כל מה שחשוב ויפה
מיכל פולק מתוך Unmasked. צילומים: Roshni Khatri
מיכל פולק מתוך Unmasked. צילומים: Roshni Khatri

אודי אורמן: ״שר התרבות״ של ה־JCC במנהטן

אחרי תפקידים בקונסוליה בבוסטון ובניו יורק, וניהול עמותת הידידים של בצלאל בארה״ב, אודי אורמן הפך לאחראי התרבות ב־JCC במנהטן. Unmasked, התערוכה הראשונה שאצר במקום, מציגה את ״המהפכה״ של המסכה

יובל: הי אודי, בוקר טוב. מה שלומך ומה העניינים בניו יורק? בפעם האחרונה שנפגשנו שם לפני שלושה חודשים זה היה בשיא האומיקרון

אודי: אהלן יובל, בוקר טוב. נכון זה היה ממש בשיא ולא האמנתי שהגעת. אבל זה גם היה ממש מרגש להיפגש בבית קפה אמיתי, לשבת בפנים ולקשקש כאילו אין מגיפה בחוץ אצלי הכל בסדר. אני רוצה להגיד לך שאני עייף ושקמתי שיכור מהפתיחה של התערוכה שהייתה אתמול בערב. אבל זה יהיה שקר. בתשע וחצי הייתי כבר במיטה. אולי זה גם חלק מניו יורק של אחרי

יובל: מי יודע…

זו תערוכה ראשונה שאתה חתום עליה כאוצר, בתפקיד החדש ב־JCC, נכון? למרות שהיית מעורב בתערוכות קודם לכן

אודי: נכון. אני מרגיש שכל התערוכות שהייתי מעורב בהן לפני כן היו אבני הדרך. למדתי מהן הכל. העבודה עם אוצרות כמו יערה קידר, שרון בלבן ואיה גושן גם השכילה אותי לגבי איך לספר סיפור טוב בצורה הכי טובה, וגם עשתה לי חשק לספר סיפורים בעצמי. מדי פעם

יובל: אז בוא נעשה רגע תקציר הפרקים הקודמים ותספר על המסלול המקצועי שלך עד כה

אודי: החלק הזה של הקריירה שלי התחיל לפני 15 שנה כשעברנו לארצות הברית במסגרת ההתמחות של בן זוגי. עברנו לבוסטון, שם שירתתי כמנהל מחלקת התרבות בקונסוליה הישראלית. זה היה התפקיד שפתח לי עולמות והרבה דלתות לעתיד. למדתי להכיר את עולם התרבות האמריקאי, דמויות המפתח, הארגונים וכו׳. אחר כך עשיתי תפקיד דומה (אך קצת שונה) בקונסוליה בניו יורק.

לפני שבע שנים לערך התחלתי לנהל את עמותת הידידים של בצלאל בארצות הברית. מטרת אגודת הידידים היא בעיקר לגייס כספים עבור מלגות וציוד לאקדמיה. בנוסף, בשנים האחרונות בצלאל בונה קמפוס חדש ומרהיב במרכז העיר ירושלים. במסגרת התפקיד עשיתי תערוכות שונות, סיורים והרצאות. הכל סביב הסטודנטים והבוגרים. ובקיץ האחרון כאמור אחרי שבע שנים מיוחדות מאוד בתפקיד, עזבתי אותו ועברתי ל־JCC במנהטן

אודי אורמן. צילום: ניר אריאלי

אודי אורמן. צילום: ניר אריאלי

עומרי גורן, מתוך Unmasked

עומרי גורן, מתוך Unmasked

מיכל פולק

מיכל פולק

מארי הודלוט

מארי הודלוט

מארי הודלוט

מארי הודלוט

יובל: אז במסגרת העבודה עם בצלאל עבדת עם שרון בלבן, יערה קידר וכן הלאה? אתה יכול טיפה להרחיב מה זה אומר ומה למדת מזה?

אודי: וואו. עולם ומלואו קיבלתי מהן ומהאמנים שעבדנו איתם על התערוכות. עם יערה קידר עשיתי את תערוכת הנעליים Walk Of Art בגלריה בלואר איסט סייד בניו יורק, שהציגה כ־70 זוגות נעליים, כולן עוצבו על ידי בוגרים וסטודנטים מבצלאל. כל הארוע הזה היה חוויה מטורפת, החל מטשטוש הגבולות בין עיצוב לאמנות.

למדתי להסתכל על נעל כמו על פסל, כמו על מוצג במוזיאון. מי שמכיר אותי יודע שאני חובב נעליים גדול, אבל זה שינה לי את כל ההסתכלות לא רק על נעליים אלא על רהיטים, תכשיטים, ובכלל כל מה שהוא עיצוב. למדתי לקרוא בין השורות של המוצר, לנסות ולהבין מה מספרים לי כאן.

בכל מקרה יערה ואני הלכנו בדבר הזה יד ביד, החל מלחפש חלל, עמודי תצוגה, הגרפיקה, ועוד מיליון ואחד אלף פרטים אחרים. זה היה תהליך שבדיעבד היה פרייסלס עבורי

למדתי להסתכל על נעל כמו על פסל, כמו על מוצג במוזיאון. מי שמכיר אותי יודע שאני חובב נעליים גדול, אבל זה שינה לי את כל ההסתכלות לא רק על נעליים אלא על רהיטים, תכשיטים, ובכלל כל מה שהוא עיצוב. למדתי לקרוא בין השורות של המוצר, לנסות ולהבין מה מספרים לי כאן

יובל: ועם שרון?

אודי: עם שרון בלבן עשינו פרויקט מדהים ב־Morgan Library Museum, שמי שלא ביקר בחלל הזה בביקור בניו יורק אני ממש ממליץ. מדובר במוזיאון שהוא גם ספריה של ספרים עתיקים. בתוכו יש חלל ענק וגבוה שכולו ספרים עתיקים, מסוג החללים שנשמתך נעתקת כשאתה נכנס אליו.

בינואר 2020, ממש לפני המאורעות, ערכתי שם את הגאלה השנתית של עמותת הידידים של בצלאל ורציתי לעשות פרוייקט וידאו־ארט לציון האירוע. לא ברור איך (בעצם מאוד ברור אבל יש סודות שאני לוקח לקבר), הנהלת המוזיאון הסכימה לתת את החלל המטורף של הספריה לי ולשרון ולהקים שם מיצב וידאו ארט.

שרון אצרה עבודות מדהימות מהתכנית וידאו ארט שהיא עומדת בראשה במחלקה לאמנויות המסך. השאלה הייתה איך הופכים חלל שהוא כל כך ״עתיק״ ומכניסים אליו את הכי אוונגרד שיש. תהינו מה זה יעשה שם? האם אותה נשימה שנעתקת כשאתה נכנס תקרה גם כשהוא כולו עמוס מסכים? וזה היה לדעתי אפילו יותר. הכל יצא מהקונטקס המקורי שלו והשילוב של הספרים העתיקים ומסכי הווידאו יצר משהו אחר לגמרי. קשה להסביר אבל זה היה וואו.

עכשיו אני קולט שהתחלתי את התשובה בוואו וסיימתי בוואו. אולי זה רמז שעלי להפסיק להשתמש במילה הזאת? מה אני אעשה, אני טיפוס של וואו

יובל: 🙈

יפה. והתפקיד הנוכחי – מה הטייטל הרשמי, מה זה ה־JCC לטובת מי שלא מכיר ומה הוא כולל

אודי: האמת שאני מודה שגם לי לא היה יותר מדי מושג על המקום הזה. בקיץ התקשרה אלי מייגן וויטמן, סמנכ״לית ה־JCC במנהטן, וביקשה להיפגש. היא רצתה לדעת אם אני מכיר מישהו מתאים לתפקיד שהיא מחפשת. דיברנו ודיברנו וכל הזמן מצאתי את עצמי אומר לה ״מעניין״, ״מעניין״, ובסוף פשוט היה ברור שאני רוצה את זה.

הטייטל הרשמי הוא Director of the Lambert Center for Arts+Ideas and the Sonabend Center for Israel. קצת ארוך, אני יודע.

התקשרה אלי מייגן וויטמן, סמנכ״לית ה־JCC במנהטן, וביקשה להיפגש. היא רצתה לדעת אם אני מכיר מישהו מתאים לתפקיד שהיא מחפשת. דיברנו ודיברנו וכל הזמן מצאתי את עצמי אומר לה ״מעניין״, ״מעניין״, ובסוף פשוט היה ברור שאני רוצה את זה

ה־JCC הוא מרכז קהילתי יהודי שסניפים כמוהו יש בעשרות ערים בארצות הברית. ספציפית הסניף של ניו יורק הוא קצת שונה מכולם. מדובר בבניין בן 14 קומות באפר ווסט סייד במנהטן, המשמש יותר כמרכז תרבותי רב־תחומי. יש בו גלריה עם תערוכות שמתחלפות כל שלושה חודשים, אודיטוריום להופעות מחול, קונצרטים, פאנלים ועשרות אירועים חודשיים בשלל תחומים.

אני כאמור ״שר התרבות״ של המקום: אחראי על כל המוזיקה, האמנות, הספרות. כשקיבלתי את התפקיד הם אמרו שאף פעם לא היה להם ישראלי בתפקיד ואם אני כבר בזה אז אולי כדאי שאהיה גם מנהל התוכניות שקשורות בישראל. פגשתי את צוות המרכז של ישראל והבנתי שאני חייב לעבוד גם אתם וכך זה קרה

יובל: והאירועים שקורים בו תמיד קשורים בדרך כזו או אחרת לישראל / הקהילה היהודית?

אודי: לא. אנחנו מארחים הרבה סופרים מוזיקאים וגם אמנים שאינם יהודים. מחלקות אחרות בבניין מארחות דמויות פוליטיות מניו יורק, או בכלל, עושות שיחות עם ארגונים חברתיים. יש לנו גם סניף בת בהארלם שמתעסק עם האוכלוסיה המקומית של השכונה.

הקישור ליהדות או לישראליות איננו מחייב אך יש ערכים למקום, כמו לכל חברה או עסק, שעליהם מתבססת כל הפעילות. ה־JCC מתעסק המון בערכים של קהילה, עזרה הדדית, קבלת כולם. בסופי שבוע מעניין לראות לראות שהמקום פעיל והומה, חדר הכושר פתוח מצד אחד, ומצד שני יש קומות שהן קומות שומרות שבת, שם מתנהלות פעילויות שומרות שבת. נותנים לכל אחד את האפשרות להיות עצמו ולקחת מה שמתאים לו. אני אוהב את זה

יובל: לגמרי

שמים את כל כולם על הקנבס

יובל: בוא נדבר על UNMAKSED, תערוכת הבכורה שלך: מה היא כוללת ומה הרעיון מאחוריה?

אודי: UNMAKSED הייתה הרעיון הראשון שאיתו הגעתי לתפקיד החדש: תערוכה שתדבר מצד אחד על ״המהפכה״ של המסכה. מהופעתה לראשונה בתרבויות שונות אלפי שנים אחורה, דרך המסכה של השנים האחרונות שהיא יותר וירטואלית ומגיעה בעיקר כפילטרים באינסטגרם, ועד למסכה שכולנו נאלצנו לעטות על עצמנו בשנתיים האחרונות, מסכה שהיא מצילת חיים.

מצד שני המסכה שמרה תמיד בכל גלגוליה על התפקיד המרכזי שלה של הסתרת זהות, הגנה על פרטיות. עניין אותי למצוא את האמנים והעבודות שמתעסקים בזהות, בעטיית מסכות, כשבמקביל האמנים עצמם הם הכי UNMASKED שאפשר. הם שמים את כל כולם על הקנבס. 

התחלתי לחקור את הדבר הזה, ובהקשר לשאלתך הקודמת, עניין אותי גם החיבור היהודי, איך לאורך הדורות יהודים רבים נאלצו לשים מסכה עליהם כדי להסתיר את יהדותם ולהיות מישהו אחר, לרוב קצת כמו ה־N95 כדי להציל את חייהם. התערוכה לבסוף מאגדת שבעה אמנים, מישראל, אנגליה, צרפת וארצות הברית

גיא און

גיא און

גיא און

גיא און

עידו מרקוס

עידו מרקוס

גדעון רובין

גדעון רובין

יובל: למה הכוונה במהפכה של המסכה?

אודי: ברמה הפיזית של המסכה. בעבר היו לובשים מסכות באפריקה, ביוון, ביפן, מסכות שנועדו לסמל מלחמה, או תרבות, או הגנה. עבורנו בישראל המסכות מתחברות כמובן ובעיקר לחג הפורים. ופתאום אנחנו צריכים לשים מסכה כדי להציל את החיים שלנו. להגן עלינו. המהפכה הייתה במובן הפיזי של המילה.

יובל: הבנתי. ועכשיו זה הזמן לשורה/שתיים (לא יותר!) על כל אמן ועבודה

אודי: התחלתי עם עומרי גורן ומיכל פולק שיצרו מסכות במיוחד לתערוכה. עומרי יצר מסכה שבתוכה הוא מכניס חלקים מציורים שסבא שלו היה מצייר, וענייני הזהות של הסב והבן מתחברים לפרצוף אחד מלא שכבות של החיים. מיכל פולק יצרה מסכות מקרמיקה שמבוססות על רעיונות של מסכות אותנטיות של פעם, אך היא משלבת בהם את האלמנטים העכשוויים הכה מוכרים מהעבודות שלה.

ג׳ולי וויץ היא אמנית וידאו מקליפורניה שיש לה פרויקט בשם My Golem, ודרכו היא מתמודדת עם ענייני הזהות שלה. היא הופכת לדמות הגולם מהיהדות ובעזרתו חוקרת טקסטים שונים דרך וידאו. עידו מרקוס מציג 111 עבודות שונות, כולן וריאציות של דמות אחת – תמונה של אישה שמצא בפייסבוק וצייר אותה בגדלים ובאופנים שונים.

birds

מארי הודלוט היא צלמת צרפתייה שעוסקת הרבה במונחים של זהות. היא מציגה בתערוכה סדרה של שלושה צילומים של דמויות שונות שהיא עוטה על עצמה, ודרכן שולחת מסרים על איך אנחנו מתעסקים לרוב רק בחיצוניות. גיא און עשה סדרה של צילומים שמבוססים על הדפסות מיוחדות שהוא מצמיד לגוף, עיניים פרצופים. העבודה עוסקת המון בפילטרים שכולנו אובססיבים לגביהם (טוב, לא כולנו. אבל אני בטוח). 

גדעון רובין המיוחד מצייר אנשים ללא פנים ובכך מאפשר לצופה לעצב את הזהות של הדמות שבציור. ולסיום אלינור קארוצ׳י המופלאה שמצליחה תמיד בכל שוט של המצלמה שלה לתפוס רגע ועולם שלם, שהוא חד וכואב ונוקב ומרגש ממש

חלל הגלריה ב־JCC

חלל הגלריה ב־JCC

יובל: אז לקראת סיום, מה אתה יכול לספר על התכניות העתידיות? כמה תערוכות אתה מתכנן לעשות בשנה? ומה עוד צפוי למי שיגיע לבקר במקום?

אודי: יש לנו בין ארבע לחמש תערוכות בשנה. בחודשי הקיץ יהיה לנו מיצב של רותם רשף, ויש כבר ארבע תערוכות בתור שעובדים עליהן לשנה הבאה בשלבים שונים של תכנון והפקה. במקביל כל תערוכה מלווה בתכניות שונות, שיח גלריה (יש לנו אחד מיד אחרי פסח עם עידו מרקוס וג'ולי וויץ). ועוד.

ולגבי העתיד שלי (לא נראה לי ששאלת אבל אני אדחף): בשנים האחרונות אני מתעסק בבניית תוכניות להקים מוזיאון. חדש. עצמאי. מיוחד. ניצלתי את המגיפה ללימודיי תואר בלימודי מוזיאולוגיה. ואני מרגיש שהתפקיד החדש הוא בדיוק אבן הדרך הנוספת שהייתי צריך, להשלים אספקטים שונים שחסרים לי. אז בוא נפגש כאן עוד כמה שנים לכבוד המוזיאון החדש?

יובל: הו! יש לי תחושה שעוד ניפגש קודם, סיקרנת. מה עוד? משהו חשוב נוסף להגיד לפני שנפרדים?

אודי: נראה לי שאמרנו הכל לבינתיים. תמיד כיף לקשקש. נתראה בקרוב שם או כאן

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden