כל מה שחשוב ויפה
וויקס פלייגראונד, Boost TLV. צילומים: באדיבות וויקס
וויקס פלייגראונד, Boost TLV. צילומים: באדיבות וויקס

Boost TLV: איך לעצב לעצמך קריירה יצירתית

פורטפוליו Promotion: באירוע לסטודנטים ומעצבים בתחילת הדרך, ארבעה מעצבים שפועלים בשדה הבינלאומי ידברו על לקיחת צעדים ראשונים בקריירה יצירתית

בתקופת ההגשות של פרוייקטי גמר ואחרי סיום לימודי עיצוב, השאלות שמלוות את התואר, כמו ״מה אני באמת רוצה״ נדחקות הצידה לטובת ״איך ואיפה אשיג עבודה״. ולמרות שזו משימה חשובה, לחשוב איפה היית רוצה להיות בעוד עשור חשובה לא פחות.

הבחירות שנעשות בשנים הראשונות אחרי הלימודים מעצבות את המשך הקריירה. מה השאלות הנכונות, ואיך מתמודדים עם אתגרים, יהיו הנושאים במרכז של אירוע שמוקדש לקשר בין עיצוב, קריירה ותעשייה, ובו ארבעה מעצבים מובילים ידברו על התפר שבין האישי למקצועי, ועל מה שחשוב עבור סטודנטים ובוגרים שנכנסים לראשונה לתעשייה.

הארבעה ידברו בין היתר על איך מציגים עבודה ללקוח בשפה אחרת, או מתגברים על מחסום תרבותי בפרויקטים בינלאומיים? כשכבר קיבלת פרוייקט ללקוח כמו נייקי, מה הטריק המחשבתי כדי להפסיק לפחד ולהתחיל לעבוד? ובכלל, מה החשיבות של תפקיד המעצב היום?

Boost TLV, שיתקיים ב־6 באפריל במועדון הפאי גרדן בתל אביב, ואורגן על ידי וויקס פלייגראונד כחלק מתוכנית האירועים הגלובלית של המותג, המקדם נגישות לידע שמעצבים זקוקים עבור צמיחה מקצועית ורעיונית. פנינו לארבעת הדוברים כדי לשמוע על הדרך שעשו, ועל איך פרצו את גבולות העשייה ובנו קריירה יחודית, מקומית או בינלאומית.

 


דיוויד רודניק

בן 36, מנהל את סטודיו Terrain (גנט, בלגיה), סטודיו עצמאי למחקר, פיתוח והטמעה של מערכות חזותיות. לאחר תואר ראשון בתולדות האמנות למד באופן עצמאי עיצוב גרפי וטיפוגרפיה. בעל תואר שני (MFA) בעיצוב גרפי מאוניברסיטת ייל.

קייס סטאדי: Rare Earth

Rare Earth מ־2014 ו״מרתון ההכחדה״ (Extinction Marathon) בגלריה סרפנטיין בלונדון, היו הפרויקטים האמיתיים הראשונים שלי, שבהם היה לי ברור שהקהל שצופה בעבודה הוא לא רק צופה שמשתתף באירוע, אלא שאנחנו מפתחים משהו ביחד; שהעבודה צריכה לשקף משהו בעידן הנוכחי.

בעתיד יהיו מי שישפטו את העידן הנוכחי בחומרה רבה. למה לא עשינו יותר כדי למשוך תשומת לב לבעיות של זמננו? מעצבים חייבים למצוא דרכים, פלטפורמות, בריפים, קהלים, שבהם ושאיתם אתה יכול לעבוד בצורה שאתה חושב שהם מסוגלים לתאר בעיות ולפתור אותן, לא להגיע לשולחן עם יומרה שיש לך פתרונות, כאילו הבעיה כבר נפתרה, שהעיצוב הוא הגיבור.

דיוויד רודניק

דיוויד רודניק

דיוויד רודניק: תראו בכל פרויקט כפריבילגיה שיש בה הזדמנות להעביר את מה שאתם יודעים לקהל שלכם. לעולם אל תעבדו עבור הלקוח: עבדו עם הלקוח, עבור הקהל. ולעולם אל תתפשרו על הצופה; העבודה חיה שם.

טיפ הזהב

אתה אף פעם לא מפסיק ללמוד. כל פרויקט הוא הזדמנות לרכוש עוד מיומנויות, לחדד טכניקות ולהבין עוד הבטים של פרקטיקות עיצוב. חפשו בהיסטוריה, אספו ספרים ופריטים יום־יומיים שמציגים את הכישורים והקראפט של אלו שפעלו לפניכם; טכניקות שהם רכשו במשך חיים שלמים.

תראו בכל פרויקט כפריבילגיה שיש בה הזדמנות להעביר את מה שאתם יודעים לקהל שלכם. חייו כצופה, כקורא, כמעצב, ותמיד תעבדו עבור הצופה. לעולם אל תעבדו עבור הלקוח: עבדו עם הלקוח, עבור הקהל. ולעולם אל תתפשרו על הצופה; העבודה חיה שם.


שיר פקמן

את עבודתה של המאיירת והאנימטורית בת ה־32 ראינו לאחרונה על גבי שער המגזין של Pictoplasma ברלין, ובספטמבר השנה היא תיסע לדבר בכנס המוביל בתחום איור ואנימציה בעולם. פקמן, בוגרת המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל (2017), התמחתה באנימציה תלת־ממד. בעבר הייתה שכירה בחברת מיתוג להייטק בתור מעצבת בתלת. לאחר מכן עבדה שנתיים כעצמאית וכרגע עובדת בסטודיו אמריקאי בשם gunner Animation. בין העבודות שעשתה: סרט האנימציה הקצר ״המגלשה השחורה״, פרויקט לגוגל, מיקרוסופט, The New Yorker, וויקס, פייסבוק ועוד. 

קייס סטאדי: המגלשה השחורה

על ״המגלשה השחורה״ של אורי לוטן עבדתי במשך כשנה, מתחילת הפקתו ועד סופו. הגעתי בתור מעצבת בתלת ותפקידי היה לקחת עשרות איורים שנעשו עבור הסרט ולהפוך אותם למקום שהדמויות יתקיימו בו. כל איור היה צריך לעבור טרנספורמציה לעולם תלת־ממדי. חלק גדול מהתפקיד היה לשמור על הקסם שהמאייר העביר לציור ולתרגם אותו לסביבה פרקטית וחיה.

כשהגעתי לעבוד על הסרט, זה היה אחרי שעזבתי עבודה כמעצבת בהייטק והעבודה הזאת הייתה מאוד שונה: פתאום הדברים שעבדתי עליהם היו יותר אורגניים, יותר אנושיים. הייתי צריכה למצוא פתרונות יצירתיים לכל מיני אלמנטים בסרט. לדוגמה, איך מים ייראו ויזוזו, איזה צמחיה תרגיש הכי ישראלית, איך ניתן תחושה של שנות ה־90. בעולם ההייטק הכל צריך להיראות נקי, מקצועי ומרשים; מאוד שונה מעולם האמנות והאנימציה.

שיר פקמן

שיר פקמן

שיר פקמן: לעשות פרויקטים אישיים – והרבה. הדברים שאני לומדת דרך עבודות שאני עושה לעצמי הם משמעותיים יותר. לא מעט קרה לי שלקוחות ביקשו שאעשה להם עבודות בהשראת דברים שעשיתי לעצמי

טיפ הזהב

לעשות פרויקטים אישיים – והרבה (אם יש מעט זמן אפשר לעשות דברים קטנים). לא משנה כמה העבודה שאני עושה ללקוח יצירתית ומספקת, הדברים שאני לומדת דרך עבודות שאני עושה לעצמי הם משמעותיים יותר, מה שגם לרוב אני משתמשת בדברים שלמדתי בפרויקטים האישיים שלי לעבודות בתשלום. לא מעט קרה לי שלקוחות ביקשו שאעשה להם עבודות בהשראת דברים שעשיתי לעצמי.


שי ענבר

בת 35, מעצבת גרפית וקריאטיב דירקטור. בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, זוכת פרס בינלאומי של ה־Type Directors Club בהצטיינות טיפוגרפית. חזרתי מניו־יורק אחרי שש שנים שבהן עיצבתי שפות חזותיות, ספרים, ותערוכות בסטודיו העיצוב Sagmeister & Walsh, בניתי מותגים לחברות סטארט־אפ בסוכנות המיתוג Red Antler, והקמתי את צוות העיצוב של Win Brands Group, חברה אמריקאית המחזיקה מספר מותגים.

בין לבין עסקתי בעיצוב תערוכות, ספרים ומיתוג למוסדות תרבות בישראל, בצוות סטודיו הליגה (קובי לוי). כיום גרה בתל־אביב ומובילה מרחוק את מחלקת העיצוב והתוכן של Win המונה מעצבי מותג, מעצבי מוצר, צלמים, מאיירים ויוצרי תוכן.

קייס סטאדי: Zumtobel

Zumtobel, יצרנית תאורה אוסטרית, בוחרת מדי שנה אמן או סטודיו לעיצוב הדו״ח השנתי שלהם. שמות בינלאומיים נוצצים כמו אניש קאפור, ג׳יימס טורל ואולפור אליאסון עשו את זה בעבר. ב־2018 נבחר לפרויקט סטודיו Sagmeister & Walsh שבו עבדתי. מאוד רציתי לעצב את הספר, ולא היה לי אומץ לבקש את הפרויקט. הדינמיקה במשרד היתה שסטפן וג׳סיקה מנתבים את העבודות למעצבים, בהתאם לכישורים שלהם. 

לרוב קיבלתי פרויקטים שהתאימו לי ועניינו אותי, אלא שפעם אחת ביקשתי לעבוד על ספר שליווה תערוכה שעליה עבדתי עם סטפן בזמנו. היססתי כי זה היה פרויקט חשוב והיו מעצבי ספרים מנוסים ממני, אבל העזתי, ביקשתי, ולצערי לא קיבלתי את הפרויקט. לכן התלבטתי, ובסוף אזרתי אומץ וביקשתי לעצב את הדו״ח השנתי של Zumtobel. הפעם כן קיבלתי את הפרויקט.

נקודת המוצא היתה פשוטה: התייחסות לספר כאוביקט, יצירה בפני עצמה המאפשרת חופש יצירתי, כשהאלמנט היחיד שצריך להיות נוכח – תאורה. היה לי ברור שאני רוצה ספר גדול. ג׳סיקה קצת נבהלה ושאלה ״כמה גדול?״. הדפסתי כפולה בגודל A2 עם טיפוגרפיה ענקית לטקסט הרץ. ״זה ממש גדול!״ היא צחקה עליי ואחרי חצי דקה אמרה ״אוקיי״. 

שי ענבר

שי ענבר

שי ענבר: לא לפחד לעשות מה שעוד לא עשיתן. צריך להעז, לדחוף רגל לדלת, ואז להתחיל לסגור פערים וללמוד. ככה מתפתחים. ראיתי הרבה אנשים מזייפים ידענות, עושים כאילו. וזה בסדר. אף אחד לא יודע הכל. כולנו בדרך

התחבטתי בשאלה איך אני מבטאת אור? התחלתי עם הגבלות – רק טיפוגרפיה, רק שחור לבן. ואז שיחקתי עם תנועה, כיווני טקסט, גרדיאנטים מגורענים, בלי חומר או מטען, רק אור שחושף או מסתיר טקסט. היה לי חשוב להביא פתרון חזותי מעולם העיצוב הגרפי, כדי לא להתחרות בקודמיי אלא להביא פרשנות חדשה.

לאט לאט נכנסו עוד אלמנטים ובסוף דפים שלמים התמלאו בצבע. דמיינתי פנס צבעוני שמאיר על הספר וצובע את כל מה שלבן. הכריכה נותרה המקום היחיד שהצבע מייצר דימוי ולא צובע אותו.

כשיצא הספר, כבד בהרבה ממה שתיארתי לעצמי, הייתי כל כך נרגשת ומלאת גאווה, כמי שמחזיקה גביע. אלמלא הייתי מבקשת לעצב את הספר זה לא היה קורה. מאז הפנמתי מאז שאני הנציגה של עצמי ואם אני רוצה משהו אני צריכה לקחת אותו, או לפחות לבקש. היום אני מנהלת מעצבים ומתוך הזדהות עם הקושי לבקש, אני מדי פעם שואלת על איזה פרויקט הם רוצים לעבוד.

טיפ הזהב

לא לפחד לעשות מה שעוד לא עשיתן. התראיינתי לתפקיד בנייקי לפני כמה שנים והקריאייטיב דירקטור אמרה לי שיותר נשים מגישות מועמדות למשרה שהן כבר עשו, לעומת גברים שמנסים להתקבל למשרה בכירה יותר. זה יוצר קיבעון ודשדוש במקום. צריך להעז, לדחוף רגל לדלת, ואז להתחיל לסגור פערים וללמוד. ככה מתפתחים. ראיתי הרבה אנשים מזייפים ידענות, עושים כאילו. וזה בסדר. אף אחד לא יודע הכל. כולנו בדרך.


יהונתן כתב

בן 29, מתגורר כרגע בברוקלין, ניו יורק. התחלתי את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בשנה השלישית התקבלתי לחילופי סטודנטים בקופר יוניון בניו יורק, ונשארתי לסיים את התואר. בשנים האחרונות אני עובד כמעצב וארט דיירקטור: עבדתי בכמה מבתי הסטודיו הגדולים בניו יורק ביניהם Pentagram ו־2X4 , שבהם עבדתי על פרויקטים ללקוחות כמו נייקי, אפל, פראדה ועוד.

בימים אלו אני מוביל את צוות העיצוב בסטודיו Something Special Studios, סטודיו צעיר ועכשווי שבו הייתה לי הזדמנות לבנות את הצוות וגם להתפתח המון בעצמי. עובד כרגע על שני פרויקטים: קמפיין וידאו לאוזניות חדשות של חברת טכנולוגיה גדולה ופלטפורמה אינטראקטיבית לחברת אופנה גדולה.

קייס סטאדי: Nike

לפני כמה חודשים עבדתי על פרויקט גלובלי לחנויות של נייקי ששילב עיצוב גרפי, אנימציה, תלת ו־AR. זה היה פרויקט מורכב ששילב מדיומים שונים, ולמדתי שני דברים עיקריים מהפרויקט. הראשון: להתחיל מהמקום הנוח שלי. הרבה פעמים בפרויקטים גדולים אנחנו קופצים רחוק מדי, מהר מדי, וקשה לדמיין איך להגיע לתוצאה הסופית, בפרויקט הזה החלטתי להתחיל ממדיום שמאוד מוכר לי: Motion. כבר מהסקיצות הראשונות בחנתי את שפת המושן שעזרה לי להכתיב את הטון הכללי של הפרויקט.

יהונתן כתב

יהונתן כתב

יהונתן כתב: תמיד כדאי להשאיר מקום לדברים לא צפויים לקרות. עם הזמן למדתי שהפרויקטים הכי מעניינים שלי היו פרויקטים שבהם נתתי לתהליך עצמו להכתיב את התוצאה הסופית

הדבר השני שהבנתי הוא החשיבות של שיתוף פעולה. בפרויקט כל כך רחב שמתפרס על המון מדיומים יש צורך בשיתוף פעולה עם אנשים מתחומים שונים. נשלחו אלינו נעליים חדשות שעוד לא הופצו, סרקנו אותן בסורק תלת־ממדי, תחום שלא הכרתי לפני כן. בנוסף לצורך פיתוח חוויות ה־AR היה צורך בשיתוף פעולה עם מפתח.

בעבר תמיד הייתה לי תחושה שאני צריך לדעת ולעשות הכל בעצמי, אבל פרויקטים כאלה הוכיחו לי ששיתוף פעולה הוא המפתח ליצירת פרויקטים מעניינים ורחבים. בסופו של דבר הפרויקט הוצג בכל סניף מרכזי של נייקי בעולם, יחד עם אנימציות שהוקרנו על מסכים בחנויות. הרגע שבו ראיתי את העיצובים שלי על מסכי ענק בסניף של השדרה החמישית, היה אחד הרגעים המספקים בקריירה שלי עד כה.

טיפ הזהב

משהו שהייתי שמח לשמוע בתור סטודנט הוא שתמיד כדאי להשאיר מקום לדברים לא צפויים לקרות. הרבה פעמים בתור סטודנט ומעצב מתחיל, הרגשתי שאני צריך לדעת בדיוק איפה להתחיל ולצפות איך הפרויקט יראה בסוף. עם הזמן למדתי שהפרויקטים הכי מעניינים שלי היו פרויקטים שבהם נתתי לתהליך עצמו להכתיב את התוצאה הסופית.


להרשמה לאירוע >>

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden