סיפורי דגים: קרן גלר מציגה דגים מתים ברו־ארט

ענבל: הי קרן, מה שלומך בימים אלה?

קרן: הי ענבל, בסדר גמור. אני אחרי שלושה ימים של פסטיבל סרטי אמנים בארטפורט שהיה מרתק

ענבל: ידעתי עליו ובכל זאת פיספסתי… ככה זה לפעמים. נפגשנו לא מזמן בתערוכה שלך ״אוסף רטוב״ בגלריה רו־ארט, איך הולך עם התערוכה?

קרן: נכון, איכשהו הרבה פעמים יש תחושה של החמצה. גם כשהייתי שם ימים מלאים אי אפשר להספיק לראות הכל. היו הקרנות ושיחות במקביל וזה חלק מהעניין. עם התערוכה הולך טוב. שמחתי לפגוש אותך

ענבל: טוב לשמוע. נשוחח תכף על התהליך והיצירה של התערוכה, אבל אולי נתחיל בתיאור של מה יש בתערוכה?

קרן: התערוכה היא מיצב צילומי שצולם באגף שימור הדגים של הארכיון המדעי הסגור לקהל במוזיאון הטבע ע״ש שטיינהרדט, השייך לאוניברסיטת תל אביב. התערוכה מורכבת מ־30 דיוקנאות – צנצנות שקופות, מלאות בנוזל שקוף ובתוכם דגים שעברו שימור

ענבל: בתערוכה הלפני אחרונה שלך, ״סינדרום פירנצה״, עסקת בהתנהגויות אנושיות של חיות. אז זה לא לגמרי מפתיע למצוא אותך שוב בגזרת החיות, ובכל זאת… דגים משומרים? איך התגלגלת אליהם? וגם מצאת את עצמך עם תערוכת צילום, כשבדרך כלל המדיום שלך הוא וידאו?

קרן: נכון, בדרך כלל העבודות שלי הן מיצבי וידאו ויש בהם גם פיסול, תאורה או סאונד. הפעם מדובר בתערוכה שמורכבת מצילומי סטילס בלבד; זה הפתיע גם אותי. נזכרתי בשיעור של יאיר גרבוז, שלמדתי אצלו בשנה הראשונה שלי במדרשה. הוא נתן לנו תרגיל ליצור עבודה שכשנסתכל עליה – לא נאמין שהיא יצאה מאיתנו. היו רגעים בתהליך העבודה על התערוכה הנוכחית שבהם הרגשתי ככה. יחד עם זאת, כמו שאמרת, זה נכון שבשנים האחרונות יש בחלק מהעבודות שאני עושה בעלי חיים, והדימיון בין התערוכה הזאת ל״סינדרום פירנצה״ הוא גם בקשר שבין מילה לדימוי, והאופן שבו הן משפיעות זו על זה

צהוב מנומר חום

זהב אדום וזהב צהוב

צהוב ולבן על ורוד מג׳נטה

פסים שחור לבן

ענבל: תוכלי להרחיב קצת על הקשר בין המילה לדימוי? למה כוונתך?

קרן: הדגים עוברים שימור בפורמלין ולאחר מכן מאוחסנים בצנצנות עם אלכוהול. הם דוהים ובסוף התהליך מאבדים את צבעם כמעט לגמרי. בצילום צבעם בז׳, ורדרד, חום בהיר – צבע גוף שהולך וקמל, ועליו נשארו טקסטורות או סימנים כמו פסים, כתמים, נקודות וכדומה, אבל ללא הצבע המקורי.

ענבל: כשלמדתי ביולוגיה בתיכון, מגדיר הזוחלים פירט את צבעם האמיתי של הנחשים ואת צבעם בפורמלין… אין כל כך קשר בין השניים

קרן: נכון. לכן בדקתי במאגרי מידע איך הם נראו בעבר, בטבע, וליד כל צילום הוספתי טקסט עם תיאור צבעוני ״ארבעה פסים שחורים על כתום אדמדם״ או ״שחור מבריק שמתבהר בהדרגה ללבן״. מעניין אותי לעסוק בפער שנוצר בין המילה לדימוי ובדרך בה הם משפיעים אחד על השני. לרגע אחד קצרצר אפשר לדמיין את הדג המת שמתבונן בנו בכתום בהיר עם נקודות כחולות

עניינו אותי הבעות הפנים של הדגים. חלקם נראים קפואים בזמן, חלקם מכמירי לב, חלקם מצחיקים, חלקם מפחידים או מגעילים

ענבל: נראה לי שגם בתערוכה הקודמת, ״קורל״, שבה הצגת צילומי וידאו של אנשים שנעמדים לצילומי סטילס בחתונה, כמו גם ב״סינדרום פירנצה״ את חוקרת התנהגות אנושית, קצת מזווית מרוחקת, מתצפתת. מה לימדו אותך הדגים?

קרן: שאלה מאתגרת. בארכיון הרטוב נמצאים 800,000 דגימות של דגים. הקשר שלי למקום נוצר דרך ד״ר שבי רוטמן, האוצרת של האוסף, שבנדיבות גדולה ענתה לי על המון שאלות שקשורות למחקר הדגים. אבל נראה לי שמה שלמדתי היה קשור בעיקר לשאלות על הצילום שלהם, להתבוננות דרך המצלמה ועל מה שהיא מאפשרת באופן שיכול לייצר דימוי שונה מהמציאות. הדגים מתים אבל הם מישירים מבט, מתבוננים בנו בחזרה, בין חיים למוות. עניין אותי לנסות לתפוס את הפער הזה דרך צילום הדיוקנאות שלהם

ענבל: וואו… 800,000 דגים, זה מטורף. איך בוחרים מה לצלם?

קרן: נכון, זה מדהים. כל האגף הזה עוצר נשימה. הוא נראה כמו ספריות ענקיות שנבנו כסייט־ספסיפיק למקום על מנת לאחסן את כל מאגר המידע העצום הזה. עניין אותי שכדי לראות את כולו צריך לנוע בחלל (להבדיל ממאגרי מידע על המחשב). כל מערכת המידוף, התאורה, הטמפרטורה וכו׳ מותאמים במדויק לשמירה על האוסף.

שהיתי לא מעט זמן בחללים האלה. שוטטתי, כתבתי וצילמתי אותם. רק אחרי תהליך ממושך הבנתי שאני רוצה להתמקד בפרט, ביחיד. עניינו אותי הבעות הפנים שלהם. חלקם נראים קפואים בזמן, חלקם מכמירי לב, חלקם מצחיקים, חלקם מפחידים או מגעילים. זה מה שמשך אותי בהתחלה

ים סוף

ים תיכון

צילומי הצבה: דניאל חנוך

קרן גלר. צילום: דפנה אמירה, ארטפורט

קרן: אחרי שהבנתי את זה הוצאתי כל צנצנת לצילום סטודיו מבוים, עם תאורה ורקע שמנותק מהחלל. הצילומים לא חפו מקשיים טכניים, בעיקר בגלל השתקפויות, תאורה וכדומה. בחלק מימי הצילום נעזרתי בצלמים מקצועיים יותר ממני ובאסיסטנט, ובחלק מהם היה לי חשוב לעבוד שם לבד.

הצטברו מאות צילומים: לגמר הגיעו 100 דיוקנאות, להדפסה 60, ובסופו של דבר בתהליך ההצבה בחלל, ביחד עם אוצרת התערוכה מאיה במברגר, בחרנו ותלינו 30 צילומים. שני צילומי חלל גדולים של הארכיון עברו אל מאחורי הקלעים, לאזור של משרד הגלריה, שם נקודת המבט היא יותר כללית ומרוחקת, לעומת הדיוקנאות שבהן היא יותר קרובה ואינטימית

שכבות של זכוכית

ענבל: התערוכה יוצרת מפגש אינטימי עם 30 הדגים שבחרת, שבמקור הם בגודל צנצנת חמוצים (וגם מאוכסנים במגוון צנצנות ביתיות), וכעת גדלו כך שכל דימוי מאפשר לראות את הדג בבירור

קרן: נכון, יש את הגודל וקנה המידה בתהליך הדפסת הצילומים. העבודות כולן זהות בגדלן (110 ס״מ אורך על 74 ס״מ רוחב) אז אפשר לראות בבירור את הפרטים, מה שעין אנושית לא בהכרח יכולה לעשות בגודל המקורי. הצילומים גם יוצרים מפגש ביחס לגוף אדם. כולם נמצאים באותו מיקום, שנמדד במדויק מתחתית דף הצילום ועד תחילת הדימוי של הצנצנת, כך שזה נראה כאילו יש מדף ארוך מאוד שמקיף את הגלריה במלואה

ענבל: מצד אחד אפשר לראות את הדגים היטב. מצד שני, חלקם מעוותים על ידי הצנצנת כך שגם בצורה (ולא רק בצבע) אנחנו לא רואים אותם כפי שהם

קרן: כן, מבחינת פורמליזם הזכוכית והנוזלים מעוותים את הצורה ומשנים אותה. לכן יש צופים שחושבים שיצרתי את האוביקטים המצולמים בעצמי או שמדובר בפסלים. אפשר להתבונן על החומר ולראות שיש כמה שכבות של זכוכית שמשפיעות, מפריעות ומשלימות אחת את השנייה – זכוכית הצנצנת, זכוכית עדשת המצלמה וזכוכית המסגור.

בנוסף, קיימים הפתקים המקטלגים שהוכנסו לתוך הצנצנת יחד עם הדג הדחוס. זהו סוג של נייר שלא מתפורר בנוזל, הוא נדבק בכל מיני אופנים אל גוף הדג וגם הוא משפיע של הדימוי שנוצר, באופן מטריד או מצחיק, לדוגמה – נצמד לפרצוף, מסתיר עין אחת, נכנס לפה עם שיניים חשופות וכדומה.

האלכוהול, הנוזל השקוף המשמר, דומה למים, לסביבת המחייה הטבעית של הדגים. באיזשהו אופן לרגע זה נראה הגיוני, כמו אקווריום. ציפור או ארנבת משומרים בתוך אותו נוזל היו נראים לנו אחת

אני רוצה להוסיף משהו לגבי הפעולה של השימור: האלכוהול, הנוזל השקוף המשמר, דומה למים, לסביבת המחייה הטבעית של הדגים. באיזשהו אופן לרגע זה נראה הגיוני, כמו אקווריום. ציפור או ארנבת משומרים בתוך אותו נוזל היו נראים לנו אחרת. גם פעולת הצילום היא פעולה של שימור, הנצחה של רגע. יש דגים שנראים שקפאו תוך כדי תנועה.

יחד עם זאת, האוביקטים האלה לא באמת צריכים שימור נוסף – גם הצנצנות וגם הצילומים כנראה יתקיימו הרבה אחרינו. מי שארעי, שמשתנה ומתכלה כאן אלה אנחנו, בני האדם. נראה לי שמשהו בעיניים הפקוחות ובמבט הישיר של הדגים אלינו מזכיר את זה

כחול לבן

נקודות חומות על בורדו מבריק

זהב על חום

כתום בהיר עם נקדות כחולות

ענבל: נראה שיש בעבודה הזו סוג של ממנטו מורי, ואולי זה מה שהופך אותה רצינית, למרות הפרצופים המשעשעים של הדגים. האם יש דגים שהיה להם סיפור מעניין?

קרן: מבחינת סיפורי הדגים, יש רעילים ומסוכנים, יש עובר של כריש שרואים את חבל הטבור מחובר לגופו ועוד. אבל אני יכולה לספר לך סיפור שקרה השבוע: פגשתי חברה ותיקה שלי שגרה בגרמניה ולא התראינו במשך כמה שנים. כשהיא פגשה אותי, דבר ראשון היא קראה לי ״פישי״ וחיבקה אותי. נזכרתי שזה שם החיבה שהיה לי בתיכון – ״פיש״ או ״פישצי״, כי שם המשפחה שלי מלפני הנישואין היה פישצנג. בתהליך העבודה הממושך על התערוכה לא הייתה לי שום מודעות ביחס לזה ששנים כינו אותי דג…

ענבל: מעניין… מעניין מה פרויד היה אומר על זה 🙂

קרן: בתחילת יולי (2.7) ייצא קטלוג של התערוכה ויהיה בו טקסט שכתב הפסיכואנליטיקאי ד״ר דניאל מילמן, ובו הוא מתייחס לא מעט לפרויד. הוא בעיקר מסתכל על דיוקנאות הדגים כאל מפלצות, ואל הקשר של מפלצות לבני האדם

הישארו מעודכנים והירשמו לניולזטר שלנו. כדאי!

הרשמה

ענבל: זה מעניין, אבל אולי קצת פחות אישי מתרגילי תת המודע שלך. את בדיוק מסיימת שהות בארטפורט, איך זה היה?

קרן: מושלם. אני עדיין לא מתייחסת לזה בלשון עבר, כי ברור לי שזה יהיה תהליך מורכב ולא פשוט לסיים את שם את הרזידנסי. זה הפך להיות אחד המקומות האהובים עליי בעולם, מקום מאפשר, נעים ולא שיפוטי, מגשים חלומות. הצוות שם (ורדית, יעל, נעמה, ניצן, והחברים האמנים והאמניות כמובן) נכנסו לי ללב באופן שלא העליתי על דעתי שיכול להיות בזמן כל כך קצר, בשלב כזה בחיים ובתוך עולם האמנות. זאת חוויה מדהימה, גם מקצועית וגם מהנה

ענבל: איך בנוי הרזידנסי?

קרן: הוא נמשך שנה אחת שבה מקבלים סטודיו ומלגה כספית. בנוסף לעבודה השוטפת בסטודיו יש יום בשבוע שמוקדש לארטפורט, שבו כולנו נפגשים ועושים דבר מתוך רשימה שיצרנו ביחד בתחילת השנה. מפגשים עם אוצרים, ביקורים במוזיאונים, סיורי גלריות, הרצאות, ביקורי סטודיו אחת אצל השנייה, טיולים, קבוצת קריאה, רואים סרטים, פוגשים אורחים מחו״ל, סדנאות מעשיות לבחירתנו. תענוג

ענבל: חלום של כל אמן. לאן את ממשיכה מהתערוכה הזו? מה הפרויקט הבא?

קרן: הפרויקט הבא שלי יהיה במסגרת חממת הפיס של הגלריה האוניברסיטאית. הוא עדיין בשלבים ראשונים, שבמסגרתם אנחנו פוגשים חוקרים מובילים באוניברסיטת תל אביב. הוא עוסק בקשר שבין ראייה וידיעה: איך אנחנו לומדים דרך תפיסה חושית ואיך הידע שלנו משפיע על מה שאנחנו רואים. אוצרת את הפרויקט ד״ר תמר מאיר ומנהלת אותו דריה אלופי, ובשלב זה אנחנו עדיין בשלבי הלימוד, שומעים הרצאות, מבקרים במעבדות, נחשפים לניסויים עכשוויים וכדומה.

בתקווה שבהמשך ייווצר קשר משמעותי עם חוקר/ת או תחום עניין שיתפתח לעבודה מבוססת מחקר, ובסופו יוצגו עבודות אמנות בתערוכה קבוצתית בגלריה האוניברסיטאית. מבחינה אישית זה מאוד דומה ומתאים לתהליכי העבודה שלי בשנים האחרונות

אוסף רטוב | קרן גלר
אוצרת: מאיה במברגר
גלריה רו־ארט, שביל המרץ 3, קריית המלאכה, תל אביב
נעילה: 9.7