כל מה שחשוב ויפה
אבנר פינצ׳ובר במרכז מעמותה בירושלים

תערוכה חשמל: ״שבר לבן״ של אבנר פינצ׳ובר

בתערוכת היחיד החדשה שלו במרכז מעמותה בירושלים מציג האמן אבנר פינצ׳ובר עבודות וידיאו ופרפורמנס בהן הוא מתעמת בגופו עם חללים ארכיטקטוניים, והפעם גם עם קווי מתח חשמליים

בתערוכת הגמר של התכנית ללימודי המשך במדרשה, כתבה האוצרת נגה דוידסון על האמן אבנר פינצ׳ובר שהוא ״חצי מדען חצי פרחח״, הגדרה שהוא מזדהה איתה גם היום, ארבע שנים אחרי שנכתבה. ביום שישי הקרוב (24.6) תפתח במרכז לאמנות ומחקר מעמותה שבבית הנסן בירושלים תערוכת היחיד של פינצ׳ובר (אוצרים: קבוצת סלה־מנקה), שבה יציג עבודות ותיקות לצד עבודת וידיאו חדשה שתוצג לראשונה.

פינצ׳ובר, שאת התואר הראשון עשה באדריכלות בטכניון, עוסק בשנים האחרונות בעיקר בעבודות וידיאו ופרפורמנס (ובעבודות וידיאו המתעדות פרפורמנס), שבהן הוא מתעמת בגופו עם סביבות ארכיטקטוניות, עם מצבי קיצון וגם עם הצופה. העבודה הראשונה מסוג זה שיצר היא ״כסאות״, אותה העבודה שהוצגה בתערוכת הבוגרים במדרשה ובגללה זכה לכינוי המדען־פרחח.

היא מוצגת גם במסגרת התערוכה הנוכחית, ומתארת סיטואציה בה מטיח פינצ׳ובר כסאות סטודנטים אופיינים עם משען־יד על קיר הגבס של גלריה המדרשה. מעצם התנופה הכסאות נתפסים על הקיר ורגליהם חודרות אל תוך הגבס. ״זו עבודה שהתחילה מחוויות התיכון שלי״ הוא מספר, ״פעולה שעשיתי במקור כילד בן 17 שזורק כסאות בבית הספר מתוך תסכול. אני זוכר את זה ממש טוב, ברמת הגוף, יכול להרגיש את התחושה ביד שלי. ברמת האמנות זה תהליך כבר יותר מעובד, יושב על מסננים של מחשבה, משמעות וסימבוליקה״.

Riot Glass. צילום: בצלאל בן חיים

Riot Glass. צילום: בצלאל בן חיים

גם בעבודות וידיאו נוספות מתועד פינצ׳ובר כשהוא זורק או מטיח דברים. במקרה אחד אלה אבנים שנזרקות אל עבר זכוכית ומנפצות אותה, בעבודה בשם Riot Glass (שלא מוצגת בתערוכה הנוכחית) שנעשתה במקור לטובת הצגתה בביאנלה לרישום בירושלים שאצרה הדס מאור בשנת 2019.

״השתמשתי בעבודה בזכוכית בטחון שמסרבת להישבר מהזריקות של האבנים, ואז ברגע אחד היא נשברת כולה. זו עבודה שעבדתי איזו שנה להפיק אותה בליווי של הדס, וברור שהמחשבה על זה שהיא תוצג בירושלים היתה חלק מהעניין. זו עבודה שכבר נכנס אליה האלמנט הפוליטי, זריקת האבנים שהיא פעולה שמתחברת גם למחאה עממית וגם לטרור.

למרות שאני כבר בן למעלה מ־40 ההרגשה של להסתובב עם רכב בהרי ירושלים עם איזה תותח שאנחנו בנינו, לירות נורות ולגלות כל מיני תופעות על הדרך הרגישה כמו משהו שהיינו עושים כשהיינו בני נוער

בעבודה אחרת יורק פינצ׳ובר אל המצלמה במהלך שיחת זום. ״זו היתה האינטראקציה הראשונה שלי עם קבוצת סלה־מנקה. בסגר הראשון הם ארגנו אירוע שנקרא ׳13׳, שהתקיים אונליין בפלטפורמות שונות והתייחס לעובדה שכל עולם האמנות הושבת באותה התקופה. זה היה אירוע פרפורמטיבי כולו, והיה ברור שאקט היריקה התייחס לא רק לקונוטציה האלימה שבו אלא לעובדה שרוק זה שבאמצעותו (בין השאר) הועבר הנגיף.

״ביצעתי את הפעולה הזו במקור בלייב, וזה לא היה קל. זה מעשה די אלים שעורר גם תגובות חריפות, בין השאר אחת המשתתפות ירקה עליי בחזרה, כלומר – ירקה על מצלמת המחשב שלה שהיתה מופנית אליי״.

אבנר פינצ׳ובר יורק אל המצלמה במהלך שיחת זום

אבנר פינצ׳ובר יורק אל המצלמה במהלך שיחת זום

שלג של פתיתי זכוכית

האקט האלים שמלווה את הפעולות והעבודות של פינצ׳ובר נוכח גם בעבודה החדשה שתוצג במסגרת התערוכה, ״מתח גבוה״, שיצר בשיתוף עם האמן ניצן יולזרי. בעבודה מתועדים השניים כשהם יורים נורות פלורסנט אל קווי החשמל הראשיים המוליכים מהשפלה לירושלים ולגדה המערבית, וכשהן חולפות ליד השדה האלקטרו־מגנטי העוצמתי בקרבת חוטי החשמל, הן נדלקות לרגע במעופן, כמו כדורים נותבים או מטח רקטות.

״רוב ייצור החשמל בארץ קורה במישור החוף והשפלה״, מסביר פינצ׳ובר. ״זה קורה מסיבות היסטוריות: בעבר היו צריכים מי ים כדי לקרר את טורבינות החשמל. לכן, ירושלים לא מייצרת את החשמל של עצמה. מבחינתי יש בזה עניין סימבולי. קווי המתח שאליהם ירינו את הנורות הם אלה שמספקים את החשמל לכל ירושלים והרשות הפלסטינית, ולכן זה קו חשמל מאוד עוצמתי״.

אבנר פינצ׳ובר וניצן יולזרי. צילום: שניר קציר

אבנר פינצ׳ובר וניצן יולזרי. צילום: שניר קציר

אבנר פינצ׳ובר וניצן יולזרי. צילום: שניר קציר

אבנר פינצ׳ובר וניצן יולזרי. צילום: שניר קציר

את נורות הפלורסנט ירו פינצ׳ובר ויולזרי מתותח שפועל באמצעות חנקן דחוס, שהוא גם הסיבה שבזכותה עבדו השניים יחד. ״ניצן השאיל לי תותח לחץ אוויר לאחד הפרויקטים הקודמים ומאז אנחנו מדברים על לירות לעבר קווי מתח. גם במקרה הזה יש מבחינתי חזרה לתקופה של התיכון, לוייב של הנעורים. למרות שאני כבר בן למעלה מ־40 ההרגשה של להסתובב עם רכב בהרי ירושלים עם איזה תותח שאנחנו בנינו, לירות נורות ולגלות כל מיני תופעות על הדרך הרגישה כמו משהו שהיינו עושים כשהיינו בני נוער״.

אלו תופעות גיליתם?

״כשאחת הנורות פגעה בקו החשמל היא התפוצצה לכמו שלג של פתיתי זכוכית שיצר גם סאונד מטורף שלא ציפינו לו. או נורות שהכיוון שלהן משתנה תוך כדי תעופה כי הן מושפעות מהמתח של קווי החשמל״.

birds

פינצ׳ובר הוזמן להציג בחלל של מרכז מעמותה בבית הנסן, לאחר שהשתתף ברזידנסי של קבוצת סלה־מנקה. חלל התצוגה של המרכז הוא לא חלל תצוגה קונבנציונלי בשום צורה, אלא מבנה אבן מרתפי נמוך עם הפרדות וקמרונות. לכן גם ההצבה של עבודות הווידיאו תהיה שונה, גם במקרה של כאלה שכבר הוצגו במקומות אחרים.

אחת העבודות שהתאים פינצ׳ובר לחלל היא ״צמנט״ – עבודה שהציג בעבר וכעת תקום לתחייה בגלגול הרביעי שלה, כזה שמתייחס למבנה הפיזי. במסגרתה ישתמש באחד מחדרי החלל שבו מוצבות אמבטיות ששימשו בעבר לכביסה כשבית הנסן שימש כבית חולים למצורעים. כחלק מההכנות לתערוכה הוא הטיח אבקת צמנט נקייה, ללא מים וללא חול, בקירות המבנה. האבקה נדבקת לתקרה ולקיר מכוח ההטחה ונותרת שם לאורך ימי התצוגה. ״במהלך התערוכה העבודה כנראה תשתנה אם מבקרים ייגעו בקיר וגם חתיכות שינשרו ממנו באופן טבעי״.

צמנט. צילום: נעמה מוקדי

צמנט. צילום: נעמה מוקדי

עוד עבודה שנעשתה במיוחד עבור התערוכה, בשיתוף סלה־מנקה, היא ״שורשים״, במסגרתה פתח את רצפת המבנה שהוא לשימור מחמיר, ליקט מספר שורשים שגדלו תחתיה, ריצף מחדש וקירצף בקפדנות את הרצפה. השורשים מוצגים בחלל התערוכה, לצד תיעוד סטילס של הפעולה.

שמה של התערוכה, ״שבר לבן״, ניתן לה על שם פרח מדברי שגילה פינצ׳ובר במהלך העבודה עליה, והוא התחבר לו בצורה נכונה לנושא הכללי. השבר הזה, כמובן, מייצג באופן קונספטואלי גם את הפעולה הסמי־אלימה שיוצר פינצ׳ובר בעבודות, פעולה שמייצרת תחושות חזקות אצל צופים וצופות.

״כשהצגתי את העבודה של זריקת הכסאות אחד הדברים הכי מרגשים היו שהרבה צופים (ובעיקר צופות) פנו אליי ושאלו אותי מתי אני הולך לעשות את זה שוב כי הן רוצות להצטרף. אז יש לי עכשיו רשימה של משתתפות פוטנציאליות שאני עדיין חושב מה לעשות איתה. אני מרגיש שאלה עבודות שמתחברות לאנשים באופן מאוד אישי, הן כאלה שמרגישים אותן בגוף וגם כאלה שמפעילות את הגוף – שהצופים זזים בזכותן״.

אתה מרגיש שהפורקן הלעיתים־אלים הזה הוא גם פעולה טיפולית עבורך? דרך לפרוק זעם?

״זה אולי מתחיל מזיכרון של פעולה שבאמצעותה פרקתי זעם (כמו זריקת הכסאות בתיכון), אבל היום יש לי כל מני דרכים ומסגרות אחרות לעשות את זה. לדבר עם אנשים, ללכת לטיפול, לרתך, לעבוד עם הידיים. אני כן מרגיש אבל שחלק מהאנרגיות ומהרגשות האלה מנותבות לטובת העבודה האמנותית״.


אבנר פינצ׳ובר | שבר לבן
אוצרות: קבוצת סלה מנקה
מרכז לאמנות ומחקר מעמותה
פתיחה: 24.6; נעילה: 19.8

*כוכבית מייצגת שדות חובה

הוסיפו תגובה

תגובה אחת

  1. נירה

    מה הטעם בזריקת הכסאות , זה סתם הרס.
    יש לי רעיון בשבילך – להפריח בלונים מאירים מול רצועת עזה, כתגובה לבלונים
    שהם העיפו בעבר, .
    לירות על קווי מתח זה ונדליזם, אם יקרה קצר ובעקבותיו שריפה , האם תשלם את הנזק?
    בכלל נזק צריך לתקן, מה תתקן?
    האנרגיה צריכה להיות מופנית לחיוב , ואם אין רעיונות ,שב ותתבונן בשקט במרחב, או תצלם את הפנים שלך כי הן מענינות יותר.

הוסיפו תגובה
מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden