מגלים אוצרות // עידית לבבי גבאי

הפעם הראשונה

בתחילת הדברים, ולמען הגילוי הנאות, אני רוצה להבהיר שהאוצרוּת היא לא זהותי המקצועית המובהקת: אני מוכרת יותר כאמנית וכמורה לאמנות. לימדתי ומילאתי תפקידי ניהול במשך שנים רבות במכון לאמנות במכללה האקדמית לחינוך, אורנים. לאור העובדות ומהלכי חיי, אני מזהה את עצמי היום יותר כ״פועלת תרבות״ על שלל ההבטים והאפשרויות בהגדרה פתוחה זו, שאותה אימצתי מהמשוררת אפרת מישורי. על הדרך רבת התנועות והפיתולים הזו גם קיבלתי את פרס מפעל חיים באמנות פלסטית ממשרד התרבות והספורט לשנת 2021.

התערוכה הראשונה שאצרתי מחוץ למכון לאמנות באורנים היתה ״ענני במרחביה״, בשנת 1997 בבית שטורמן בעין חרוד. לתערוכה זו הוזמנתי כאמנית, אך בתשובה הצעתי להם לאצור תערוכה שתתבסס על עזבון האמנות הנשכח של סבי – מאיר לבבי ז״ל. הוא היה אמן־חלוץ, ממייסדי קיבוץ מרחביה שבעמק יזרעאל, שאותו חקרתי והוצאתי לאור לראשונה בתערוכה זו.

מהלך אוצרותי זה בא בעקבות התערוכה שלי ״עיניים של חלוצה״ (אוצרת: טלי תמיר) שהוצגה ב־1995 בגלריה הקיבוץ. בדיעבד כל זה היה יכול לרמוז על מהלכי הבאים הנותנים ערך לדיאלוג הבין־דורי ולתכנים ביוגרפים ביצירתי.

התחנה האחרונה

התערוכה דִּבְּרוֹת וּדְבָרִים – אמנים ואמניות לנוכח ציווים אתים בצל משברי הזמן שמוצגת בימים אלה (עד 30.5) בבית אוסף קופפרמן בקיבוץ לוחמי הגטאות. זו תערוכה שיזמתי ואצרתי (באוצרות משותפת עם תמר הורביץ ליבנה), ובה אני משתתפת גם כאמנית.

הרעיון, היוזמה ודחיפות המעשה התעוררו בי בסטודיו לפני כשנתיים, לנוכח חוויית הקיום הקשה שבה חברו יחד משבר רפואי כלל עולמי, סגרים, חוסר יציבות פוליטית, מחאות חברתיות ושיתוק מוחלט של התרבות והאמנות. הרעיון הראשוני היה ליזום ולקיים דיאלוג ופרויקט משותף עם אמנים.יות קולגות ולהגיב לאירועי הזמן. בתקופה זו נחלקה החברה הישראלית ונחבלה, ולרגעים נדמה היה שהיא מאבדת את העוגנים המשותפים בה.

דברות ודברים, בית אוסף קופפרמן. צילומים: הדר סייפן

בית אוסף קופפרמן פתחו את דלתם לפרויקט ולקונספט של התערוכה, ובכך אפשרו את הרחבתה בהוספת חלק מחקרי ורפרנסים מאמנות ישראל. הם הוסיפו גם את הגילוי המעניין והמרגש של מיתווי יצירה של משה קופפרמן שטרם נחשפו לציבור. נקודת המוצא בתערוכה היא עשרת הדיברות כקוד אתי ראשוני ומכונן בתרבות המערב וכתשתית יסוד במסורת ישראל. מתוך כך היא מתרחבת לכדי מדרש אמנות־עיון רב פנים ורבדים.

התערוכה מתפרשת על שני חללי תצוגה ומבחינה תמטית מחולקת לשלושה חלקים. החלק הראשון – במבואה, דִּבְּרוֹת בשעת מבחן: מוצגים היסטוריים וחפצי עדות בשילוב יצירות מאמנות ישראל – אריה ארוך, אליעזר היימן, שרגא וייל, מיכאל סגן כהן ומלאכי סגן כהן.

נקודת המוצא בתערוכה היא עשרת הדיברות כקוד אתי ראשוני ומכונן בתרבות המערב וכתשתית יסוד במסורת ישראל. מתוך כך היא מתרחבת למדרש אמנות־עיון רב פנים ורבדים

החלק השני – בחלל המרכזי, 10/20: עשרים אמנים ואמניות הוזמנו ונענו לקחת חלק בפרויקט ייחודי שהתגבש ונוצר בסטודיות שלהם במהלך החודשים האחרונים. כל אחד מהם בחר דיבר אחד מתוך עשרת הדברות, ונתן לו את פרשנותו האישית והאמנותית. פורמט היצירות נקבע מראש, והן מוצבות בשתי שורות במקצב המדמה עמודים, במרכז החלל.

משתתפים.ות בו פריד אבו שקרה, רונית אגסי, גלעד אופיר, ישעיהו איש גבאי, דרורה דומיני, רותי הלביץ כהן, עידית לבבי גבאי, שלומי ללוש, ליאב מזרחי, אסי משולם, מלאכי סגן כהן, מרב סודאי, נעמי סימן טוב, אסד עזי, עמית קבסה, רות קסטנבאום בן דב, נעה רז מלמד, דורית רינגרט, מיכל שכנאי יעקבי ואמיר תומשוב.

שרגא וייל, עשרת הדברות של השומר הצעיר

חפץ עדות, אליעזר היימן

מימין: נעמי סימן טוב, גלעד אופיר, מרב סודאי

החלק השלישי – דִּבְּרוֹת ושברים: מתווים מתוך האוסף של משה קופפרמן שטרם נחשפו לקהל ויצירות של דוד גינתון מתוך הסדרה ״השם של הציור״ שהוצגו לאחרונה בתערוכה מקפת במוזיאון תל אביב. התערוכה הזו, שבמהלך הקמתה וגיבושה הגדרנו אותה כתערוכה ״מדרשית״, תערוכת ״אמנות־עיון״ (מושג ששאלנו מהאמן מיכאל סגן־כהן שטבע את הצירוף ציור־עיון ושיצירותיו משנות ה־80 נתנו לי השראה לתערוכה זו). התערוכה פותחת שאלות ומזמנת פרשנות אמנותית ודיון בקודים אתיים מחוללי קהילה האמורים להתקיים במרחב שבין אדם לחברו ובין אדם לאמונתו, על ציר הזמן.

מכל מלמדיי השכלתי

את התערוכה הראשונה שלי כאמנית צעירה ב־1981, אצר הצייר הנרי שלזניאק בקפה־גלריה ״סוף השדרה״ בשדרות רוטשילד בתל אביב. יעקב דורצ׳ין, שהיה מורה שלי באורנים, אמר ״יש לי חבר שיודע לתלות תערוכות״ וכך זה התחיל. בפרספקטיבה של זמן אני יכולה להצביע על שני אוצרים שהם משמעותיים במפגשי הדרך שלי ויש לי איתם קשר רצוף של שיתוף מחשבות והערכה הדדית.

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

הראשונה היא האוצרת וחוקרת האמנות טלי תמיר. הקשר הראשון ביננו נוצר לקראת התערוכה שאצרה לי בגלריה הקיבוץ ב־1995, ״עיניים של חלוצה״. טלי היתה האוצרת והחוקרת הראשונה שבהקשבה של ממש התעניינה בתכני היצירה שלי, שבהם התייחסתי לביוגרפיה שלי כבת קיבוץ (מרחביה) שהחלו להכנס בשנים אלו למחשבותיי ולסמן את עצמם ביצירתי.

השיחות והקשר ביננו נמשכו והבשילו, כשהשיא שלהם היה מבחינתי בקיץ 2005, בתערוכה הקבוצתית ״לינה משותפת קבוצה וקיבוץ בתודעה הישראלית״ שהיא אצרה בביתן הלנה רובינשטיין, ובה השתתפתי. זו היתה תערוכה חשובה ופורצת דרך, ומתהליכי התהוותה ואצירתה למדתי רבות. עם טלי, שאותה אני מאוד מעריכה, אני שומרת על קשר רציף ואנו חולקות מדי פעם מחשבות ומבטים זו על פעילותה של זו.

האוצר השני שעמו אני בקשר קרוב הוא יניב שפירא, אוצר האמנות במשכן לאמנות בעין חרוד. יניב אצר את תערוכת היחיד שלי במשכן, ״שעת ההתבהרות״ ב־2011. הוא גם ערך את הספר/הקטלוג של התערוכה בחכמה ובמקצועיות רבה. ליניב תשוקה לאמנות ועין נהדרת והוא גם יודע לכתוב, לטוות, ולהבנות את סיפור התערוכה כך שתוכל להשתלב בהקשרים תרבותיים רחבים יותר.

עידית לבבי גבאי. צילום: מ״ל

עידית לבבי גבאי, שני דגלים וילד ודגל, 2021/2

עידית לבבי גבאי, חדר הפוך, 2005, בתערוכה לינה משותפת. צילום: אוהד מטלון

עידית לבבי גבאי, צעקה בנוף, 2010. צילום: אבי חי

תערוכת החלומות

גדלתי וחונכתי בחברה אקטיביסטית שאנשיה ונשותיה היו אנשי מעשה הנוטים להגשים חזיונות וחזונות, ולכן תמיד ישנם כמה דברים פתוחים על שולחני, מביניהם שניים משמעותיים. הראשון הוא פרויקט משותף עם כמה אמניות בנות קיבוץ שאיתן נפגשתי בתערוכה ״לינה משותפת״. מאז הגינו ועבדנו על תכניות וסקיצות לתערוכה שתציג גופי עבודה משמעותיים של כל אחת מאיתנו, ואפילו נתנו לה כבר שם.

עכשיו אנחנו מחפשות בשבילה חלל מוזיאלי, מקצועי ואיכותי, תקציב. אנחנו מחפשות גם אוצר.ת, שיכנס איתנו לדיאלוג ולמסע לקראת מימוש של חלום שחלמנו לפני כ־15 שנה, ובינתיים נשאר במגירה – אבל הפך לחברות קרובה ומתמשכת.

רעיון ורצון נוסף הוא תערוכה היסטורית מחקרית, שתרכז ותציג את יצירתן של אמניות שפעלו בקיבוץ הבראשיתי בשנים 1920־1950. בזמנו אספתי מידע ועשיתי מחקר ראשוני בעניין, ולימים מסרתי אותו למספר אוצרים.ות וחוקרים.ות, בתקווה שיעמיקו בכיוון ואולי יוציאו אותו לאור בתערוכה מקפת. אני עוד מחכה לכך.

בקרוב אצלך

התערוכה הבאה תהיה כנראה תערוכת יחיד שלי, אחרי ארבע שנים שבהן יזמתי ואצרתי שני פרויקטים שיתופיים רבי משתתפים. התערוכה תכלול סדרת ציורים אינטימיים מהשנתיים האחרונות. יהיו בה גם מספר דיאלוגים עם שירי משוררים והיא תלווה בהוצאה של ספר כיס קטן.