כל מה שחשוב ויפה
מתוך התערוכה Fashioning Masculinities - The Art of Menswear, מוזיאון ה־V&A. צילום: מ״ל
מתוך התערוכה Fashioning Masculinities - The Art of Menswear, מוזיאון ה־V&A. צילום: מ״ל

The Critical F // מה שמפעיל ומגרה אותנו באמת

למה יש סתירה מובנית בין קולקציות גאווה לערכים של קיימות, איך דווקא בעידן הפוליטיקלי קורקט מתעצבות הקולקציות הסוטות ביותר, מדוע המיניות הגברית הולכת ומשתלטת על תעשיית התרבות והאופנה, ומה עומד מאחורי ההחלטה של שאנל לפתוח בוטיקים לעשירים ביותר?

גייז לפנים או פינקוושינג ציני

על פניו קולקציות גאווה הן דבר משונה. מלבד כמה הברקות ספורות, רוב ההצע בשוק מסתכם בגרסאות כאלה ואחרות לדגל הגאווה. במקרה הסביר יותר, אלה יכולות להיות מערכות לבוש מונוכרומטיות, או פריטים חלקים, שכל אחד מהן באחד מששת צבעי הדגל; או במקרה של האופציה המבעיתה יותר – שילוב של ששת הגוונים על פריט אחד, בבחינת ״אם כבר, אז כבר״.

השאלה למה אנשים מעוניינים ללבוש דגלים היא שאלה עתיקה, ויש לה שורשים ארוכים. בסוף ימי הביניים באירופה, לדוגמה, התפשטה תופעה אופנתית המכונה ״מי־פארטי״. הכוונה היא לפרטי לבוש – כמו ״קוט־הארדי״ (מעין טוניקה) או ״הוז״ (מכנסיים־גרביונים) – שעוצבו בחלוקה צבעונית כך שחצי מהבגד יהיה בצבע אחד, והשני בצבע אחר. המגדילים לעשות אף חילקו את הבגדים לרבעים. הצבעים ייצגו ממלכות, איזורים ולעיתים גם קשרי נישואים של אנשים שמוצאם שונה.

האמת היא שלא הרבה השתנה מאז. אם לוקחים בחשבון שביום הזיכרון או ביום העצמאות (או בחג פטריק הקדוש או בזמני המונדיאל, במקומות אחרים), רבים נוטים ללבוש חולצה לבנה וג׳ינס כחול, האפקט דומה בהחלט.

אחד הדיונים הבוערים סביב קולקציות גאווה בשנים האחרונות הוא לא האם מדובר בתוצר נאה מבחינת אופנתית (צריך להודות – רובן מגלמות את הכיעור עלי אדמות), אלא האם יש בהן יותר מצעד שיווקי מצד המותגים. האם יש בניראות שהקולקציות מזמנות (״גייז לפנים!״) הזדמנות לשנות את הסדר החברתי הקיים ומחויבות לזכויות שוות, או שמדובר בסופו של דבר בפינקוושינג ציני.

אבל גם אם יש בהן ערך, צריך לזכור שקולקציות גאווה הן גם דבר מסוכן. הן מפציעות ביוני ונעלמות פצועות עם סוף החודש, ומראש מיועדות לשימוש מוגבל מאוד. הרי כמה פעמים אפשר ללבוש חולצת גאווה? פעמים ספורות. מילא שלהסתובב איתה ביולי זה מוזר, ספק אם מישהו יקפל אותה יפה בארון ויזכור להוציא אותה בשנה הבאה. זה מוצר שבהגדרתו הוא חד פעמי, ורלוונטי לזמן קצר מאוד.

בהקשר הזה, קולקציות גאווה סותרות רעיונות של קיימות ואג׳נדה ירוקה. הן בזבזניות, וכקונספט קמעונאי הן קרובות לאופנה מהירה, שנוצרה כולה כדי לענות על צורך עכשווי. מעניין שדווקא הדור המודע כל כך הוא זה שמאפשר לאידיאולוגיות סותרות – מודעות חברתית מול קפיטליזם פראי – לדור יחד בכפיפה אחת. 

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


הנורמליות של היום לצד הסטיות של הלילה

ככל השיח ממושטר ומפוקח יותר – כך העיסוק במיניות נעשה אובססיבי יותר. זוהי אבחנה פוקויאנית (על שם מישל פוקו, הפילוסוף הצרפתי), שמקבלת תוקף מחודש בימים אלה ממש. אם מתבוננים על השנה החולפת באופנה, ובתעשיות התרבות בכלל, מבינים שעידן התקינות הפוליטית, שמנסה ללא הרף לקבוע מה מותר ואסור לומר, מגדל בצילו גן של סטיות שהולך ויוצא משליטה.

מחוכים, עקבי סיכה, רתמות מסוגים שונים, מסכות פנים חונקות, טקסטורות חייתיות ומערכות לבוש עשויות לאטקס ועור – המון המון עור דווקא בשיאה של הצמחונות – זולגים ממרחבים ששמורים בדרך כלל לחנויות סקס או מועדוני פטיש, אל תוך מסלולי התצוגות ומשם אל הארונות של כולם. מה שהתחיל בקטן, עם קים קרדשיאן מנסה להידחק אל חליפת גומי פטישיסטית של בלמיין, הפך שגור.

רק השבוע הציגה מיוצ׳ה פראדה, קולקציית גברים מצטיינת שהציבה את הנורמליות של היום (חליפות שחורות ותקינות בהחלט) לצד הסטיות של הלילה (מכנסוני עור קצרצרים ו״ברלינאיים״), ועוררה את השאלה האם היכולת שלנו לשמור על ארשת פנים מנומסת בבוקר תלויה בלונה פארק הסוטה שנבלה שבו בערב. אגב, כמה שבועות לפני כן, עשה דבר דומה דימנה וסאליה, המעצב הראשי של בלניסאגה, כשהוא מכניס אלמנטים מתרבות הקינק אל תצוגה שתקיימה במקדש הקפיטליסטי המובהק מכולם – הבורסה בוול סטריט.

האנושות – בדרך כלל כה יהירה עד שאינה מסוגלת לשים לב שהיא סותרת את עצמה – מקדשת עכשיו את תמצית הבורגניות הפוריטנית. מצד אחד, אנחנו נמצאים בתקופה שבה הרשת והרשת החברתית נשטפת בקריאות לשיח ״מכבד״, כולל צנזורה אגרסיבית שמפעילות חברות הייטק כמו מטא או גוגל על מה מותר להראות ומה מותר לשתף.

מצד שני, הרצון להפר את הסדר הקיים, להתרגש ממה שאסור, לחגוג את היצרים המושתקים תחת הצנזורה הזו, רק הולך ומתעצם ומקבל ביטוי באופן בו אנשים רוצים להתלבש. באמצעות האופנה אנחנו מקבלים הזדמנות להניח לרגע בצד את הפרסונות ההגונות שאנחנו נדרשים להן באינסטגרם או בפייסבוק, ולגעת באמצעות הבגדים שלנו, אפילו במרומז, במה שמפעיל ומגרה אותנו באמת – תשוקה לריסון ולמשחקי שליטה, לחייתיות או להתענגות על הפאלוס.

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


מנפנפים בזין, בשרירים ובישבן

״יש לי לא מעט חברות שהודו בפה מלא שהן מעדיפות שבני הזוג שלהן יתעניינו באופנה פחות מהן. שלא בכוונה, האמירה הזו שלהן נוגעת בתסביך הגברי הגדול; מצד אחד, גברים התלבשו תמיד ולבגדים היה בעולם הגברי תפקיד משמעותי. אחרי הכל, אפשר לומר שגבר נעשה לגבר רק כשהוא מתלבש כגבר, ולכן אי אפשר לנתק התלבשות מגבריות. וכפי שחוקרי אופנה רבים מוכיחים, היו תקופות שבהן התלבשות גברית אף רשמה שיאים. לדוגמה בבורגונדי של ימי הביניים, או מאוחר יותר, באנגליה האליזבתנית.

מצד שני, הקשר הזה שבין התלבשות לגבריות הוא טעון ולא מובן מאליו; לאורך ההיסטוריה, ובמיוחד עם המודרנה, ניכרה רתיעה תרבותית מגברים שגילו עיסוק חריג בהתייפייפות ובאופנה, ובמיוחד באופנה המדגישה גנדרנות או מיניות; הם ספגו לעג, ביקורת ולעתים גם אלימות.

אבל העשור השלישי של המאה ה־21 מאותת על רנסנאס גברי שלא נראה זמן רב. קולקציות, תערוכות וגיבורי תרבות ממחישות כי מתרחש שינוי עצום באופן בו גברים מתייחסים לעצמם: הם חושפים את הגוף שלהם ומחצינים את המיניות שלהם – שלא לומר מנפנפים בזין, בשרירים ובישבן – ומתלבשים בצורה שנועדה למשוך המון תשומת לב; בהרבה מובנים הם מנכיחים את עצמם במרחב.

למה הרנסנס הזה מתרחש דווקא עכשיו? אלו תנאים מאפשרים אותו? על פניו, אי אפשר לנתק אותו מהדיון הער במגדר, שהפך למאפיין הבולט ביותר של התרבות העכשווית. ״הוא קשור גם למערכת של דיונים קולניים מאוד בשאלת אופיו של המגדר, שהגיעו לקדמת הבמה בשנים האחרונות״, אומר גיי מקולי בוסטד, חוקר ומרצה בלונדון קולג׳ אוף פאשן. ״יש תחושה ששוויון גדול יותר במאה ה־21 מצריך רפורמה לא רק בגישות לנשיות ובסימנים שלה, אלא גם בפתיחות כלפי צורות שונות של גבריות״.

האמת היא שמפתה לראות את ההנכחה של הגבריות כתגובת נגד למי־טו. שהיא ניסיון להחזיר את ״הכבוד שאבד״ ולהעיר את ״המיניות שסורסה״ – או לכל הפחות, להוכיח שמיניות גברית לא חייבת להיות דורסנית וכוחנית; שהיא יכולה ומגיע לה להיות נוכחת ועזה, ושזה לא בא על חשבון אף אחד או אף אחת.

ובכן, ייתכן שמי־טו מתדלקת מעט את המגמה, אבל כדאי לזכור שני דברים. האחד, ששורשי הרנסנס הזה החלו עוד לפני מי־טו. השני – שעל אף חיבתה של האנושות למצוא סיבות ותוצאות ישירות לתופעות, האנושות אינה באמת פועלת כך, ושום גבר אינו עומד מול המראה ובוחר בחולצת רשת או תחתונים זעירים כדי להחזיר מלחמה.

אם כבר, ההסבר המרכזי נמצא במקום אחר לגמרי…


(מתוך כתבה שפורסמה לראשונה בגלריה שישי של עיתון הארץ)

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


גבולות אסטרטגיית הפירמידה

שנות ה־80 היו השנים שהפכו את ברנרד ארנו, לפני כן יזם נדל״ן צעיר, לאחד האנשים החשובים בכלכלה הצרפתית. הודות לרצף של תחבולות אסטרטגיות הצליח ארנו, לא רק להשתלט על בית האופנה כריסטיאן דיור, אלא גם על לואי ויטון, ולייסד את מה שתהפוך להיות קבוצת היוקרה החזקה בתעשיית האופנה, קבוצת לואי־ויטון־מואה־הנסי. כיום הקבוצה כוללת שורה של מותגים נוספים, לרבות ז׳יבנשי, סלין ואחרים.

בזמן ההשתלטות עליהם, המותגים האלה היו אולי בעלי היסטוריה עשירה, אבל הם היו מאובקים, מיושנים ורחוקים מלהיות פלא כלכלי. חלקם פנו מראש לקהל קטן מדי, חלקם נוהלו רע מאוד, חלקם היו בבעלות משפחות, שהאינטריגות הפנימיות בהן היו חזקות מכל חוש עסקי מפותח.

אלא שלארנו הייתה פורמולה שהוא הכניס לכל בית אופנה בבעלותו במהלך שנות ה־90. למראית עין הרעיון פשוט לכאורה – לקחת בית עם היסטוריה עשירה מאוד, למנות לו מעצב אקסצנטרי, שיכול למשוך תשומת לב תקשורתית (גליאנו, מקווין, ג׳ייקובס), ולהפיק תצוגות אופנה מרהיבות. בפועל הוא שכלל אסטרטגיה שיווקית מורכבת יותר, המכונה ״מודל הפירמידה״.

מהו המודל הזה? באופן מסורתי מותגי אופנה יוקרה פנו אל הקצה העליון של הפירמידה הסוציו־אקונומית. אל השפיץ העשיר. אך כפי שארנו הבין, זו החמצה. למה? כי הכסף הגדול נמצא במעמד הביניים הרחב. אז מה עושים? מייצרים מותגים שיכולים לפנות לשני הקהלים במקביל. מותגים שנראים כמו מותגי יוקרה, וכוללים פריטים יקרים מאוד, אבל בפועל מתבססים על מוצרים שמעמד הביניים יכול לצרוך באופן שוטף, לרבות קוסמטיקה, משקפי שמש ואביזרי עור פשוטים.

בית האופנה שאנל הלך באותה הדרך בדיוק. בתחילת שנות ה־80 הוא מינה את קרל לאגרפלד, שפיתח את המודל הזה לרמה של אמנות. תצוגות גרנדיוזיות, עיצובים במהדורה מוגבלת לצד המון מוצרי צריכה נגישים – יחסית – הנמכרים בנמלי תעופה או בסניף הפארם הקרוב.

השבוע דווח ששאנל עתידים לפתוח חנויות ייעודיות ללקוחות הקצה שלהם; כלומר, לעשירים של העשירים. הדבר מגיע בעקבות ביקוש שיא למוצרים של שאנל, שהביא לטראפיק אדיר בחנויות שלהם ברחבי העולם ולשילוש הרווחים שלהם. במילים אחרות, בית האופנה נעשה כה פופולרי, שהוא חייב להפריד הקהלים. הוא לא היחיד, אגב. בורנלו קוצ׳ינלי וזנייה, החלו נוקטים באותה הגישה.

הצעד הזה מבהיר שני דברים – את גבולות אסטרטגיית הפירמידה, ואולי גם שהיא הגיעה לכדי מיצוי. הרי איזו חוויית יוקרה יש כשנמצאים בסניף עמוס לעייפה בקונים; ומנגד, איזו חוויית יוקרה יש, כשנתקלים במוצרים הממותגים האלה כל כך הרבה פעמים באינסטגרם?

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)


בין הרשת החברתית ל״חיים שמחוץ למסך״

אני מרגיש שצריך לעשות סדר. קולקציות החופשה הייעודיות שמציפות כעת מכל עבר הן לא קולקציות ריזורט. לפחות לא בכל הקשור להגדרה היבשה או ללוח הזמנים המקובל בתעשיית האופנה. כעיקרון, קולקציות ריזורט הן קולקציות שנכנסות לבוטיקים בחודשים נובמבר־דצמבר. כלומר, בשיאו של החורף באירופה ובצפון ארצות הברית.

במקור אלו היו אוספים קטנים יחסית שבאו לענות על צורך מוגדר מאוד – לספק בגדים קלים וקיציים לחופשת הכריסמס עבור מי שעתיד לנצל אותה לנופש במקום אקזוטי וחם. מאז הקולקציות האלו הלכו וגדלו בהתמדה, ועל הדרך גם איבדו את המטרה המקורית שלהן. היום זו פשוט עוד הזדמנות לדחוף לחנויות פריטים חדשים.

קולקציות החופשה שמושקות בימים אלה ממש, לעומת זאת, הן קונספט חדש למדי. הוא תפח לממדים מפלצתיים לאחר הסגרים הגדולים של הקורונה. שורה של בתי אופנה שבעבר לא התייחסו בצורה כה יוצאת דופן לחודשי הקיץ, החלו לפתח קונספטים שסובבים סביב מוקד אחד בלבד – חופים ובריכות. חלקם מציעים קולקציות עמוסות בבגדי ים, תיקי ראפייה וכפכפים, חלקם הלכו רחוק יותר מציעים גם גלגלי הצלה, כוסות לשתייה קרה או מטקות, כמו למשל במקרה של ורסצ׳ה.

בתי אופנה כמו דיור אף הגדילו לעשות ופתחו שורה של חנויות עונתיות ביעדי חופשה קלאסיים, לרבות מיקונוס ואחרים. אפילו בית האופנה הוותיק פוצ׳י, שאוחז במעצבת קמיל מיצ׳לי, הושק מחדש כמותג שרלוונטי לריזורטים. אגב, המגמה הגיעה גם לארץ. בתחילת השבוע השיקה רשת פקטורי 54 את אוספי החופשה באירוע אולטרה־מתוקשר שדמה, ובכן, לחופשה.

ביזנס אוף פאשן כבר ציינו שהקטגוריה הצומחת הזו היא אחת הקטגוריות הצומחות ביותר בשוק אופנת היוקרה. היא לא רק זוכה לפופולריות עצומה, אלא כוללת גם עיצובים קלים יותר, הנמכרים במחירים נגישים יחסית, בהשוואה להיצע הרגיל של מותגי היוקרה. כשלוקחים בחשבון שהכסף הגדול של מותגי היוקרה נעוץ במעמד הביניים, קל להבין את משחק האינטרסים.

ולמה הקהל חושק כל כך בכובעי קש ובגד ים ממותג? התשובה הקלה – החשק לנסיעות שמצטלמות היטב נמצא בשיאו. התשובה המורכבת יותר תצביע על קשר מורכב יותר בין הרשת החברתית ל״חיים שמחוץ למסך״. 

במידה רבה, קולקציות החופשה, כמו גם העובדה שנפתחות עבורן אתרים ייעודים וחנויות פופ־אפ, הן גילום מוחשי של החיים הטובים; של קיץ צבעוני וחסר דאגות; של אותם חיים שאנחנו רגילים לראות ניבטים אלינו מאינסטגרם וטיקטוק. קולקציות החופשה האלו למעשה בוראות מציאות שעולה בקנה אחד עם הציפיות שנשתלו לנו בראש בעקבות גלילה אין סופית במורד הפיד.


הטקסטים התפרסמו לראשונה בחשבון האינסטגרם של לירוי שופן בחודש האחרון

 

View this post on Instagram

 

A post shared by Liroy Choufan (@liroychoufan)

*כוכבית מייצגת שדות חובה

מעבר לתוכן מרכזי, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + zמעבר לסגיר, לקיצור דרך לחצ/י כפתור ALT + x
Silence is Golden