אילן לורנצי // שעת אבל, שעת חסד

סבא שלי, ר׳ שמואל חיים, נולד באוקריאנה וברח לארץ ישראל בזמן מלחמת העולם הראשונה. הוא היה ידוע כצדיק ואיש חסד, והיה משקה את הצועדים לכותל בימי החמסין. נזכרתי בו היום, כשהתהלכתי בין מאות האלפים שבאו להלוויתו של שר התורה, הרב קנייבסקי. בכל פינת רחוב, דיירי הבניין מגישים חינם אין כסף שתיה קלה, קפה, ביסקוויטים. על העצים שלטים עם הכוונה לשירותים בקומה ב׳ אצל משפחת כהן. אחדות וגמילות חסדים שרתה היום בבני ברק.

באתי לתעד את האבל הגדול, ומצאתי את העוצמה של העדה החרדית, בבני ברק. נולדתי שם ב־1964, ואף שדרכי לקחה אותי למקומות אחרים לגמרי, אני אוהב לחזור ולצלם את העיר הכל־כך מוזנחת הזו, עם הוד והדר לצד העליבות.

הגעתי דרך כביש 6 השומם (אף אחד לא העז לצאת, אחרי התראות המשטרה על העומסים הצפויים) בדרכי לגשר קוקה קולה. כבר דמיינתי איך אתעד את נחיל הצועדים בשחור על רקע השלטים האדומים. קוקה קולה טעם החיים. כביש 4 חסום לגמרי ומאות אוטובוסים מאשדוד, מקרית גת, מטבריה ומכל הארץ, חונים בסדר מופתי, בטור אינסופי.

אני מכיר היטב את העיר, רק לפני שבוע, בפורים, הובלתי קבוצת צלמים לסיור חגיגי ושמח. פורים בבני ברק הוא יום שמחה והילולה, והיום יום אבל. שני הקצוות מרתקים.

יש מי שרואים את העדה החרדית כמקשה אחת. אני רואה בה 500 גוונים של שחור – מעניין אותי במיוחד לתעד את השונות, את הדקויות, את השינויים הפעוטים שמרמזים על העתיד לבוא; את הצעירים שמנסים לפרוץ לעולם המודרני, לצד הרבנים שנלחמים מלחמת חורמה בטלפונים הסלולריים ומנסים להדוף לאחור את הקידמה.

בני ברק היא עבורי עוד יעד לפגוש תרבות ולקלוט את הניואנסים שלה דרך המצלמה. כמי שמתמחה בהדרכת מסעות צילום ברחבי העולם – סרי לנקה והודו, גיאורגיה וארמניה, קובה וקוסטה ריקה, בני ברק ויפו, סחנין ואילת – בכל מקום, מה שמעניין אותי יותר מכל הם האנשים: התרבות, המנהגים, הדת, הצחוק והאבל.