כל מה שחשוב ויפה
אופנה דיגיטלית של FUTURE-POSITIVE
אופנה דיגיטלית של FUTURE POSITIVE

The Critical F // אין גוף בלי אופנה, ואין אופנה בלי גוף

למה תעשיית האופנה מתנפלת על המטאוורס, מתי נחצים גבולות הטאבו, מה לובשת הדומינטריקס, מדוע נוח לנו להאשים את תעשיית האופנה בזיהום הסביבה, ומה הופך אופנה לפרובוקטיבית

העתיד נראה בתלת־ממד 

וידוי קטן; לפני כמה שנים, כשהתחלתי את כתיבת התזה שלי, שעסקה בהופעתם של בגדים דיגיטליים, חשבתי שכל הנושא הזה הוא נורא מגניב אבל לא האמנתי שיהיה לזה עתיד רציני. בזמנו אף אחד לא דיבר על המטאוורס, והייתי בטוח שבגדים ״שעשויים מפיקסלים״ יהיו גימיק. לקחתי אז הימור, כי הסיכוי שהמחקר הזה יתברר מהר מאוד כלא רלוונטי היה גדול מאוד. אבל אמרתי – ״נו, מילא, זה לפחות נשמע מגניב ומעלה כמה שאלות פילוסופיות מעניינות״.

ואז למזלי, ולמזל מחקר הדוקטורט שלי, הגיע המטאוורס. כלומר הוא עדיין לא הגיע באמת אבל קבוצת מטא (פייסבוק) הכריזה שהיא נכנסת ברצינות לפיתוח שלו, וגם המתחרות שלה, מגוגל ועד מיקרוסופט החלו לפנות לאותו הכיוון.

מה זה המטאוורס? אני חושב שהכי קל להבין את זה אם חושבים על זה כשלב הבא באבולוציה של האינטרנט והרשת החברתית. במילים פשוטות זה להעביר את האינטרנט מדו־ממד לתלת־ממד. כלומר, במקום שנצרוך את זום או את החנות המקוונת של אסוס על מסכי מחשב וסמרטפונים, נצרוך אותם כסביבה תלת־ממדית, שאליה ״נכנסים״ באמצעות משקפי מציאות מדומה ושאר אביזרים. באופן הזה, נוכל להסתובב במרחב של פגישת הזום, בין המשתתפים בה, שהם אווטארים של כל מי שיושב בבית ומתחבר אליה, ולא רק לראות אותם בקוביות שטוחות במסך המחשב

תעשיית האופנה כבר מתנפלת על המטאוורס. בימים אלו, לדוגמה, מתקיים שבוע האופנה הראשון במטאוורס. גם מעצבים מקומיים, כמו הזוג רותם וניר גואטה, שמוכרים מהמותג Hannah, זולגים אל הדיגיטלי עם מותג חדש בשם Future Positive. ומדוע תעשיית האופנה מוצאת בכל זה עניין? קודם כל, כי מסכים תמיד השפיעו עליה, בין אם חושבים על הקולנוע, ששינה את תפוצת האופנה, ובין אם חושבים על מחשבים שמחוברים לאינטרנט, ושינו את הגישה שלנו לשופינג.

שנית, תעשיית האופנה מתנפלת על המטאוורס כי הגמול שלה עתיד להיות כפול ומכופל. היקום התלת־ממדי הזה יאפשר לה להציג מודלים חדשים של קניות מקוונות. תחשבו על שופינג במטאוורס: במקום שהחנות של אסוס תהיה דו־ממדית, היא תהיה חנות משוחזרת בתלת־ממד, שבה משוטטים כמו שמשוטטים בחנות רגילה, ובחנות הזו יש ״תאומים דיגיטליים״ של פריטים והם זהים לפריטים במציאות הפיזית.

היקום הזה גם יאפשר לתעשיית האופנה לחצות את הקווים בין החומרי לווירטואלי והזדמנות להלביש את האווטרים שלנו בבגדים דיגיטליים ממותגים. אבל אולי הכי חשוב? המטאוורס יאפשר לתעשיית האופנה להיכנס לתעשיות אחרות ועתירות ממון, כמו משחקי מחשב

העתיד נראה בתלת־ממד. אבל כמו שאומר ד״ר עידו רמתי, שמצוטט במאמר, יש אתגר אחד מרכזי שצריך להתגבר עליו כדי שהמהפכה הזו תצליח. אירונית, גם האתגר הזה קשור באופנה.

(מתוך כתבה שפורסמה לראשונה בגלריה שישי של עיתון הארץ)

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

לחצות את גבולות הטאבו 

לכאורה אין שום קשר ממשי בין שני האירועים שהתרחשו לאחרונה, פתיחת התערוכה המפוארת Fashioning Masculinities במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, ותצוגת האופנה המחוספסת של מותג בגדי הים Sys Company, שהתקיימה בסמוך לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, מכלול עירוני שהמילה ״זוהר״ רחוקה ממנו מאוד.

על אף ההבדלים הגדולים בהקף ובנושא, שני האירועים האלה עוסקים בסוגיית הטאבו כפי שבאה לידי ביטוי בעיקר באופנת הגברים. השאלה מה מותר ללבוש, מה ראוי ללבוש ומה אסור בהחלט, ונחשב פגום מבחינה מוסרית ואסתטית, היא שאלת המפתח בשני המקרים.

כמותג שוליים, סיס קומפני, שמאופיין בבגדי ים זעירים למדי, שנלבשים על כל הקשת המגדרית, בא להתריס. מילא שהוא מחלץ את הגוף הגברי מהקטגוריות השחוקות, הוא מבקש לעשות זאת במקום פומבי, היכן שמתחייבת חשיפה מקסימלית של אותו גוף – בחוף הים. במילים אחרות, לא רק שאין מה להסתיר, אלא גם אי אפשר לצנזר אותו. 

מנגד, ״פאשנינג מסקיוליניטיז״ באה להשכיל. התערוכה מבקשת לתת פרספקטיבה היסטורית. היא באה להזכיר שלפריחה האדירה של אופנת הגברים כיום, שמתודלקת על ידי מופעים אקסטרווגנטיים ורב־מגדריים של ידוענים כמו הארי סטיילס או מעצבים מקסימליסטיים כמו אלסנדרו מיקלה לבית האופנה גוצ׳י (שאף מממנים את התערוכה), יש שורשים ארוכים ופתלתלים מאוד.

העניין הוא שטאבו, כמו אופנה, תמיד תלויים בזמן; טאבו הוא יחסי. במאמר מסקרן של הנרייט ריצ׳רדס, שהתפרסם לאחרונה בספר ״לחשוב מחדש על גלובליזציה באופנה״, היא קושרת בין אופנה ובין שיכחה. ריצ׳רדס אמנם לא מתייחסת לסוגיה הזו ספציפית, אבל היא מתארת עד כמה אופנה מתחדשת על ידי כך שהיא מוחקת או שוכחת את שקרה לפניה. לכן היא מסעירה אותנו כל פעם מחדש.

בהקשר הזה, גבריות היא הרבה יותר דינמית מכפי שאנחנו נוטים לחשוב עליה. פרובוקציה, מיניות עודפת, התרסה, ושימוש באלמנטים רב־מגדריים, אפיינו אותה תמיד. כשחושבים על זה לעומק, זו לא רק גבריות. לחצות את גבולות הטאבו היא הדרך של בני אדם להרגיש.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

לחגוג את הדומינטריקס 

טאג־ווק, מנוע החיפוש ההיסטרי לטרנדים, כבר סימן את מגמת הדומינטריקס כאחת ממגמות המפתח לחורף הבא. ומי היא הדומינטריקס? כפי שאפשר להבין משמה, שהוא צורת הנקבה ל״שולט״ בלעז, מדובר באישה מעולמות הפטיש והקינק, שלוקחת על עצמה את תפקיד המובילה במערכת יחסים כוחנית.

הדומינטריקס מבטאת באופן פומבי משאלות לב כמוסות, שנותרות פעמים רבות בחדר המיטות או מאחורי מסך המחשב. באמצעות בגדים שמדגישים חיוניות, אגרסיביות ואטרקטיביות גופנית, היא מנהלת את עצמה ואת הפרטנר שלה. אומרת לו מה לעשות.

מה הדומינטריקס לובשת? לפעמים עקבים מחודדים, מכנסי עור או חצאיות ויניל. לעיתים גם ביריות חשופות, מעיל קצינים או מסכה. כל אלה הם פריטי פטיש מובהקים. הם מאפשרים לנשלט שלה להתקרב אל הפנטזיה – תאווה לשליטה, תאווה לחייתיות או תאווה לאיברים מסויימים – אבל אף פעם לא לממש אותה לגמרי.

העקבים ארוכים ופאליים שהיא נועלת, בהקשר הזה, הם הרי לא איברי מין זכריים. אם כבר, הם רק תחליף קרוב. הכוח של הדומינטריקס נעוץ בכך שהיא תמיד משאירה את הטרף שלה לא מסופק לגמרי.

אפשר לחגוג את הדומינטריקס. לראות בה מהפך. בשנים האחרונות התקיים דיון ער סביב אופנה לנשים, שהדגיש כיצד כתוצאה מיחסי הכוח המגדריים הבגדים שמעצבים עבורן ממסגרים אותן כאוביקט מיני מחופצן. הדומינטריקס, לעומת זאת, מחזירה לעצמה את השליטה, תרתי משמע. מעצם הגדרתה היא יוצאת עם ידה על העליונה במשחקי המוביל־מובל; היא זו שמפעילה את הכוח, לא מופעלת על ידו.

מצד שני, אפשר לראות בדומינטריקס גם תירוץ. שינוי קל בסמנטיקה או בגישה שמובילה לאותה התוצאה. כמו בכל מקרה של גיבורת־על (ולא במקרה גיבורות־על נראות כך), הדומינטריקס מאפשרת למעצבים ולמעצבות לחזור ולהתעסק בסקס בצורה בוטה מאוד, אבל להתכסות בכתב הגנה. אלה לא מחשופים של חולשה, אלא מחשופים של עוצמה.

אגב, לשם ההגינות, פרובוקטיביות מינית זולגת גם אל קולקציות הגברים. גם אם הם אלה שמשתרכים מאחור, כמו אצל ריצ׳רד קווין. אבל מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא הגילוי הלא־מסעיר באופן שבו פועלים ״יחסי כוח״; מושג פשטני למדי, שרבים משתמשים בו כדי להצביע על מופעים של אי שוויון, השתקה והדרה כלפי קבוצות מסוימות בחברה.

אחת המוטיבציות בשיח על יחסי כוח קשורה באמונה בכך שמודעות וחשיפת יחסי הכוח בחברה יכולה לשחרר אותנו מהם; יכולה להביא לעתיד טוב יותר וצודק יותר. אבל הדומינטריקס, שבדמותה תמיד קשורה הפעלת אלימות, מוכיחה דבר אחר לגמרי. יחסי כוח לא נעלמים אף פעם. אם כבר, הם רק עוברים צד ונבראים מחדש

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

כדי לפתור את בעיית הזיהום באופנה צריך גישה רב־מערכתית

״תעשיית האופנה היא התעשייה השנייה הכי מזהמת בעולם״. הקביעה הזו כבר הפכה לסיסמה. היא חוזרת על עצמה בכל כך הרבה סיטואציות – מכתבות בעיתון ועד לפרויקטים של סטודנטים בבתי הספר לעיצוב – עד שהיא התקבעה כאמת גמורה. אבל מה שמכעיס באמירה הזו, הוא לא רק שהיא לא נכונה, אלא הפוליטיקה שעומדת מאחוריה.

אין ספק שתעשיית האופנה היא תעשייה מזהמת. גידול הסיבים, העיבוד שלהם, יצירה של סיבים סינתטיים, הצביעה שלהם והשינוע אחראים לכמויות אדירות של פליטות פחמן ולנזקים סביבתיים בדמות חומרים כימיים שמוצאים את עצמם בטבע או פסולת טקסטילית שבמקרים רבים פשוט אי אפשר להיפטר ממנה. היא נערמת בכל מקום, והיא רבה כל כך עד שאי אפשר עוד להסתיר אותה.

תעשיית האופנה היא לא התעשייה השנייה הכי מזהמת בעולם משלוש סיבות עיקריות. ראשית, אין מספיק דאטה כדי לקבוע זאת נחרצות. שנית, כמו שמצביע על כך הבלוג הביקורתי אקוקאלט, יש תעשיות שהן כנראה מזהמות ממנה, לרבות תחבורה, חשמל או תיירות. גם תעשיית הטכנולוגיה, עתירת הפלסטיק, רחוקה מלהיות ירוקה.

שלישית, הניסיון לבודד את תעשיית האופנה, ולראות בה אחראית, אם לא שטן קטן עם קילשון, לא לוקח בחשבון שהיא חלק בלתי נפרד ממארג תעשיות. אי אפשר לפתור את בעיית הקיימות באופנה אם לא פותרים את בעיית הקיימות בתעשיות שקשורות אליה, לרבות חקלאות, תעופה ואפילו ילודה עודפת. במילים אחרות, תעשיית האופנה היא חלק מעולם מזהם.

השאלה מדוע נוח לנו לירות את החיצים האלה כלפי תעשיית האופנה, ולראות בה אחראית עיקרית, אבל לא לדבר על אובססיית ההתחדשות שלנו בטלפונים ואזניות ושעונים, בטיסות, באוכל, היא שאלה תרבותית. אופנה תמיד נתפסת פחות מוסרית מתעשיות תרבות אחרות.

ויותר מכך, אופנה נחשבת עד היום כתחום נשי, שכולל בתוכו המון יוהרה ועודף מיותר, ולכן הוא זכאי לביקורת גדולה יותר. תעשיית הטק, שהיא גברית יותר ובזבזנית מאוד (חמישה חדרי אוכל בחברות הייטק? התחדשות תמידית של חומרה?), לא זוכה לאותה תשומת לב שלילית.

אבל האמת היא שזה לא הדבר החשוב. מה שחשוב הוא שאכן יש בעיה סביבתית והיא חמורה מאוד, אבל היא לא תיפתר על ידי זה שיצביעו על אופנה כשעיר לעזאזל. הצבעה כזו, פותרת את האחריות מהתעשיות המקבילות לה; הצבעה כזו, תביא רק ליצירת פתרונות שטחיים כמו ג׳ינסים ממוחזרים או פיתוח של בדים ירוקים – שמהם יש בשפע כיום – אבל לא תשנה את עקרונות הצריכה ולא תפתור שום דבר בטווח הארוך. וזו הסכנה האמיתית.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

אין גוף בלי אופנה, ואין אופנה בלי גוף 

הקולקציות המבריקות שהציגו ננסי דויאקה וג׳ו פירסון בשבוע האופנה בלונדון החזירו את הכבוד לעובדה הבסיסית ביותר בתיאוריה של אופנה – אין גוף בלי אופנה, ואין אופנה בלי גוף. האמת היא שאי אפשר לחשוב על צד אחד מבלי לחשוב על הצד השני. מילא שבגדים מעוצבים לצורה אנושית על מנת שיהיה אפשר לחיות בתוכם, הרי שהקשר בין אופנה לבין גוף הוא כל כך אינטנסיבי עד שאי אפשר להפריד את האחד מהשני. 

ההוכחה נמצאת לכך בכל מקום. לדוגמה, העובדה שיש קשר מסוים בין מה שנחשב כגוף העירום האידיאלי באותה תקופה, לבין צלליות הבגדים האופנתיים (לא מפתיע שהסקיני צמח עם ההירואין שיק של קייט מוס). ויותר מכך – אופנה מתערבבת בגוף ובחזרה. הרי גם אם נהיה ערומים לגמרי הסימנים האופנתיים יהיו ניכרים עלינו באורך השיער, באופן שבו אנחנו מקשטים וצובעים אותו, בשיוף הציפורניים שלנו, ואפילו בדרך שבה אנחנו חותכים מהגוף חתיכות. ברית מילה, בהקשר הזה, היא אקט סגנוני בצידוק דתי. אין דבר כזה גוף במצב אפס.

האם הקולקציות של השניים – היא מעצבת מאלבניה, שפועלת בלונדון; הוא מעצב בריטי בוגר תוכנית המאסטר של סנטרל סיינט מרטינס – הן קולקציות פרובוקטיביות? ובכן, באופנה כמו באופנה, זו שאלה דורית. עבור המילניאלס וההיפסטרים של העשור הקודם – שהם כיום כבר בני 40 עם זיכרונות של קפה מחוות גידול מקומיות – התשובה היא כן נחרץ. 

אחרי הכל, ובהכללה גסה אך יעילה לטענה, ההיפסטרים והמילניאלס ביססו את מעמדם על בסיס קלישאות של לבוש מגדרי שמטרתן להגביל את הגוף. לשמור אותו בקווים הנכונים. לנרמל אותו. לגברים יש זקנים, שהוא סממן הגבריות האולטימטיבי, חולצות פלאנל וחיבה לגרייז׳; לנשים שמלות וינטג׳ או תכשיטים שמתרפקות על פוליטיקת מגדר קלאסית מאמצע המאה הקודמת. גם הם וגם הן מעדיפים את הביתי, את המוכר, את האורגני, את האשליה של דבר מה אותנטי. במובנים רבים, הם מגלמים שמרנות, או פרובינציאליות, בכסות של מודעות.

עבור הדור החדש, צרכנים בני בקושי 20 שלא ידעו את הסדרה ״בנות״, ההצעה של דואיקה ופירסון היא לא פרובוקטיבית: היא נדרשת; היא אמצעי חשוב. מה שהיה בוודאי מקוטלג כ״החפצה״ בדור הקודם – מושג שאוצר בתוכו גם חרדה נוראית מפני היצרים שהגוף עשוי לעורר – נתפס אצלם כהזדמנות.

כל אופנה מתייחסת לגוף, אבל לא כל אופנה מראה את הגוף. ואופנה שמראה את הגוף בהכרח מראה את הגוף הפרטי, האישי. בשביל אותו דור Z, שלפני הכל רוצה ״לבטא את האינדיווידואליות שלו״, בבגדים כאלה יש קודם כל אינטגרטי. כי רק מי שמוכן להראות את עצמו ככה, לתת לגוף שלו לצאת מהקווים, לא מתנצל על מי שהוא.


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

אופנה דיגיטלית של FUTURE-POSITIVE

אופנה דיגיטלית של FUTURE POSITIVE

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden