כל מה שחשוב ויפה
יונתן צופי בגלריה נגא. צילום: מ״ל
יונתן צופי בגלריה נגא. צילום: מ״ל

חרציות הדין וסביוני החסד של יונתן צופי

בתערוכת יחיד בגלריה נגא יונתן צופי מציג טכניקת ציור מיוחדת שפיתח, ומבקש לחלץ מהחומר את התפקיד שאנחנו רגילים אליו

יובל: הי יונתן, מה שלומך? ומזל טוב על התערוכה החדשה בגלריה נגא

יונתן: הי יובל, אני בטוב, מלא ציפייה לקראת ההקמות, מהולה בתקוות וחששות… (ותודה על הברכות, שמח שהזמנת אותי לשוחח איתך)

יובל: כן. זה השלב הזה… בדרך כלל אני לא שואל על ההתחלה על הטכניקה, אבל נראה לי שאין פה ברירה כי לא לגמרי הבנתי איך אתה יוצר את העבודות

יונתן: כן, זה מושך הרבה תשומת לב בעשייה שלי באופן שגור 🙂 למרות שלי זה מרגיש שאני מנסה לעשות דברים הכי פשוט שיש. מבחינתי כשצייר לוקח כמה צבעים ומצייר באופן המוכר, זה מסובך יותר לאין שיעור.

בעבודות שיוצגו בתערוכה אני קודם מצייר באקריליק על יריעת ניילון, כל חלק בנפרד, בשכבה עבה, כמו מפסל, או מדפיס את החלקים בתלת־ממד, ואז מצמיד אותם למצע מפלסטיק (מה שנקרא בחנויות – מפל). ואז נוצר מעין תבליט – ציור שכזה

יונתן צופי. צילום: מורן גוטמן צופי

יונתן צופי. צילום: מורן גוטמן צופי

צילום: מ״ל

צילום: מ״ל

צילום: מ״ל

צילום: מ״ל

יובל: זה השלב שבו אני אומר שאני לא בטוח שהבנתי… מכמה שכבות מורכב כל ציור? ואיך הגעת לטכניקה הזאת?

יונתן: כל גבעול ועלה בציור צויר בנפרד. ואחרי שהתייבש אני מקלף אותו מהניילון ו״מכניס״ אל הציור. זה כמה מאות חלקים בכל ציור.

איך הגעתי לזה? מממ… רציתי משהו אחר מהחומר. זה התחיל מרישום: כעשר שנים עבדתי רק עם גרפיט (או עיפרון) על נייר. ואחרי סדרה של רישומים בשם ״להשכיב את הנייר לישון״, רציתי להשכיב את הנייר לישון… וליצור את כל הרישום בעצמי, בלי להשתמש בנייר נתון מראש; לצייר את המצע, להכין רישום מאפס. אז הגעתי לאקריליק, שאפשר למרוח איתו מלבן על ניילון ואז לקלף ויש לך מצע ש״ציירת״.

אני תמיד מרגיש כשאני מול חומרי היצירה, שנמצא בהם דבר ״אחר״. שהמבט שלי יכול לחלץ מהם קיום חופשי מהתפקיד שאנחנו רגילים אליו. לחלץ אותם מתבנית השגרה של בני האדם

יובל: אז לא שזה ממש משנה לי, אבל בכל זאת מעניין אותי למה אתה קורא לתוצאה הסופית ציור ולא פיסול? כי אני חושב שאם מישהו היה מתאר לי את הטכניקה בלי שהייתי רואה את התוצאה הסופית, לא בטוח שהייתי מבין שזה ציור

יונתן: האמת שמבחינתי זה רישום 🙂 למרות שבעבודות שיוצגו ב״נפקחות״ התחלתי לקרוא להם יותר ויותר ״ציורים״, כי התחילו להיכנס החלטות ציוריות של קומפוזיציה, איפה להוסיף, איפה להוריד, שלא נתקלתי בהן ממש בעבר. אבל אתה צודק, וזה חלק מהעניין, להוציא בעדינות את העבודה מהמדיום הברור. בדומה למה שאני עושה עם החומר, שאני מחפש לו נראות חדשה, התגלמות אחרת, גם העבודה לא מתמקמת בקלות.

גם ברישומים שעשיתי על נייר, אפשר היה לחשוב על חלקם כפיסול מילימטרי. לצורת המצע המרובע יש הרבה חשיבות בלהפוך את כל הדבר הזה להיקרא כציור דו־ממדי

נפקחות, גלריה נגא. צילומים: לנה גומון

נפקחות, גלריה נגא. צילומים: לנה גומון

יובל: והפרחים: למה פרחים? (וכן, אני יודע שזו שאלה מוזרה. למה לא פרחים…?)

יונתן: שאלה מעולה! האמת שזה התחיל מהצבע צהוב. קניתי צבע צהוב והסתובבתי בשכונה שלי (ברמת גן) בחיפוש אחר משהו צהוב לצייר עם הצבע הצהוב. זה היה בחודש מאי והיו המון חרציות. וזה גם התחבר לי עם איזו שיפט, תנועה של שינוי, שחיפשתי אחריה בדיוק באותה התקופה. 

חיפשתי לשבור את המרכוז הקפוץ שכונן את העבודות שלי; איזשהו חוק־על שמחולל את העבודה, ולרוב נמצא במרכז הנייר. חיפשתי אחרי דימוי שמתפשט, איזה ריבוי, מתפרץ, שאי אפשר לכלוא את כולו לתוך העבודה. בנוסף, בגלל הנטייה שלי להעמיס משמעות, אהבתי את השכיחות, הקלילות שבעניין – לצייר פרחים.

וגם היתה לי הזדהות עמוקה עם הדימוי

יובל: אז זה ממש על גבול האקראי?

יונתן: כמו כל החיבורים

birds

יובל: כן, יש בזה משהו. תעשה לנו רגע תקציר הפרקים הקודמים לטובת מי שלא מכיר.ה – למדת בבצלאל אמנות, נכון? איפה ומה הצגת מאז? ככה בכמה מילים

יונתן: כן, למדתי בבצלאל, ואני מודה על זה, קיבלתי הרבה. בדיעבד הרבה פירות הבשילו רק שנים אחרי. עד 2018 הצגתי רק רישום על נייר, בין היתר בבית האמנים בירושלים (שם זכיתי בפרס מוזס), במוזיאון תל אביב ובמוזיאון ישראל. לפני חצי שנה הצגתי תערוכה בלובי בשם ״להעיר נייר״, שם לראשונה הצגתי עבודות שהן לא רישום על נייר: היו שם עבודות בדבק פלסטי, אקריליק וג׳סו, שהיוו מעין פרשנויות לרישום שלי.

התערוכה בנגא היא המשך של התערוכה שהיתה בלובי, וגם קצת ניגוד משלים שלה. זו פעם ראשונה שאני מתמסר ככה לנושא/דימוי יחיד ומרחיב אותו לתערוכה שלמה

יובל: נייס. אז נראה לי שזה הזמן שתגיד משהו על השם, נפקחוֹת

צילום: אלעד שריג

צילום: אלעד שריג

צילום: אלעד שריג

צילום: אלעד שריג

יונתן: נפקחות מגיע מהקשר בין העין והפרח. הקשר בין הפרח והשמש (הפרחים נסגרים בלילה, ונפתחים/נדלקים מהשמש). עלי הכותרת מזכירים לי ריסים. ונפקחות זה גם בין הצופה והעבודה: לוקח רגע לציור להיפתח. המנעד הצבעוני מאד מצומצם בתערוכה, שמורכבת משתי סדרות, חרציות דין וסביוני חסד. אחת צהובה ואחת לבנבנה. ולוקח זמן לעושר הגוונים העדינים להופיע. להגיח מתוך הצבע האחיד

יובל: חרציות דין וסביוני חסד? זה שמות שאתה המצאת?

יונתן: אהבת?

יובל: כן

יונתן: תודה! השמות עלו בי בזמן העבודה על התערוכה. יש בפרחים האלה משהו מאוד ממוקד מטרה, כל הקיום שלהם נראה מכוון לגבוה אל האור אל רגע הפריחה. יש בזה יופי וקושי, כאילו כל הקיום של החרצית זה קו ישר מתוח אל המטרה. יש בזה הרבה דיוק, וסגפנות מבחינת צורת החיים הזו…

…שהיא

יובל: לא הבנתי את התוספת של המילה האחרונה, שהיא, למה היא מתייחסת

יונתן: לחרצית. צורת חיים יוצאת מהאדמה ורצה אל השמש. בקו ישר. בסביונים יש משהו הרבה יותר רך, הם עדינים הרבה יותר

יובל: אתה קצת (או לא קצת בכלל) רומנטיקן, נכון? בקטע טוב, כן?

יונתן: מממ… אולי מהבחינה שאני הופך לפעמים למגבר של משמעות. כן, אני נוטה להגביר את המשקל הסגולי של דברים עם המבט שלי. לזה אתה מתכוון?

יובל: אני לא מכיר הרבה אנשים (ואמנים) שמדברים ככה על פרחים. זה מקסים

יונתן: אתה צודק לגמרי, גם אם אני צריך עוד לחשוב על מה בלב ההגדרה 🙂


יונתן צופי | נפקחוֹת
גלריה נגא, אחד העם 60, תל אביב
נעילה: 17.6

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden