתה, ערד. צילום: אברהם חי.
רות דורית יעקבי בביתה, ערד. צילום: אברהם חי

רות דורית יעקבי מגיעה לקדמת הבמה במוזיאון הרצליה

האוצרת הדס קידר מציגה במוזיאון הרצליה את גוף העבודה הגדול, החידתי, הפמיניסטי והכאוב של רות דורית יעקבי, האמנית שרצתה בהכרה אבל לא זכתה בה בימי חייה

ענבל: שלום הדס, נעים להכיר. ביקרתי בתערוכה שאצרת במוזיאון הרצליה – ״רות דורית יעקבי: הדלת לגן הסודי״ – ונשביתי בקסמה של היצירה של יעקבי, שלא הייתה מוכרת לי. איך קורה שאמנית שהציגה לא מעט בארץ ובחוץ, עדיין לא ממש מוכרת כאן?

הדס: שלום ענבל, מוזר לשוחח כך בצ׳אט אבל זה כנראה אחד מסימני התקופה

ענבל: אין ספק שמוזרות היא אחד מסימני התקופה. אני מקווה שהקורונה דילגה עלייך, ושאת בטוב

הדס: אני בסדר גמור.

ראשית, אני שמחה לשמוע שמפגש ראשון עם עבודותיה של יעקבי הותיר בך רושם והוביל אותך להתעניין בה ובגוף היצירה שלה. ולגבי השאלה שלך – אני חוששת שבעבר יעקבי הייתה מוכרת בעיקר למביני עניין. היא לא הצליחה לחצות את המעגל הקטן בשדה האמנות ולהפוך לאמנית מוכרת לקהל הרחב.

הסיבות לכך רבות ומורכבות אבל עיקרן הן שהיא הוצגה כאמנית מהשוליים, מופנמת, שעוסקת בעניינים נשיים, ובעיקר לא מעודכנת. כשניגשתי לחקור את עבודותיה, גיליתי להפתעתי שחלקן קשורות מאוד לרוח הזמן הנוכחי. כלומר, לא בלבד שלא התיישנו, הן נראו לי רעננות הרבה יותר ממה שזכרתי אותן. אני חושבת שהעניין בסופו של דבר הוא האפשרות לקרוא מחדש גוף עבודה במונחים עכשוויים

ענבל: בטקסט של הקטלוג את מדברת לא מעט על יעקבי כפמיניסטית. האם היא קשורה בעיניך לאמניות פמיניסטיות של שנות ה־60, אמנות שנגעה מאוד בגוף, או שזהו אופן אחר של פמיניזם?

הדס: אני עוסקת הרבה בשאלה איך אפשר לזהות אצל יעקבי מאפיינים פמיניסטיים. לצורך כך, אני משווה בינה לבין יונה וולך, הודות לדמיון בנושאים שבהם הן עוסקות באמנות שלהן. שתיהן עסקו בנושאים נשיים בתקופה שבה הקול הקולקטיבי הלאומי היה גברי ברובו, אבל בניגוד לוולך, יעקבי מעולם לא הצהירה על עצמה שהיא אמנית פמיניסטית ולא השתייכה לחוג של אמניות פמיניסטיות. זיהיתי קווים פמיניסטיים בגוף עבודתה, באופן שבו היא אתגרה מבנים פטריארכליים כמו טקסים דתיים (חתונה, קבורה וילודה) ותבניות שפה

רות דורית יעקבי בסטודיו, ערד. צילומים: אברהם חי

רות דורית יעקבי בסטודיו, ערד. צילומים: אברהם חי

הדס קידר. צילום: דן חיימוביץ׳

הדס קידר. צילום: דן חיימוביץ׳

ענבל: את הכרת את רות אישית מתוך העבודה שעשית בערד, איזה מן אדם הייתה? מה תוכלי לספר עליה?

הדס: בשנת 2014 התמניתי להיות ״אמנית בקהילה״ בערד מטעם משרד התרבות. הקמתי יחד עם עיריית ערד תכנית שהות אמן בשם ״ערד אמנות אדריכלות״ ואת ״המרכז לאמנות עכשווית בערד״. לפי התפיסה האוצרותית שלי, אחת מתוך ארבע התערוכות השנתיות הוצגו על ידי אמניות.ים מהאזור. כך הגעתי לסטודיו של יעקבי. עם כניסתי לחלל הענק שהיה מלא מהמסד ועד הטפחות בעבודותיה, הבנתי שאני מעוניינת להמשיך ולהכיר אותה ואת עבודותיה.

יעקבי לא הרבתה במילים. וכשדיברה מילותיה היו מדודות. היה בה שילוב מפתיע של ביישנות ופרגמטיות. היא היתה פעילה בקידום עצמי, שלחה הצעות רבות, כולל הצעה לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה

כשהיא נפטרה באופן פתאומי, המשפחה פנתה אלי כדי לקטלג את עבודותיה – מה שהוביל בסופו של דבר לתערוכה הנוכחית בהרצליה. יעקבי לא הרבתה במילים. וכשדיברה מילותיה היו מדודות. היה בה שילוב מפתיע של ביישנות ופרגמטיות. היא היתה פעילה בקידום עצמי, שלחה הצעות רבות, כולל הצעה לייצג את ישראל בביאנלה בוונציה. אותה הצעה, שכללה 190 עמודים, מוצגת כעת בתערוכה, בחדר העיון שמוקדש כולו לתיעוד יצירותיה

ענבל: זה מפתיע לראות את האופן שבו קידמה את עצמה, במקביל לתחושה לפיה היא הייתה אדם רוחני – שעולה מהאמנות ומהסרטים שמוצגים בתערוכה. רגל אחת על האדמה יחד עם הראש שנוגע בשמיים. ובכל זאת, נדמה שזה לא עזר לה ממש בשדה המקומי, למרות שהיא באה מלימודי אמנות. האם היא דחתה את המעגל האמנותי שבו למדה או שהרגישה מורחקת?

מוזיאון הרצליה, צילומי הצבה: דור אבן חן

מוזיאון הרצליה, צילומי הצבה: דור אבן חן

הדס: ראשית, היא למדה בסך הכול שנה אחת במדרשה. קשה להסיק מכך שהייתה בלב ליבו של הממסד. לגבי השאלה מי דחה את מי – אני חושבת שבמקרה שלה היה שילוב כוחות: היא הצהירה שהיא לא מעוניינת להגיע לפתיחות בתל אביב ולהתערבב בקהל העירוני, ויחד עם זאת הייתה צמאה להתייחסות מקצועית של עולם האמנות.

מי שפתח בפניה צוהר לעולם האמנות והביא אליה את פרופ׳ מוטי עומר ז״ל (לשעבר האוצר הראשי של מוזיאון תל אביב), היה הצלם אבי חי – שגם אחראי לצילום הגדול שלה בסטודיו, שמוצב בפתח התערוכה. כלומר, גם אם היא דחתה את המעגל האמנותי בכך שלא הופיעה באירועים, היא ידעה איך להשיג את תשומת הלב הראויה כדי שתהיה לה תערוכה במוזיאון תל אביב ובגלריה האוניברסיטאית

ענבל: אחד הדברים שהרשימו אותי כשראיתי את התערוכה היא העוצמה הרגשית של העבודות. היא עוסקת לא מעט בילדים ובדאגה להם. חשבתי שאמצא סיפור טראומתי בתולדות חייה, ולא מצאתי. מה הניע לדעתך את העוצמה הרגשית הזו?

היא הושפעה מהכאב של האובדן במלחמת לבנון הראשונה. שמות הנופלים שפורסמו בערוצי התקשורת גרמו לה סבל וכאב רב. היא זיהתה בעצמה כוחות ריפוי, חשבה שהעיסוק בדאגה לילדים עשוי לרפא אותם, ויצרה עבודות רבות שהעבירו את הכאב הרב שנגרם לה בגלל המלחמות

הדס: היא הושפעה מהכאב של האובדן במלחמת לבנון הראשונה. שמות הנופלים שפורסמו בערוצי התקשורת גרמו לה סבל וכאב רב. היא התמלאה דאגה לכל הילדים באשר הם – מכל גזע ודת. היא זיהתה בעצמה כוחות ריפוי וחשבה שהעיסוק בדאגה לילדים עשוי לרפא אותם. רצפת הסטודיו שלה הייתה מרוצפת במאות חתיכות עץ שעליהם היה כתוב ״ילד״; היא יצרה עבודות טקסט נוספות שבהן כתבה ״הילדים של העולם נהרגים אחד, אחד״; היא חבשה עריסות תינוק, כסאות ילדים וסוס נדנדה בתחבושות; היא הכתימה ציפיות כריות בצבע אדום דמוי דם וכתבה ״אמא אמא אמא״; ויצרה עוד עבודות רבות שהעבירו את הכאב הרב שנגרם לה בגלל המלחמות

ענבל: כשאני מחברת את הדאגה העצומה הזו לדימויים של הדמות שמזכירה את הצלוב, נדמה שהיא חשה כמי שתפקידה לסבול עבור האנושות. זה מתקשר גם לחשיפה של הגוף שלה לחומרים מסוכנים – האם היה לה צורך להעביר את עצמה בסוג של ויה דולורוזה?

הדס: את הדימויים של הדמות הצלובה אני מפרשת בהקשר למערכות אמונה ולדת ולא בהכרח לדאגה ולסבל. אני רואה את הדאגה והכאב שלה בנוגע לסבל האנושי בעבודות אחרות ובהיטמעות שלה בסביבת הסטודיו. בהקשר הזה, אני מזכירה בטקסט את האמנית האמריקאית קרולי שניימן, שעסקה גם היא בגוף הנשי והשקיעה את גופה בתוך חומרי היצירה. בדומה למיצגים של שניימן, גם יעקבי פעלה פיזית על ועם עבודותיה ושאפה להתמזג איתן. כמו שהיא חשפה את עבודותיה לכוחות הטבע של המדבר – סופות חול, שמש קופחת, טמפרטורות קיצוניות –  כך היא חשפה את עצמה לאקלים של הסטודיו: לחומרי ציור ופיסול, שחלקם היו רעילים

ללא כותרת, 2010. צילומי עבודות: יגאל פרדו

ללא כותרת, 2010. צילומי עבודות: יגאל פרדו

ללא כותרת, 2006

ללא כותרת, 2006

ללא כותרת, 2006

ללא כותרת, 2006

האישה הנופלת, 1989-90

האישה הנופלת, 1989-90

ללא כותרת, 2008

ללא כותרת, 2008

נשר העיניים, 2010-2015

נשר העיניים, 2010-2015

ענבל: השפה היא גם גורם דומיננטי בעבודות של יעקבי, היא כותבת שירים וקטעי משפטים בתוך העבודות. לפעמים זה נראה כמו השבעות ״רות נולדה/רות תחיה״, או צעקות, איזו הגברה של הווליום כדי שישמעו אותה. איך את רואה את הקשר בין המילים לדימויים?

הדס: אני מזהה ביצירות האלה תביעה של השפה מנקודת מבט נשית. בהקשר הזה אני מזכירה את המשוררת הפמיניסטית האמריקאית, אדריאן ריץ׳, שכותבת על כתיבה פמיניסטית כפרקטיקה של ראייה מחדש או הפניית מבט לאחור בעיניים רעננות. אני חשה דבר דומה בעבודות הטקסט של יעקבי – ניכוס של תבניות שפה מוכרות מזווית ביקורתית ונשית – כצורך הישרדותי

ענבל: איפה את רואה את הביקורתיות בטקסטים? ואת הנשיות?

הדס: ביקורתיות ונשיות מופיעות בעבודות הטקסט בשתי רמות: ראשית, בשימוש שלה בתבניות שפה כנגד הלוגיקה המובנית של השפה. לדוגמה, בחזרתיות של אותם מילים (עבודות ה״ילד״ שתיארתי קודם או עבודות בהן כתוב ״אמא אמא אמא״), וגם בשילוב שיריה שכתובים מנקודת מבט נשית ברבות מעבודותיה. אפשר גם למצוא ביקורתיות ונשיות בהתעקשות שלה לעסוק באופן שפתי בסבל, בכאב ובהרס שמלחמות מותירות אחריהן.

העיסוק האינטנסיבי של יעקבי בסבל וכאב הוא לעיתים בלתי נסבל עבור הקהל ועל כן, אנחנו מחפשים סיבה לכך: רבים שואלים אותי אם היא או בני משפחתה חוו טראומה. נדמה כי בהתמודדות של הקהל עם הנושאים הכואבים שבהם היא עוסקת, יש ניסיון לפנות לביוגרפיה שלה כדי למצוא מפלט מהמראה הקשה שהיא מפנה כלפינו

birds

ענבל: תודה שחידדת. אני מסכימה שיש לנו צורך למצוא סיבה לסבל, ויעקבי חושפת בפנינו את נפשה שמכילה לא מעט ממנו. האם יש משהו שתרצי לומר לסיום?

הדס: אני רוצה להזמין את הקהל הרחב לתערוכה של יעקבי במוזיאון הרצליה לחוות את העבודות. אני חושבת שהצלחתי לאצור תערוכה שאפשר לחוות אותה גם ללא הסברים אוצרותיים

ענבל: מה הפרויקט הבא שאת עובדת עליו? לאן הלאה?

הדס: יש תכניות לעתיד. יש באמתחתי רעיון ותשוקה לתערוכה של אמנית מעניינת שאני חושבת שתעורר שאלות מורכבות לא פחות מיעקבי לגבי מקומה של אמנות נשית בישראל

ענבל: מחכות בסקרנות לראות


רות דורית יעקבי | הדלת לגן הסודי
אוצרת: הדס קידר
מוזיאון הרצליה
נעילה: 18.6

מוזיאון הרצליה, צילומי הצבה: דור אבן חן

מוזיאון הרצליה, צילומי הצבה: דור אבן חן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden