כל מה שחשוב ויפה
וויקס פלייגראונד, Boost TLV. צילומים: באדיבות וויקס
וויקס פלייגראונד, Boost TLV. צילומים: באדיבות וויקס

Boost TLV: איך להניע קריירה יצירתית (ולפרוץ גבולות)

פורטפוליו בשיתוף Wix: להיות שכירה או לעבוד כפרילאנסרית? להקים סטודיו או להצטרף לאחד? איך מכניסים את הרגל בדלת, ומה עושים אחרי שהיא נפתחה? באירוע של וויקס פלייגראונד ארבעה אנשים יצירתיים סיפרו על ההצלחות, הכשלונות ונקודות הציון החשובות בקריירה הבינלאומית שלהם

באירוע שהתקיים בראשית החודש במועדון הפאי גרדן בתל אביב, ארבעה מעצבות ומעצבים צעירים שפועלים בשדה הבינלאומי – שי ענבר, יהונתן כתב, שיר פקמן ודיוויד רודניק – סיפקו למעצבים בתחילת דרכם פרספקטיבות שונות על ניהול הקריירה יצירתית שלהם. מטרת האירוע הייתה להנגיש ליוצרים שלבים ראשונים של הקריירה שלהם, קולות מגוונים על בניית קריירה יצירתית.

להיות שכירה או לעבוד כפרילאנסרית? להקים סטודיו או להצטרף לאחד? מעברים בין מקומות עבודה ובין מדינות; התנסות בכלים ובתפקידים חדשים: אלו היו רק חלק מהדילמות שהציפו ארבעת הדוברים. כל אחד סיפר על הדרך שהובילה אותו לפוזיציות שבהן הם נמצאים היום.

האירוע אורגן על ידי תוכנית המעצבים Wix Playground Academy – תוכנית אקסקלוסיבית, בשכר מלא, שמעניקה לסטודנטים לעיצוב חזותי הנמצאים לקראת סיום הלימודים, כלים, התנסויות וחוויות המאפשרים להם לפתח קול עיצובי ייחודי להם. במהלך חמישה שבועות, הסטודנטים בונים תיק עבודות שמשקף את המותג האישי שלהם ויאפשר בהמשך הדרך להתמקד ולבלוט בבואם לבנות קריירה בעולם העיצוב.

המחזור הראשון של התכנית התקיים בניו יורק ב־2018 ,מתוך רצון להכין את הדור הבא של המעצבים בצורה מיטבית לשוק עבודה צומח, אבל תחרותי. לתכנית יש כבר מעל 200 בוגרים מרחבי העולם, ובשנה שעברה התקיים המחזור הראשון של התכנית בתל אביב, שכלל 30 מעצבים מבתי ספר שונים שנבחרו בקפידה מתוך מאות הרשמות. במהלך התכנית הסטודנטים זכו לקבל מנטורשיפ צמוד מהמעצבים של וויקס ומאורחים מהזירה הבינלאומית כמו ג׳סיקה וולש, זיפנג זו, פפ סלזר (מייסד פסטיבל אוף ברצלונה) ועוד.

ההרשמה למחזור הקיץ הקרוב בעיצומה. התכנית תחל ב־11 ביולי ותמשך עד ה־11 באוגוסט; מועד אחרון להרשמה: 20 במאי 2022. רוצים לדעת עוד? שלחו DM ל־[email protected]


שי ענבר. צילום: תמיר פיינגולד

שי ענבר. צילום: תמיר פיינגולד

שי ענבר

שי ענבר, שבתפקידה הנוכחי מובילה מתל אביב את מחלקת העיצוב והתוכן של Win Brands Group, התמקדה במושג ה״ערך״, במה זה אומר להיות קטן במקום גדול, איך מכניסים רגל בדלת. ״אני זוכרת שהגעתי למבחני הקבלה למחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל״, היא סיפרה.

״כמי שהגיעה מבית ספר חקלאי בנהלל בעמק יזרעאל, כולם היו נראים לי יותר מגניבים. לא האמנתי שאני מספיק טובה, לא האמנתי שאתקבל, אבל בדיעבד אני יכולה להגיד שהדבר הכי מפחיד בבצלאל היה לנסות להתקבל לבצלאל. התחושה להיות קטנה ולרצות משהו גדול היא תחושה קשה; לשמחתי, היום ללכת על משהו כמעט בלתי אפשרי כבר פחות מפחיד אותי״.

״לא לפחד לבקש: פרויקטים, כסף, זמן, חופש. לגלות אורך רוח: לוקח זמן לצבור ניסיון, צריך סבלנות. ולהעז לעשות מה שלא עשיתם, זו הדרך לגדול. גם אני עדיין לא יודעת הרבה דברים ומנסה לשאול שאלות תוך כדי תנועה. אף אחד לא יודע הכל, זה בסדר״

במהלך חילופי סטודנטים ב־SVA בניו יורק, קיבלה מג׳סיקה וולש הצעה להתמחות בסגמייסטר & וולש, אחד ממשרדי המיתוג החשובים והידועים בעיר. ״היה לי המון מזל: הייתי במקום הכי גבוה שאני יכולה להיות, אבל הרגשתי שכמתמחה אני צריכה לצמצם את עצמי״.

כעבור שלוש שנים חזרה לשם, הפעם כמעצבת במשרה מלאה, ״עם יותר ביטחון וניסיון כשאני יודעת יותר טוב לאן אני מגיעה, אבל גם פה התחושה הייתה שהכל שוב מתאפס ושאני מתחילה מהתחלה. מאז, מדי פעם ג׳סיקה שולחת לי לקוחות שיעבדו איתי, אז זה היה בסדר שבהתמחות עבדתי שלושה חודשים בחינם; בסופו של דבר זה לא היה בחינם אני עדין ברווח. יש לנו נטייה לחשוב שלרצות כסף עושה אותנו גרידים, אבל צריך לזכור שאנחנו עוזרים לבנות עסקים רווחיים.

״היום, כשאני מנהלת צוות אמריקאי מישראל,עם עשרה מעצבים בלי אף אחד מעלי, אני עדיין מוצאת את עצמי נעה על הציר של אמות מידה וערך עצמי. אני משתנה ומשנה איך אני תופסת ועושה עיצוב. עדיין קשה לדבר על כסף, אבל אני במסע שלא נגמר״.


יהונתן כתב. צילום: תמיר פיינגולד

יהונתן כתב. צילום: תמיר פיינגולד

יהונתן כתב

יהונתן כתב, שמתגורר בברוקלין, ניו יורק, החל את הלימודים במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בשנה השלישית ללימודים התקבל לחילופי סטודנטים בקופר יוניון בניו יורק, ונשאר שם לסיים את התואר. בשנים האחרונות הוא עבד בכמה מבתי הסטודיו הגדולים בניו יורק, ביניהם פנטגרם ו־2X4, ובימים אלו הוא מוביל את צוות העיצוב בסטודיו Something Special.

על חווית העבודה שלו כמעצב בכיר בפנטגרם סיפר כתב: ״סינדרום המתחזה שלי היה במקסימום, הרגשתי שכל הזמן יעלו עלי שאני לא מספיק טוב. היו רגעים ששיפרו לי את הרגשה, כמו לדוגמה כשפולה שר עברה מאחורי ואמרה על לוגו שעבדתי עליו ׳נייס׳. זה היה אבן דרך בקריירה…״, הוא סיפר בחיוך.

״איפה שנגמר מדיום אחד מתחיל מדיום אחר: בכל מסך שאנחנו נחשפים אליו מחכה פרויקט מיתוג או טרנד עיצובי שיכול להיכנס לעבודה שלנו. ולפעמים הפתרון היה שם כל הזמן, פשוט צריך לחזור למקום שהיינו בו 100 פעם ולהסתכל עליו בצורה אחרת״

את ההשראה לעיצובים שלו כתב מקבל מרגעים לא צפויים במרחב העירוני, כמו טיפוגרפיה מיוחדת של שילוט רחוב, שימוש לא צפוי בפיצ׳ר הצילום הפנורמי של האייפון, ולפעמים ההשראה מגיעה דווקא מהדף הריק. בעקבות פרויקט של נייק הוא הבין ״שאפשר לסמל אינסופיות דווקא דרך היעדר, דרך הדף הריק. כל דבר יכול למלא את הווייר־פריים: במפגש בין הבסיסי לאקספרסיבי נמצא הפוטנציאל האינסופי״.

בפרויקטים אחר של נייקי הוא הבין איך טיפוגרפיה, כמו הגוף האנושי, יכולה להתרחב, ואיך המרחב הווירטואלי יכול להתרחב גם למרחב הפיזי. ״באחד הפרויקטים יצרנו גריד תלת־ממדי על הנעל, מעין ווייר־פריים, וברמה הקונספטואלית זה היה מושלם: להשתמש בתהליך הסריקה של הנעל כדי לחשוף את השכבות השונות. השימוש במושן איפשר לנו לספר סיפור נוסף, לחשוף עוד שכבות, וזה ממש היה תירוץ מושלם לייצר עוד רובד לפרויקט״.


שיר פקמן. צילום: תמיר פיינגולד

שיר פקמן. צילום: תמיר פיינגולד

שיר פקמן

שיר פקמן, שסיימה את הלימודים במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל לפני חמש שנים, עובדת כיום בסטודיו האמריקאי Gunner Animation. לאחרונה הופיעה עבודה שלה על גבי שער המגזין של פיקטופלזמה ברלין, ובספטמבר היא תיסע לדבר בכנס המוביל בתחום האיור והאנימציה בעולם. 

פקמן התמקדה באתגר שניצב בפניה כמאיירת ואנימטורית צעירה: להצליח להתמקד בפרויקטים עצמאיים, תוך חיפוש אחר זהות יצירתית. ״חיפשתי מה מתאים לי, מה קיים בשוק למישהי עם הכישורים שיש לי. לא הרגשתי מחוברת, שלחתי קורות חיים למלא מקומות, עד שהתקבלתי לעבוד בחברה שעושה מיתוג להייטק; הכי רחוק ממני שאפשר״.

״אל תחשבו על לקוח פוטנציאלי בפרויקט אישי; אל תחשבו מה גוגל צריכים. חפשו רפרנסים מחוץ לתחום שלכם. תתמקדו במשהו אחד שמעניין אתכם, ותקחו את המשהו הקטן הזה – אם הוא עבד – לפרויקט הבא. ותתחילו בקטן: כשעובדים בקטן התגמול מהיר יותר״

היא התחילה להתמקצע, אבל הרגישה שעדיין משהו חסר. ״למדתי המון אבל מתוך תחושת תסכול התחלתי לחשוב איך אני מבטאת את עצמי ואת היצירתיות שלי. זו הייתה תקופה שבסופי שבוע הייתי יושבת על המחשב ובכל פעם חוקרת משהו אחר, לדוגמה איך תאורה נראית בחדר לעומת בחוץ״.

אחרי שנה החליטה להתפטר, והמשיכה ליצור פרויקטים אישיים עד שקיבלה הצעה לעבוד בסרט ״המגלשה השחורה״ של אורי לוטן. ״אמרתי כן, למרות שהרגשתי ששאין לי את הכישורים לתפקיד. קיבלתי מעט כסף, אבל העיקר היה שאני יוצרת משהו ונשארת בעולם שמעניין אותי״.

את מה שלמדה מהעבודה על הסרט יישמה בפרויקטים אישיים, כמו לקחת איורים של מאיירים אחרים, להבין את הדי.אן.איי שלהם ולהפוך אותם לתלת ממד (״גיליתי שאם התאורה משכנעת אפשר להמציא הכל, אין חוקיות, הכל ניתן לשבירה״), או לקחת ציורים מפורסמים של ציירים גברים שציירו נשים, ״ולהבין איך אני כאישה מראה את נקודת המבט שלי, איך אני מצליחה לשמר את הדי.אן.איי של הציור; לשבור הכל, אבל לשמור על הסיבה שאנשים עדיין אוהבים את הציור הספציפי הזה״.


דיוויד רודניק. צילום: תמיר פיינגולד

דיוויד רודניק. צילום: תמיר פיינגולד

דיוויד רודניק 

דיוויד רודניק, מעצב־אמן וטיפוגרף, בעל תואר שני בעיצוב גרפי מאוניברסיטת ייל, החל את דרכו המקצועית בלימודי תולדות האמנות ובעבודה כמעצב אוטו־דידקט, בעיקר בעולם המוזיקה. ״עם הזמן למדתי שזה לא משנה אם אתה רוצה להקשיב למוזיקה, לקרוא עיתון, לקנות כרטיס לרכבת התחתית או מזרון: אתה צריך לעשות דברים שיהיה להם ערך ארוך טווח. תמיד האמנתי שזה אפשרי גם בעולם המסחרי״.

כך, את הסטודיו שלו שממוקם כיום בגנט, בלגיה, הוא לא מגדיר כסטודיו שעובד בעבור לקוחות, אלא סטודיו שעובד עם הלקוחות, למען הקהל, לא משנה ההקשר: תרבותי, מסחרי או פוליטי. ״אתה צריך לחשוב כמה זמן תאריך העבודה שלך, איזה ערכים היא נותנת, מה האחריות שלך כמעצב, ולמה יש לזה הצדקה. אם הרבה אנשים מזמינים ספר שעיצבת, הרבה עצים היו צריכים להיכרת, ולשילוח שלהם יש גם השפעה על הסביבה״.

״התפקיד שלנו כמעצבים הוא ליצור ערך ברווח שבין העולם הפיזי לעולם הדיגיטלי; לחשוב חיובי, ולשים לב למה שקורה מסביבנו, מבחינת קיימות, אחריות. להבין מה עיצוב צריך ויכול יכול לעשות, עכשיו״

מבחינתו, למעצבים, בעיקר כאלו שנולדו לעידן הדיגיטלי, צריכה להיות מודעות ואחריות אתית למעשיהם. כיליד שנות ה־90, הוא סיפר על העולם שבו גדל, שהיה מורכב מחפצים פיזיים: ספרים, דיסקים וכן הלאה. ״גם מיתוסים או אגדות תווכו דרך אוביקט פיזי – ספר, חוברת קומיקס, אבל אנחנו הדור האחרון שעוד זוכר את העולם שלפני האינטרנט.

״ואם עד עכשיו האינטרנט היה תיעוד של העולם הפיזי, בעקבות המגיפה הבנו שאנחנו בחזית, ושהעולם הפיזי לא פתוח כמו שחשבנו. לכן אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו יכולים ליצור ערך בעולם הדיגיטלי החדש, עם מערכות שיכולות לשרוד לאורך זמן. 

״ואם עד לא מזמן התפקיד שלנו היה ליצור דברים פיזיים, העולם השתנה. כבר היום יש עולם שלם שאין לו כבוד לפיזי, עם מטבעות וירטואליים שאין להם עבר פיזי, ואם לא נבין שהדברים האלו שונים, לא נבין גם כמה הם יכולים להיות מסוכנים״.

*כוכבית מייצגת שדות חובה

3 תגובות על הכתבה

  1. Lev

    אני לא מבין. אחרי שהצגתם אותם כל כל יפה לא מגיע לנו איזה קישור לעמוד שלהם או משהו שיוכל להראות לנו את העבודה שלהם, מה? אין להם אינסטגרם?

    1. לי

      בדיוק מה שרציתי להגיד! אני מחפשת את רודני ולא מוצאת 🙁

  2. טל

    כתבה יפה ומעניינית רק חסר אימג לעבודה מיייצגת.

Comments are closed.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden