כל מה שחשוב ויפה
עמנואל רונקין, ציור ילדות (שנות ה־50). צילום: אלעד שריג
עמנואל רונקין, ציור ילדות (שנות ה־50). צילום: אלעד שריג

מגלים אוצרות // סיגל קהת קרינסקי

סיגל קהת קרינסקי, אוצרת במוזיאון פתח תקווה, מנסה להעניק מקום לאמנים שלא זכו להכרה ראויה, וחולמת לייצר תערוכה המבוססת על האוסף הפרטי שירשה מהוריה

הפעם הראשונה

בשנת 1991 התחלתי לעבוד בגלריה ״ריג״ לצידו של האמן יעקב גילדור. הייתי אז אחרי לימודי התואר הראשון בתולדות האמנות באוניברסיטת תל אביב, והמיזם הראשון שהייתי מעורבת בו היה תערוכה לאמן היהודי פולני ארתור מרקוביץ, במוזיאון היהודי בקרקוב. בתערוכה הוצגו רישומים מופלאים מעשה ידיו, על חיי היומיום של היהודים בפולין לפני מלחמת העולם השנייה, שנותרו בשתי מזוודות שרכשו הוריי אחרי מלחמת העולם השנייה, כשחזרו לוורשה ההרוסה אחרי גלות בת שבע שנים ברוסיה.

ב־1994 סיימתי לימודי אוצרות באוניברסיטת תל אביב, המשכתי בלימודים לקראת התואר השני בתולדות האמנות ובמקביל עבדתי במוזיאון בית ראובן בתל אביב כרשמת וכעוזרת לאוצרת. ב־1999 פנה אלי מנהל מוזיאון פתח תקוה לאמנות (אז מוזיאון יד לבנים), מרדכי מרמר, בבקשה לעזור בארגון אוסף האמנות של המוזיאון ובטיפול בו. התחלתי בארגון וברסטורציה של היצירות עד לפתיחתו המחודשת של המוזיאון על ידי דרורית גור אריה.

סיגל קהת קרינסקי. צילום: אניה קרופיאקוב

סיגל קהת קרינסקי. צילום: אניה קרופיאקוב

מתוך התערוכה אשת חיל. צילומים: מ״ל

מתוך התערוכה אשת חיל. צילומים: מ״ל

בעשור הראשון של שנות ה־2000 פעל המוזיאון באג׳נדה חברתית, וסימן אופציה ליחסים חדשים בין ההגמוני לבין השולי, בין מרכז לפריפריה במרחב התרבות הישראלי. ההתבוננות העקבית בשוליים, כעמדה וכפרקטיקה, הניבה תערוכות ומיזמים על נושאים שלא היו שגורים במוסדות האמנות בישראל ופרימה בלתי פוסקת של הגדרות מסורתיות.

ברוח זו העליתי גם אני אמנים שונים מהאוסף, שנשכחו או לא זכו לתצוגה, וקראתי אותם ברוח הזמן והמקום (איזידור ומרגוט לנגה אשהיים, מאיר גור אריה, דני מס, אסתר זמצקי, חנה טברסקי, חגית לאלו). בתערוכה ״אשת חיל״ ב־2015 שילבתי בין יצירות מהאוסף לבין יצירות של אמנים עכשוויים שהגיבו לאוסף על ידי יצירת עבודות חדשות לתערוכה.

התחנה האחרונה

התערוכה ״חיים מחוץ לזמן״ שמוצגת (עד 28.5) בגלריית האוסף של מוזיאון פתח תקווה, מציגה עבודות של שני אמנים, אם ובנה: בלומה אודס־רונקין ועמנואל רונקין, שנפל במלחמת ששת הימים. הוא היה בן 26 בלבד, בשיא פריחתו האמנותית, והיה צפוי לו עתיד גדול בתחום הציור. מבעד לציורים של האם והבן, התלויים בתערוכה אלה מול אלה, אנחנו יכולים לשמוע את השיחה שהתנהלה ביניהם, שנמשכה חיים שלמים ואף מעֵבר להם, גם לאחר מות הבן.

התערוכה מעלה שאלות לגבי האופן שבו אנחנו מתבוננים בתופעות בעולם ומעריכים אותן ועל מהות הדימוי בהקשר זה. נבחנת גם נקודת המבט של שני אמנים אלה על תופעות בעולם ועל יחסי הכוחות בו. הדיאלוג הבין־דורי באמצעות האמנות, שהתקיים בימי חייהם, נמשך לאחר נפילת הבן בתגובת האם ליצירות בנה ובאופן שבו היא קוראת אותן מחדש. בתערוכה קיימים מיזוגים בין אני לאתה, בין האדם לטבע ולספירות שמעבר למציאות.

עמנואל רונקין. צילומים: רן ארדה

עמנואל רונקין. צילומים: רן ארדה

מכל מלמדי השכלתי

האינטימיות עם העולם, כמו זו שבבסיס התערוכה ״חיים מחוץ לזמן״, היא במידה רבה בהשראת האוצר האנס אולריך אובריסט, המנהל האמנותי של גלריית סרפנטיין בלונדון. לתפיסתו, המציאות היא שלם שבו טבע ואדם, אני ואתה, שלובים זה בזה ללא הפרדה. הוא מכוון בשנים האחרונות את האמנים להתייחס לאדם לא כעומד במרכז הסיפור, אלא לסיפור הגדול ממנו שבו הוא מופיע.

אובריסט אף טוען שעל המוזיאון של המאה ה־21 להציג יותר תולדות אמנות ״צודקת״ – שונה מהקיימת, כוללנית ורב­־קולית, ומכוון לתת למגוון רב של קולות אמנים להישמע. ביניהם נמצאים גם אמנים שעבדו עשורים אבל, לטענתו, לא תמיד נערכו להם התערוכות שמגיעות להם. לדוגמה, תערוכת היחיד הראשונה במוסד ציבורי שאצר בקיץ 2019 לאמנית לוצ׳יטה הורטאדו בגיל 99 בגלריית סרפנטיין, שבה הציג למעלה מ־100 עבודות שלה – מספר שיא לתצוגה בגלריה זו.

בלומה אודס רונקין,. צילומים: אלעד שריג

בלומה אודס רונקין,. צילומים: אלעד שריג

עמנואל רונקין

עמנואל רונקין

תערוכת החלומות

יש לי חלום להוביל מיזם של מספר אמנים עכשוויים ישראלים מרקעים חברתיים שונים, ולהציע להם להתייחס בדימויים שלהם לאוסף האמנות שירשתי מההורים שלי ולזיכרונות שנהגה לכתוב אמי מתקופת עבודתה במחנות העבודה הרוסיים. בשאיפה לשחזר את סיפור המסלול שעברו הורי בנדודיהם מאז הבריחה מפולין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עד הגיעם לארץ; ליצור דימויים לחיים שלא מכאן ולהציג את התוצרים בחלל מוזיאלי. באמצעות העבודות של אמנים עכשוויים ייצא הסיפור מגדר היותו  פרטי ואישי ויהיה הסיפור הקולקטיבי שלנו.

בקרוב אצלך

באפריל 2023 אני מתכננת להציג במוזיאון פתח תקווה תערוכה של ענבל הופמן – ״סלון זיכרון״. בבסיס התערוכה השאיפה להחזיר את הזיכרון למרכז השיח התרבותי היום־יומי. התכנון הוא ליצור דיאלוג בין זמנים ובין חללים על ידי הצבת יצירות עכשוויות בחלל ההנצחה לנופלים ולנופלות במלחמת העצמאות, ואילו בחלל של גלריית האוסף – שתילה של סמלי הנצחה ופריטים מהעבר הקולקטיבי הלאומי.

גם כאן הפרטי ישולב בציבורי, האישי בממלכתי, על ידי קשירה בין בית כמרחב פרטי או ציבורי, וניסיון ליצור מפגש קהילתי ותחושת יחד שהיו חלק מהתפקודים הקודמים של בית יד לבנים, בימים שבהם נהגה בשנת 1953 על ידי מייסדו ברוך אורן.

התערוכה תעלה שאלות על טבעה של האמנות – הגם שהאמנות עצמה נתפסת כנצחית, וככזאת אפשר להעביר באמצעותה מסר רציף וזיכרון בין דורות, הרי שטעמם האמנותי של אנשי הקהילה דרכו להשתנות במהלך הזמנים. במצב עניינים זה האם ממשיך להיות יעיל אותו תיווך אמנותי של זיכרון העבר הקולקטיבי? האם אוסף האמנות מהתקופה שבה נוסד בית יד לבנים ממשיך לשמש את המבקרים במוזיאון ואת המשתמשים ביצירותיו כמנציח העבר הלאומי גם כיום? אלו פריטים לבחור ליצירה האמנותית כדי שהזיכרון ופעולת ההנצחה יהיו יעילים יותר: פריטים מהעבר כפי שהם, או דווקא, במסווה, רק כהד לעבר? איזה הקשר ליצור לסמלי ההנצחה והזיכרון?

birds

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. סבינה

    רשימה מעניינת ואני מבקשת להוסיף שני אמנים שעד מותם היו מאוד פעילים
    שניהם בני קיבוצים מהצפון
    אילן מן הצייר ואברהם רפאל הפסל .
    שניהם נפרדו מהחיים בנסיבות טרגיות

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden