כל מה שחשוב ויפה
מוזיאון יעקב אגם. צילומים: מוטי שלו
מוזיאון יעקב אגם. צילומים: מוטי שלו

מוזיאון יעקב אגם: להתבונן תוך כדי תנועה

המוזיאון פותח את שעריו מחדש ומציע חוויה ויזואלית שמבוססת על אשליה ואופטיקה, על מימד הזמן והתנועה ועל גורמים פיזיקליים וצורניות גיאומטרית

פורטפוליו בשיתוף מוזיאון יעקב אגם


הרמפה המרשימה שמובילה אל הגלריה העליונה במוזיאון יעקב אגם בראשון לציון, מזכירה את המבנה המתעגל של מוזיאון הגוגנהיים, ולא בכדי. מוצגת עליה העבודה PanorAgam, שניצבה על קירות הגוגנהיים בתערוכת הרטרוספקטיבה שנערכה לאמן במוזיאון לפני למעלה מ־40 שנה, בשנת 1980. העבודה, שעברה תהליך שימור משמעותי לאחר ששכנה מספר שנים במחסני הגוגנהיים, היא מרבד צבעוני עשיר כיאה לעבודותיו, שמוצבות במוזיאון.

הליכה במעלה הרמפה העטופה מספקת מבט על אל החלל המרכזי, ומובילה אל חלל לתערוכות מתחלפות. בחודש שעבר נפתחה בו התערוכה ״שומעים את הצבעים״ (אוצרת: רותי מקבי; ליווי אוצרותי: טל בכלר), שעוסקת בקשר שבין האמנות של האגם למופעי סאונד, עם עבודות שחלקן נחשפות לראשונה בפני הציבור בישראל.

עוד במוזיאון ״אולם החוויה״, שנבנה מתוך רצון לשלב אמנות עכשווית ממדיומים שונים. האולם מבוסס על תאטרון שתוכנן על ידי אגם בשנות ה־60: בהתאם לרוח הפוסט־מודרניסטית שהילכה על אמני התקופה, החלל מעניק לצופה חוויה תאטרונית של 360 מעלות. הצופים הישובים על כסאות מרובעים (מעוטרים בצורניות גרפית צבעונית), צופים במופע המתכונן מכל ארבעת כיווני האולם המקיפים אותם.

מבנה המוזיאון, שתוכנן על ידי האדריכל דוד נופר, משיק לתמות שאגם עוסק בהן ביצירותיו; הוא מתייחס ל״ממד הרביעי״ – הזמן. עיצוב החלל מספק תחושה של זרימה מתמדת בין החללים ובין החוץ לפנים

מבנה המוזיאון, שתוכנן על ידי האדריכל דוד נופר, משיק לתמות שאגם עוסק בהן ביצירותיו; הוא מתייחס ל״ממד הרביעי״ – הזמן. בהתאם לכך מספק עיצוב החלל תחושה של זרימה מתמדת בין החללים ובין החוץ לפנים. הוויזואליות הצורנית היא בגדר המתח שבין המבנה הסטטי לבין היצירות שחולשות על המתחם, וכמו מחייבות את החומר לנוע. המרכיבים הגיאומטריים שמספקים תזוזת אור וצל בהתאם לאור השמש, וכן המבנה שאינו עשוי מקשה אחת, משילים ממנו את המחויבות לקרקע.

אלמנט נוסף שליווה את האדריכל בזמן העבודה על תכנון המבנה, הוא הקשר של אגם למוזיקה. הקשר הזה נוכח הן בעבודתו של אגם כמלחין, והן באופי ההרמוני של העבודות שכמו מתפקדות יחד כסימפוניה. בכך הוכתבו שני מקצבים למבנה: ״פוגה״ – גוף נפרד מגוף (בחלקיו התחתונים של המבנה) לעומת ״סטרטו״ – חפיפה בין הגגות המרחפים (בחלקיו העליונים).

מגן דוד של אהבה

מוזיאון יעקב אגם – מוזיאון עירוני המוקדש כולו ליצירתו של אגם האמן – נפתח בשנת 2018, טרום המגפה. התכנון וההקמה ארכו שנים רבות, והאוצר בתקופת ההקמה היה גלעד מלצר. המוזיאון הספיק להיות פתוח לקהל הרחב כשנתיים בלבד בטרם נסגר. המוזיאון, שמשתרע על פני 3,200 מ״ר, מאפשר הכרות נרחבת עם פעילותו של אגם מכל השנים. בעתיד צפויים להבנות בו גם מבנים נוספים למטרות חינוכיות, שיתבססו על מתודת החינוך של אגם, שמושתתת על ויזואליות ככלי פדגוגי.

בשנים האחרונות חזר אגם (היום בן 94) להתגורר בארץ, מה שהופך את המוזיאון ליחיד בישראל שמוקדש לאמן עוד בימי חייו. אגם, יליד ראשון לציון (מה שמסביר את הקשר להקמת המוזיאון בעיר. בגיל צעיר, ולאחר לימודים בבצלאל, עזב ללימודים בציריך ובפריז, שבה חי ועבד מרבית חייו.

הקריירה המקצועית שלו התבססה בעיקרה מעבר לים, ועבודותיו הוצגו בין השאר בארמון האליזה, במוזיאון פומפידו (פריז), במוזיאון הגוגנהיים (ניו יורק) ובמוזיאון סטיידליק (אמסטרדם). גוף עבודתו משתייך על פי רוב לזרם האמנות הקינטית, והוא נחשב לאבות המייסדים וכמי שתרם רבות להתפתחותו. עבודותיו מבוססות על אופטיקה, ממד הזמן והתנועה, גורמים פיזיקליים וצורניות גיאומטרית.

עבודות רבות של אגם מאופיינות בהצבות תלויות מקום בממדים גדולים, כדוגמת פסל המזרקה בכיכר דיזנגוף ״מים ואש״ (1986), חזית מלון דן בתל אביב (1986) וכן ״סלון אגם״ בארמון האליזה בפריז (1971). יצירתו הענפה של אגם במהלך כמה שישה עשורים מתפרשת על פני מדיומים שונים – מתכנון חזית אדריכלית, פסלים, תבליטים ומיצבים ועד לעיצוב פנים. הצבת העבודות בחלל סגור כמעין רצף, היא הזדמנות לחוות את עבודותיו בתוך חלל מוזיאלי.

העבודות של אגם מאלצות הליכה מסביב, שינוי נקודות המבט, ולכן ההליכה ברחבי המוזיאון מוכתבת על ידי החלל. עוד לפני הכניסה, המרחב שבחוץ מספק מבט פנורמי לעבודה ״עמודי כלילה״ (2016-17) – 29 עמודים נישאים לגובה 8 מטרים כל אחד, מעוטרים בשכבות טקסטורות וצבעוניות, על שם אשתו המנוחה של אגם. העמודים פולשים גם אל תוך חלל המוזיאון – למבואה ולאולם המרכזי. לאחר הכניסה, נפרש החלל התחתון של המוזיאון הבנוי כמעגל שנמשך כלפי מעלה לגובה של עשרה מטרים, מקום משכנה של תצוגת הקבע.

הצבת העבודות בחלל סגור כמעין רצף, היא הזדמנות לחוות את עבודותיו בתוך חלל מוזיאלי. העבודות של אגם מאלצות הליכה מסביב, שינוי נקודות המבט, ולכן ההליכה ברחבי המוזיאון מוכתבת על ידי החלל

התצוגה מורכבת מעבודות כבדות, רחבות ידיים שתלויות על הקירות, לצד עבודות מבוססות תנועה שניצבות במרכז החלל. הצבה זו מכתיבה את ההליכה בין עבודה לעבודה, ומסמלת את התנועה המתמדת שמהדהדת את יצירתו של אגם. העבודות אוטונומיות, וכמו מתקיימות במרחב אחר, מתלכדות לכדי תחביר חושי. התצוגה מספקת לקהל מבט נרחב לשימוש המגוון של חומרים ביצירתו של אגם: פיסול, הדפס, ציור בטכניקה מעורבת, פסלי מתכת, משטחי פרספקט ומודלים למבנים אדריכליים.

כך לדוגמה בעבודה ״גלים מרובעים״, העשויה צינורות פליז שניצבים דוממים עד שינועו בתנועת מטוטלת בהתאם ליד אדם המזיזה אותם. או העבודה גלקסיה (2012), מצע חלל פסיכדלי שנעשה בטכניקת הדפסה הלנטיקולרית, שבמהלכה נעשה שימוש בתכונות אופטיות של משטחים בחיתוכי עדשה. באותה הטכניקה נעשתה גם העבודה ״דיוקן עצמי עם לב בתנועה״ (2015), שמתייחסת לקשר שבין הדת לבין הפסל והתמונה (בעקבות האיסור לעשיית הפסל  – ״לא תעשה לך פסל וכל תמונה״).

צילום: יוסי אלתרמן

צילום: יוסי אלתרמן

תערוכת היחיד הראשונה של אגם שהוצגה בשנת 1953 בגלריה קרייבן בפריז, אפשרה לקהל לשנות באופן אקטיבי את זוויות הצפייה וההתבוננות בעבודות. אותו מודל המבוסס על הקשר שבין הצופה לעבודה, הועתק למוזיאון הנוכחי שמאפשר גם כן את התערבותו של הקהל: העבודה הדיגיטלית ״מגן דוד של אהבה״ מוקרנת על גבי מסך מגע. הקהל מוזמן להניע ולשנות את העבודה באופן אינטראקטיבי.

מבין העבודות המוצגות בתערוכה, בולט המקט לעבודה ״מחווה לג.ב״ (1971), מודל זעיר הזהה לעבודה הגדולה בדיוק מופתי מעורר השתאות. המודל אמנם לא חושף לחלוטין את הטכניקה מאחורי עבודותיו של אגם, ובכך שוררת על העבודות רוח מסתורין. העבודה עצמה, היא תבליט פולימורפי, כשהיצירה מתחילה בצדה השמאלי, ותזוזה ב־180 מעלות מגלה כמו זריחה של צבעים, ממונוכרום לצבע, מהזריחה אל השקיעה, וחוזר חלילה. טכניקה זו חוזרת שוב ושוב בעבודותיו של אגם, באמצעותה משתלבים מספר לוחות משולשים לכדי מכלול אחד.

birds

כמי שהתחנך בחדר והגיע מרקע של עולם הקבלה, הקשר שבין מיסטיקה ורוח נוכח למדי ביצירתו של אגם. הניסיון לא לכמת את המופשט, את הרוח והזמן לכדי מילים מתעצם אולי יותר מכל בחומריות ויזואלית. בכך, אפשר לראות את המוזיאון כמרחב המציג אמנות, וכן ככזה שמאפשר חלל להתבוננות פנימה. ההיכל המונומנטלי שבו שוכן גוף עבודות גדול של אגם מספק הזדמנות לבחון מחדש את אופני הצגת עבודות אמנות בחלל המוזיאלי, ודרך הדממה והצבעוניות לשמוע ולראות את הזמן.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden