כל מה שחשוב ויפה
יונה אלטרס. צילום: דוד זיסר
יונה אלטרס. צילום: דוד זיסר

עדי יקותיאלי: הרקמה הגדולה מהחלומות

בתערוכה הקבוצתית ״רקמה גדולה״, בגלריה על הצוק בנתניה, עדי יקותיאלי חוזר לאהבתו הגדולה לטקסטיל, ומציע נחמה דרך הרקמה

חגית: בוקר טוב לעדי יקותיאלי – האיש ורוקם האגדות, מה שלומך?

עדי: היי חגית, לפעמים נדמה לי שכבר שנים רבות אני רוקם חלומות, תרתי משמע. הפעם התערוכה הזו ״רקמה גדולה״ היא מקום לחלומות של הרבה רוקמות, ושני רוקמים גם

חגית: והיא יצאה לדרך מכמה מקורות מרוחקים – מציוריו של ישראל אלטרס, בגרסת רקמה של אלמנתו יונה, אבל גם מהעבר הצבעוני שלך (שנדבר עליו עוד מעט)

רקמה גדולה, גלריה על הצוק. צילומים: דוד זיסר

מראה הצבה בתערוכה רקמה גדולה, גלריה על הצוק. צילומים: דוד זיסר

 עדי יקותיאלי. צילום: ארז בקר

עדי יקותיאלי. צילום: ארז בקר

ישראל אלטרס, ציור דיגיטלי

ישראל אלטרס, ציור דיגיטלי

ישראל אלטרס, ציור דיגיטלי

ישראל אלטרס, ציור דיגיטלי

עדי: לפעמים חלום הוא הגשמה של משהו ולפעמים חלום הוא קושי או אתגר שאנו מתמודדים איתו

חגית: בהחלט. ובמקרה שלך, באמת חלומות מתגשמים – ולא רק של אדם אחד. תוכל לספר על הציורים הרקומים של יונה אלטרס? יש בזה משהו מרתק, מעין עיבוד של האבל והפרידה?

עדי: יונה אלטרס לא יכלה לשאת את לכתו של בעלה האהוב ישראל, שאתו הייתי בקשר התכתבות של ארטפרנד במשך עשור שנים. הוא שלח לי ציורים דיגיטליים שעשה, ואני עניתי לו במילים שמתייחסות למה הציורים מעוררים בי. לאחר מותו החלטתי לשתף את יונה, אלמנתו, והצעתי לה לרקום על פי הציורים, על מנת להקל על הגעגוע והפרידה הבלתי נסבלת מבחינתה אחרי יותר מ־60 שנות נישואין טובות. עם הזמן, את צודקת, היה בזה נחמה יום־יומית ופעולה אקטיבית של זיכרון

חגית: הם רקומים באופן ״נאמן למקור״ בקנה המידה, בצבע?

עדי: הציורים של ישראל הם דיגיטליים, הרקמות מן הסתם הן פיסיות וגודלן נקבע עבור כל עבודה בפני עצמה. ברקמות מתקיים מצד אחד מחווה ושיח עם המקור ומצד שני אינטרפרטציה אישית של יונה ושל בנה רפי, שהפך גם הוא לרוקם, אסיסטנט ומפיק ומארגן של כל התהליך הזה.

ישראל תמיד אמר בענין הצבעוניות של הציורים שלו שהוא ״אופטימי בצבעים חזקים״. את המורשת הזו כולנו מנסים לשמור בתוך המעבר לרקמות. הצבעוניות מאפשרת קצת אופטימיות בתהליך הארוך של הפרידה והגעגוע המתמשך.

בעבודה בתערוכה הזו יש חלקים שנלקחו לא מציור אחד שלו אלא מחיבור של עשרים וששה ציורים שונים, אתגר ותהליך שנמשכו שנה שלמה והסתיימו לקראת יום השנה למותו. אז העבודה נלקחה לחלקת הקבר – לשתף ולהראות לו – ובשבוע שלאחר מכן הוצבה בתערוכה ״רקמה גדולה״ בגלריה על הצוק בנתניה. הרקמה הזו היוותה נקודת מוצא והשראה גם ליוצרות ויוצרים האחרים המשתתפים בתערוכה

נולי עומר

נולי עומר

ירדנה עציון

ירדנה עציון

חגית: אם כך, גם הרקמות של שאר המציגים כולן נעשו במיוחד לתערוכה? גם של הקבוצות הרוקמות?

עדי: כל העבודות נעשו במיוחד. לתערוכה קבוצתית זה דבר יוצא דופן, שבתערוכה רבת משתתפים, הכל חדש ונעשה במיוחד. עם כל אחת/ד נפגשתי למפגש או מספר מפגשים וביקשתי שיאפשרו תהליך שונה לעצמן, גם משום קנה המידה הלא מאפיין רקמות, וגם ההזדמנות לעסוק בנושאים שיש בהם בגלל הסיפור של יונה לגיטימציה לרגש ופגיעות, ממקום של עוצמה והתחלקות.

חגית: חומרים מאוד מורכבים עולים מהעבודות. זה חלק מהדרך שאתה עושה בהובלת אמנות בקהילות?

עדי: נדמה לי שזה עורר גם אצל הצופים הרבים שבאים לתערוכה אפשרות התבוננות וחוויה אחרת אנושית ואמפטית. לגבי קבוצת הרוקמות קוראטה, שם היה משהו קצת שונה, מכיוון שביום יום הן רוקמות בעיקר מזוזות וחלקי תכשיטים. הצעתי ליצור עבודה אחת ששותפות לה בעצם כ־15 רוקמות, וזו משמשת תפנית, עבודה ראשונה בתערוכה שכזו, ומסמנת רצון שלהן להתחיל ולעבוד כך בהמשך – ממקום של ביטוי אישי וקבוצתי, וברצון לא רק לשמר מסורת אלא גם לאמר את דברן

בתערוכה יש מרחב התבוננות חדש על המושג עמלנות ברקמה, שבעבר היה חלק משמעותי במתודה ובאסתטיקה. כאן אפשר לראות עבודות שמכבדות את המסורת אך פורצות גבולות ועוברות למחוזות חדשים, הנובעים מהרצון להתבטא בשפה ונושאים עכשוויים

חגית: ספר קצת על המשתתפות ומה הן מציגות

עדי: נולי עומר התייחסה בצורה ישירה לעבודה של יונה, שעוררה בה התרגשות, ורקמה דמות רכונה על קבר אהובה. לדבריה: ״חדרי ליבה הרומנטיים נפתחו״ ומיד ידעה מה היא תרצה לרקום.

רקמה יש בה את העדינות הברורה, יופי ואסתטיקה, ואת ההפתעה ביכולת שלה לומר אמירות משמעותיות מבחינת האמנות, כפי שאפשר לראות בעבודות של מירה שטרן, שמציגה מיצב בשם ״קריאה נוכחת״, שמספר את סיפור הוריה רקום על מצעים שלהם, על תחבושות ועל ווילון שקוף. סיפור חיים ששמחה ועצב כרוכים בו, נוכח נפקד, תינוקם שמת ומקום קבורתו לא ידוע עד היום. סיפור שהיה אפוף בשתיקה מעוררת שאלות

חגית: הגעתם למעמקים של רגש וכאב, אולי בגלל שרקמה היא מדיום מאוד ״נוגע״, טקטילי וחומרי

עדי: ירדנה עציון רקמה שתי עבודות גדולות המייחסות לטראומה וכאב מתמשך בחייה. אחת מייצגת את הקרעים בחיים שהיו ואת נוכחותם המתמדת לצד צבעים והמשכיות. השנייה היא ״שמיכת הגנה מפני כאב״, שנוצרה מבדים שנבחרו על ידי אנשים קרובים אליה ומפרטי לבוש של בנה, שבגופו איננו איתנו. בתקופות קשות היא משמשת כתזכורת מוחשית לכל האנשים שסביבה, לאהוב ולהקל על החסר והגעגוע

אמנון ליפקין

אמנון ליפקין

אורי דרוקמן

אורי דרוקמן

חגית: איך התחברו אמנון ליפקין, אורי דרוקמן?

עדי: מעניין שאת שואלת על אורי ואמנון, ששניהם התייחסו למבנים ונופים ארכיטקטוניים. אורי מתייחס ארכיטקטונית לפירוק והרכבה, שבסופו של דבר אינם יוצרים מבנה שלם וסגור. זה מאפשר לנו לתהות על זווית זו של חיינו ובחיבור לטקסט שלו Restrained Affliction

אמנון מתעסק בנושא הבית. ומציג בית פסטורלי על גבעה, סביבו משק קטן ועצים – חלום ההתישבות החקלאית בשנותיה הראשונות של ישראל. הטכניקה מספרת על הנושא בנוסטלגיה, פשטות ואיטיות של פעם. בתוך המסגרת השקטה הזו הוא בחר להתפרע ולמתוח את הגבולות של טכניקות הרקמה של עצמו

חגית: אני מאוד מחבבת את הרקמה האיורית שלו, באמת מספר סיפור באופן מינימליסטי. זו גם פרשנות יפה לעמלנות של רקמה. ואורי?

עדי: אני מסכים איתך. בכלל בתערוכה יש מרחב התבוננות חדש על המושג עמלנות ברקמה, שבעבר היה חלק משמעותי במתודה ובאסתטיקה. כאן אפשר לראות עבודות שמכבדות את המסורת אך פורצות גבולות ועוברות למחוזות חדשים, הנובעים מהרצון להתבטא בשפה ונושאים עכשוויים

birds

חגית: אני רוצה להתרחק קצת מהתערוכה, ולחזור לפרט משמעותי בהיסטוריה האישית שלך – סיפור נסיעתך לקליפורניה והמשיכה לחיבור בין מסורת הרקמה לאמנות המודרנית והעכשווית. שם פרחה הרקמה כחלק מתנועות המחאה של שנות ה־70?

עדי: אני שהתחלתי כאורג, נסעתי לקליפורניה בתחילת שנות ה־80 בעקבות דודה שלי, מריאן דנין, שהייתה פרופסור לטקסטיל ודמות מפתח במהלכים המייסדים של התנועה הפמיניסטית. בין היתר היא לקחה חלק בפרויקט הרקמה של ג׳ודי שיקגו לעבודה המכוננת The Dinner Party.

חשתי רצון לבטא מציאות פוליטית וחברתית גם אם בצבעוניות אופטימית. בדיעבד מעניין לראות איך האבולוציה האישית שלי התחילה משם וממשיכה עד היום – ברצון לחבר לפעמים עולמות סותרים לעולם רלוונטי, שיש בו מקום שהוא גם אמנותי אך מאד חברתי, קהילתי ומנחם

בארץ באותו זמן אמנות הטקסטיל הייתה יחסית מצומצמת, והעבודה שלי כאסיסטנט לאמנית הטקסטיל שילה היקס עוררה בי את הרצון להיות חלק מזה – כמגמה האמנותית מתפתחת ומשמעותית. האריגה המסורתית שתרגלתי התפתחה והפכה באותן שנים לאריגה של רצועות קנבס צבועות בתוך רשתות של לולים.

הצגתי עבודות בביאנלה של לוזאן בשוויץ, ולאחר מכן (ובמקביל) התחלתי לצייר, והנושאים החברתיים־פוליטיים החלו לעניין אותי יותר ויותר. חשתי רצון לבטא מציאות פוליטית וחברתית גם אם בצבעוניות אופטימית. בדיעבד מעניין לראות איך האבולוציה האישית שלי התחילה משם וממשיכה עד היום – ברצון לחבר לפעמים עולמות סותרים לעולם רלוונטי, שיש בו מקום שהוא גם אמנותי אך מאד חברתי, קהילתי ומנחם.

חגית: עדי! זה ממש גילוי מבחינתי, להתוודע לשורשים הפמיניסטים שלך. היית במקום הכי חם ובועט

עדי: ומעניין שאחרי הפסקה של מספר שנים, דווקא בתקופה של הקורונה חזרתי לצייר , וכיום אני מצייר באופן קבוע ויום יומי

חגית: ומאז ששבת לארץ, כל כמה שנים אתה מייסד עוד נדבך של פעילות. נפגשנו לראשונה באירועי ״שנת האמנות בתל אביב״ שניהלת לפני עשור; אתה מנהל את תוכנית ההכשרה לאמנות בקהילה בשנקר ולאחרונה מונית לתפקיד המנהל אמנותי של המרכז לחינוך סביבתי בחירייה. לא משעמם!

עדי: בהחלט. בחירייה אצרתי את התערוכה הראשונה ״שפע – הארכיאולוגיה של העתיד״. בימים אלו יזמנו בחירייה קול קורא לאמנים וקבוצות ליצירת מיצב העוסק במשבר האקלים ושימוש חוזר. ומעל 250 אמנים כבר נרשמו לסיור המקדים

חגית: מרשים, וזה בוודאי לא הכל?

עדי: אני עדיין ממשיך בפרויקטים של אמנות בקהילה, לצד האוצרות החברתית שלי. למעשה מעניין שהזכרת את שנת האמנות של תל אביב – אנחנו בעיצומו של פרויקט סריגה ענק, בהשתתפות מאות משתתפות בגיל השלישי בתל אביב, שיוצב במאי על צדו המזרחי של בניין העיריה, על 12 הקומות שלו. נדמה לי שסוף סוף אני מתחיל לראות את הנדבכים האלו שציינת בפעילות שלי מתחברים

חגית: בגדול. בענק J

עדי: תודה על הסקרנות המתבוננת שלך

חגית: בהצלחה! אני כבר מחכה לסוודר של העירייה 😁🙌🏼


רקמה גדולה
אוצר: עדי יקותיאלי
גלריה על הצוק, נתניה
משתתפים: אורי דרוקמן, אילנה רייטקופ, איריס אוליבר, אמי קנקה ולדרסקי, אמנון ליפקין, גליה חי, דנה נחמד, יונה אלטרס, יסמין אלעזר, ירדנה עציון, לילך צודקביץ, מירה שטרן, נולי עומר, שרה ליפקין, שרה קוסטיק, תמר לוי אלפסי, קבוצת קוראטה – שותפות חיפה בוסטון בליווי שוש ויצמן, נעמה פרדו, עיצוב: ליאת מולכו. אביבה גדאי, אורית אפרים, אטלה איילאו, אטלה אלמו, אלמנש פרדה, אננו טקלה, אספו מסלה, היות קאסה, טאריק שיפראו, יטנורה בלטה, יפה טרונך, מלכה סנדקה, צגה פקדה
נעילה: 20.3

קבוצת קוראטה

קבוצת קוראטה

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden